אגו וענווה באותה כפיפה

אחד מהדברים החשובים שמאפשרים אושר הוא ענווה.

אדם שמרגיש את עצמו כגדול ובעל חוזק ומושלמות וכישורים, שעולים על אלו של כל האחרים – אדם שמלא כך בעצמו, קשה לו מאוד ללמוד ולקבל מאחרים. הנחת העבודה שלו היא שיש לו הכול ויותר ממה שיש לאחרים, כך שאין לו צורך בדברים שאחרים יכולים להוסיף לו או ללמד אותו. ולכן, הוא למעשה חסום, ומונע מעצמו השלמה והתעשרות במה שבפועל כן עדיין אין לו, וחסר לו באופן לא מודע.

כדי לקבל או ללמוד ממישהו, חיוני להכיר בכך שלמישהו הזה יש משהו עודף עלינו. שהוא טוב יותר במשהו. שיש ברשותו יכולות או ידע או מאפיינים שעדיין אין לנו.

באותו דומה, כדי לקבל מאלוהים, חיוני להכיר בקטנותנו היחסית לעומתו. כדי להיות פתוח אל החיבור והשפע הגבוהים, אדם צריך להיות בעמדה שאומרת לעולם וכלפי מעלה: "אני יודע שיש לי הרבה מאוד מה ללמוד"... "אני עוד קטן ויש לי עוד הרבה מאוד להתמלא"... "אני עדיין לא מספיק מדויק, ועוד צריך להשתפר ולתקן ולפתח את עצמי הרבה"... "אני עדיין רחוק מאוד מן הממדים הבאמת גדולים, ויש לי עוד הרבה הרבה לקבל ולצמוח ולגדול"... וזוהי למעשה עמדה ונקודת מבט של ענווה.

בכל שלב ובכל רמה שבהם אדם נמצא, נקודת מבט זו של ענווה, תחת וכלפי ה' היא תנאי כדי ליהנות מן החיבוריות, הדיוק הפנימי, הידע והשפע וכל הדברים הטובים, שיכולים להגיע אלינו בכיוון אנכי, מהאלוהי וכלפי מטה – רק כשאנו אכן מוכנים לראות את עצמנו כמי שבפועל מצויים בדין ובפיזיקה ובסיטואציה של המציאות והחיים, מספיק מתחת. קבלה מעם ה' היא תנאי לאושר אמיתי, ולכן ענווה שהיא תנאי לקבלה מעם ה', היא תנאי לאושר אמיתי.

כאשר אדם מלא בעצמו ומעצמו וחסר נקודת מבט של ענווה, הוא מפסיד הנאה וחוויות ויכולת ללמידה וצמיחה, ובכלל חסום כלפי אינטראקציה מקדמת ומספקת וטובה עם כל מה שבסביבה, גם הקרובה וגם הגבוהה. גדול ככל שיהיה, היכולות של אדם בפועל מוגבלות. ואם הוא מניח שהוא כבר שלם והכי גדול, אז הוא כמו מתיר לעולם שקיים בתפיסתו ולדידו להכיל רק את מה שיש בו עצמו, שכאמור בפועל בהכרח מוגבל. אם האדם רוצה ליהנות משפע ועוצמות ונפלאות שיש ואפשריים מחוצה למערכת המוגבלת שלו עצמו, אזי הוא חייב להניח שהוא עוד קטן ויש לו עוד הרבה מקום להתמלא ולצמוח וללמוד ולגלות ולגדול. הוא חייב להשאיר ולתת מקום בעולמו האישי למה שגדול ונפלא ונשגב ממנו. הוא חייב לאפשר לעצמו להרגיש קטן תחת ולעומת אלוהים. הוא חייב להיות ולהרגיש ענו.

ועם זאת, כדי לאפשר לעצמו להרגיש קטן תחת אלוהים, כדי להכיר במוגבלותו, וקטנותו, ובכך שעוד יש לו הרבה מה ללמוד ולצמוח, ולקבל מהעולם ומאלוהים – אדם לא צריך להשפיל את עצמו, או להמעיט בערכו, או לראות את עצמו יותר קטן מכפי שהוא באמת.

הענווה היא לא שלילה עצמית, ולא הלקאה עצמית, או זלזול עצמי, והיא גם לא דורשת שקרים עצמיים או כלפי אחרים. אדם לא צריך להגיד לעצמו או לאחרים, שהוא לא טוב במשהו שהוא כן טוב בו, על-מנת להיחשב או להרגיש ענו. להיפך, שקר שכזה יש בו משום התנשאות. משום זלזול בתכונה או בכישרון הטוב שלך, ובמי שנתן לך אותם. שקר כזו כמו אומר "אני כל-כך טוב מכם, שכדי שלא תרגישו רע עם עצמכם לידי, עם זה שאתם כל-כך פחות טובים, אני עושה מעשה אצילי, (כי אני מאוד אצילי), ומשקר ביחס לנפלאות שלי".

