אהבת אדם באשר הינו אבל לא באשר הוא

מיסודו האדם הינו ליבה גבוהה טהורה, ונוכחות של מטה המחוברת ומבטאת מעלה, שעליהן יושבות ומקיפות ועוטות שכבות גם של משקעים, קארמות, תסבוכות רגשיות, תפיסות חלקיות או משובשות, השפעות סביבתיות וחיצוניות לפעמים כהות, דפוסים שונים והתניות קוגניטיביות, מנטליות ורגשיות. התודעה של רוב האנשים נמצאת בעיקרה ופועלת רוב הזמן, בתוך ומתוך השכבות הללו ההיקפיות יותר, המלוכלכות והמוטות או עייפות יותר, ומבעד ותחת השפעת החומרים והמשקלים שבהן. המצב הזה גורם לכך שהרבה בני-אדם מוציאים מעצמם ומביאים אל העולם, הרבה פעמים, תכונות ומאפיינים ודברים גם משובשים, מלוכלכים ומלכלכים, רעים, ואף ממש נוראיים לפעמים. דברים שמגיעים לא מן הליבה הטהורה, אלא מן הלכלוכים וההטיות והמגבלות והבעיות שבשכבות שעוטפות מסביבה. היות שהליבה המקורית שבכל אדם היא גבוהה ונקייה, ובצלם אלהים – אפשר ומתבקש והכרחי, ולרוב גם די קל, לאהוב באמת ובתמים את האדם במובן של עצם היותו, של עצם בריאתו כבעל מהות יסודית נפלאה שכזו. וזה נכון לגבי כל אדם, שכן הליבה או המהות היסודית הזו קיימת אי שם בכל אדם. אולם כיוון שבכל אדם הלבה היסודית הגבוהה והנקיה הזו שוכנת, או לעתים מדויק יותר לומר קבורה, בעומק כזה או אחר, תחת השכבות והמעמסות הנוספות, שאת טיבן תארנו למעלה – אנו עדים גם למופעי התנהגות אנושיים, וחומרים שאנשים מביאים אל העולם, והתגלמויות אנושיות כהות מסוימות, שהם לפעמים גם ממש רעים ונוראיים, עד כדי כך שחייבים לסלוד מהן ולהוקיע אותן, ואף להילחם בהן, לפעמים בכל הנחישות והכוח.

אפשר גם לאהוב את עצם המהות הבסיסית פנימית יסודית וטהורה שבאדם, בכל אדם – את עצם ההינו אדם שבו – גם כשמוכרחים להילחם באדם שהוא נהייה בפועל, ובמה שהוא לצערנו מביא אל העולם מהמקומות העוטים הכבדים וכהים ובעייתיים שבו. אסור ואין סיבה ולא נכון לאהוב כל אדם על עיוור, בכל מקרה וללא תלות במעשיו, וגם כשבפועל מתגלם בו משהו שלילי. כלומר לאהוב את עצם היות אדם – כן, תמיד. לאהוב כל אדם באשר הוא, ובאשר אופיו ודמותו, ובאשר הם מעשיו – בעיניי זו טעות ואיוולת וקשקוש דמגוגי מסוכן. אין ברירה, צלם אלוהינו זוהר או שוכן או קבור אי שם ביסודו של כל אדם, ואין ברירה אלא לאהוב אותו, גם כשהוא אי שם בתוך אויב נורא ומסוכן, שחשוב וראוי והכרחי לסלוד ממנו ולהילחם בו.