להיות ענו פירושו להעיד על עצמך בדיוק כפי שאתה, בפשטות, בלי לקשור לכך יומרה. בלי לגזור מתכונה טובה או כישרון שלך מסקנות באשר למעמד מועדף שלך, כביכול, יחסית לאחרים.

ענווה הולכת יד ביד עם כנות, ועם פשטות. היא לא דורשת מאיתנו אקטים מיוחדים. היא קיימת ומתבטאת בנקודת מוצא מסוימת, ובצורה מסוימת של הסתכלות והרגשה, ושל מתן מקום וכבוד, כלפי עצמנו, כלפי אחרים, וכלפי אלוהים.

אם אלוהים היה גדול מאיתנו רק בקצת, אזי יכול להיות שבשביל לתת לו את המקום והכבוד, ולתת לעצמנו את האפשרות לחוש את הקטנות שלנו תחתיו ויחסית אליו, היינו צריכים להתכופף. אבל אלוהים גדול מאיתנו לא בקצת, אלא באינסופיות. ולכן לחוש את קטנותנו היחסית לעומתו אפשר בקלות גם כאשר ענו עומדים לגמרי זקוף. גם כשאנו במלוא קומתנו הזקופה, אנו עדיין קטנים מאוד מאוד לעומת ה', ותחתיו, ויכולים לכן בקלות להיות גם כך בענווה שלמה.

אנחנו לא צריכים להמעיט או להקטין את עצמנו, כדי להיות יכולים להצטנע כלפי אלוהים. גם בשיא גודלנו, ובמלוא שיעורנו, אנו קטנטנים תחתיו.

אז מדוע שנאמר "מה אנו ומה חיינו", כפי שמופיע בנוסח התפילה? ומדוע שנאמר "ונפשי כעפר לכל תהייה" כפי שמופיע בנוסח במקום אחר? – הניסוחים האלה לא מוצלחים ולא במקומם לדעתי.

אנו וחיינו, ונפשנו, הם דברים שנבראו ונתנו לנו למשמרת מאת ה'. באיזו זכות ניקח לעצמנו להקטין אותם, לזלזל בערכם, ולהקל בהם ראש?

ה' לא נתן לנו את חיינו, על-מנת שנראה אותם לאחר-מכן כקטנים ולא חשובים. האדם נברא ביום השישי, בצלם ה', והוא וחייו חשובים ביותר מבחינת ה', לכל אורך התנך וההיסטוריה.

נפש של אף אדם מסוים לא צריכה להיות עפר לרגליו של אף אדם אחר. וחשוב שאף אדם לא יחשוב על נפשו בצורה מקטינה שכזו. החיים הרי קדושים, ונפש האדם גם כשהיא ירודה או מלוכלכת עודנה חשובה ומופלאה ויקרה מדי, מכדי להשוואתה למשהו שדורכים עליו. אדם בא מעפר וחוזר אל עפר, אבל באמצע יש נשמה שניתנת לו כהמשך כלשהו מאת ה', והנפש איפשהו עוטה סביבה, גם כן באותו בין לבין, וגם היא עם סוג של ערך מגבוה וקדושה. שנאמר: נפש היא עולם ומלואו.

ביחד עם הענווה, מרכיב חשוב נוסף בעבודת ה', צריך להיות ההתייחסות אל עצמנו בכל הערך והכבוד הראויים במדויק למי שאנחנו כבני-אדם. שהרי נבראנו על-ידו ובצלמו. אל לנו להקטין או לצמצם או להשפיל או להמעיט את עצמנו כדי להחשיב עצמנו ענווים ויראים. נהפוך הוא. לדעתי המדרגה הגבוהה יותר של הענווה והיראה, הכנה והראויה יותר, היא לראות ולזכור את קטנותנו לעומת ה' ותחתיו, בו-בזמן ויחד עם המקום של קומתנו הזקופה, וכשלנגד עינינו גם כל האיכויות, גם הטובות והנפלאות והגדולות שקיבלנו ממנו, ופיתחנו, תודות לכך שאופשר לנו וזומן לנו מידיו, לעשות כן.

כשאנחנו רואים עצמנו בגודלנו היפה והאמיתי, ומגובה זה כורעים ברך, זה שווה יותר מאשר כשאנו מקטינים את עצמנו, ורק מהמפלס שקרוב יותר לרצפה ממילא, כורעים ברך.

יש תרבויות ודרכים רוחניות, שרואות כאידאל את הרעיון של ביטול האגו. או שמכוונות ומעודדות להתבטלות עצמית. לדעתי זה לא מה שהקב"ה מבקש מאיתנו.

כהורה לילדים, האם הייתי רוצה לראות אותם מכבדים אותי מתוך מקום של התבטלות עצמית לעומתי? האם היה משמח אותי שהם יהיו "יסמנים" שכל מה שיש בהם זה קבלה והערצה חסרת זהות כלפי מה שמעליהם? האם הייתי רוצה להשיג הובלה שלי אותם באמצעות שישכחו את תכונותיהם האיכותיות ומאפייניהם הייחודיים, ואת הרצונות והכמיהות והסלידות והאהבות שלהם? ודאי שהפוך מזה.

האם הייתי רוצה שילדיי ישמחו בי ויקשיבו לי, מתוך מקום של נומך וקטנות, או מתוך מקום של זקיפות קומה והכרה מלאה בערך עצמם?

מה יגרום לי יותר גאווה ושמחה בילדיי ובהורות שלי? אם ילדיי יתהלכו סביבי בשפיפות והתכופפות, או אם הם יעריכו אותי, ויתנהגו בחיים כפי שאני מצפה וחינכתי אותם, תוך שהם שמחים וגאים בעצמם ובחייהם?

אני כמובן לא רוצה שילדיי יסבלו ויפגעו מעודף ביטחון עצמי, אבל חוסר ביטחון עצמי עלול להפריע להם ולהתממשות שלהם שחשובה לי, לא פחות.

והרי אנחנו כולנו ילדיו של אלוהים...

כנראה שאלוהים לא ברא אותנו עם מרכיב של אגו, על-מנת שלאחר מכן נתאמץ לטשטש ולמחוק אותו. כל אדם הוא מיוחד וייחודי, וקיבל ועובר בו קו ייחודי מאת אלוהים, במטרה שהאדם יפרח ויתגלה ויביא לעולם את תרומתו ואת גווניו המיוחדים והייחודיים. אגו במובן של זהות עצמית ואוריינטציה של עצמיות ושל ייחודיות אישית, הוא דבר חכם ונחוץ וטוב. ביטוי של משהו עמוק ומשמעותי שקיים בנו, וקצה חוט לפוטנציאל אינדיבידואלי של התממשות והגשמה ואולי ייעוד שטמונים ונמצאים בנו, ולא במקרה או בטעות.

אנחנו צריכים לפתח את האגו ולהתפתח איתו, ולא להתכחש לו.

ברוב המקרים יש הרבה שכבות וצעיפים של הסתרות ועיוותים תפיסתיים ומשקעים ולחצים רגשיים, שעוטים על האגו, ומעמיסים עליו גם נטיות ודפוסי רצייה והתנהלות מוטים וכמו מלוכלכים ובעייתיים – זה נכון. אבל העבודה שלנו והצורך שלנו לנקות ולשחרר חל על השכבות האלה, ועל המשקעים והדפוסים שמרכיבים אותם, ולא על היסוד העצמי והייחודי שבעומק שקודם להם.

יש הרבה הגדרות לאגו. באופן שאני משתמש במושג הזה, הוא מבחינתי קשור לעצמיות ואינדיבידואליות וגם לביטחון עצמי, וזקיפות קומה, ומימוש עצמי. ולא צריך להתבייש בו או לנגוס בו או לרמוס אותו. צריך לנקות סביבו, לזכך אותו, לפתח אותו ולדייק אותו. לייצר ערוצי ביטוי נאותים ומדויקים ויפים סביבו. צריך לראות אותו בכנות ובצורה אמיתית, ולנקות היבטים של עודף תחושת גדלות, של עודף ביטחון, ושל אגואיזם או אגוצנטריות שלפעמים נוטים להתגבש סביבו.

אנחנו צריכים ללמוד להיות עם עצמנו, עם פירגון והערכה כנים ומתאימים ומדויקים כלפי עצמנו, וכלפי זהותנו וכל מקבץ תכונותינו וכישורינו. להיות אמיתיים ומכבדים והוגנים עם עצמנו, וגם עם אחרים, וכלפי הסיטואציה שלנו בעולם ולעומת ומתחת ומאת אלוהים. זוהי הענווה הכנה והמועילה והדרושה.

אנחנו לא צריכים ענווה שדוחקת ורומסת את האגו, אלא אגו יפה וחי ונקי, בעל הרבה ענווה.