אור והארה בארצי או מחוץ לארץ

לא כל השאיפות והדרכים הרוחניות שמחפשות את האור ואת ההארה, מחפשות ושואפות בפועל אל אותו אור ואל אותה הארה, גם אם הן כולן או רובן משתמשות במונחים דומים, וחורטות על דגלן את אותן מילים.

מאז ימי בודהה ואפלטון, יש שמחפשים להתנקות ולהתעלות אל מציאות קיום רוחנית גבוהה ואחרת, שלמעשה מתרחקת ואף מתנתקת ממציאות החיים הארצית ומהאנשים הרגילים שבתוכה, או מעצם האנושיות הארצית והרגילה. אפלטון טען שיש לוותר על רמות תפקוד ארציות / גופניות / חומריות כדי להגיע אל הרמות והגבהים של האידאות הרוחניות הראויות. בודהה לימד את הוויפאסנה המקורית כדרך תרגול שנועדה לשחרר את האדם מכבליו ומשקלותיו הקארמתיים והחומריים-ארציים-אנושיים, אשר מחזיקים וכולאים אותו בתוך מעגל הלידה והמוות של מציאות ה"סאמסארה", וזאת במטרה להגיע למצב קיומי אחר, של הוויה משוחררות ואוניברסאלית, אחידה וניטראלית, הפורצת ומתעלה מעל לכל הקצוות והניגודים והכוחות והאילוצים הרגשיים והאנושיים והארציים, שמטלטלים את האדם בסאמסארה וגורמים לו סבל.

בעקבות בודהה וחכמים נוספים ומקבילים לו בתקופת האופנישדות בהודו, ובעקבות אפלטון ומורים נוספים שקמו במערב אחריו, כולל בתוך הנצרות, הופיעו באלפיים ומשהו השנים האחרונות נזירים רבים ומנזרים רבים, וכן אשרמים מסוימים ומרכזי לימוד דתיים ורוחניים מסוגים שונים, שפיתחו והעמיקו את הגישות הספיריטואליות הללו – שכורכות את ההתעלות וההתפתחות הרוחנית, ואת השאיפה להארה, עם התרחקות והתנתקות ואף התנזרות מחיי העולם הזה, מן החומריות, מן הארציות, ומן הגופניות.

הרבה followers של שיטות רוחניות שכאלה מחפשים לעצמם מקומות ומסגרות שיאפשרו להם להיות במינימום מעורבות ואינטראקציות ו"התלכלכות", כלפיי חברת וסביבת בני-אדם, וכלפי תהליכים ואירועים ועסקים ארציים. לפעמים גם בישיבות וחצרות דתיות מסתגרות אצלנו ביהדות, הדבר דומה.

אל מול הסוגים והטיבים הללו של שאפתנות רוחנית, יש גם דרכים אחרות, שמחפשות לא את ההארה המרוחקת והמתנתקת והחלופית למציאות הארצית, אלא את ההארה ואת האור שניתן להביא ולממש בתוך המציאות הארצית והרגילה, בין כל העניינים והתהליכים והאינטראקציות והעסקים הארציים, בין בני-אדם ושכנים רגילים, וביחד ומתוך ועם, וגם בעזרת ולטובת, הגוף והחומר.

קיום מצוות ותפילות, ודתיות יהודית, הם דרך אחת יפה ועמוקה ומיוחדת ומשמעותית ביותר, לחיות חיים רגילים וארציים, תוך יציקה לתוכם של אוריינטציה רוחנית וחיבוריות להוויה גבוהה, ומימוש בהם של אמונה ב-ה', בתוך ואף באמצעות עשייה והתנהלות שהיא גם ארצית, חומרית וגופנית.

סוגים מסוימים של עבודה אנרגטית ורוחנית פנימית מדיטטיבית – דוגמת זו שאני מתרגל מאז היותי בן 27 בערך – מאפשרות ומכוונות גם כן, לפיתוח וביסוס של חיבוריות רוחנית והוויה גבוהה, ולמציאה והבאה של אור מן הגבוה, בתוך ואל תוך המרחב הארצי, יומיומי, וחומרי וגופני, של מציאות החיים הרגילה.

כשהאדם המואר יוצא מן המדיטציה, או מן המנזר או האשרם, אל החיים והמציאות הארציים והרגילים שמסביב, אז גם אם הוא ממשיך להכיל ולקרון הרבה שלווה ואור, עדיין אין ביכולתו שלא לפגוש הרבה דיסוננסים, והרבה עיוותים וקשיים ואתגרים, בסביבה הקרובה לו, ובעולם בכלל, וגם לפניו הוא עצמו, ובהמשך הדרך שלו. גם כשהאדם המתרגל רוחניות חווה איזושהי שלמות לכאורה מופלאה, ואולי אפילו קרובה לסופית בתוכו, מבחינתו, עדיין, כאשר הוא מקיץ מן החוויה ובא איתה אל העולם, מה שמחכה לו ונמצא סביבו, זה עולם ומציאות שרחוקים מאוד משלמות ומחוסר בעיות.

אז בסיפורים ובפסלים מן המזרח, המודט יושב בשלווה מושלמת ואלוהית בנירוונה המוארת שלו, אבל עם נאמץ קצת יותר ריאליות – המודט המואר שפוקח את עיניו אל תוך המציאות הארצית שסביבו, חייב לגלות שיש לו הרבה עבודה מאוד רצינית וממש לא בהכרח פשוטה, בבואו להשתמש בידע ובנקודת המבט המוארת והייחודית שרכש או קיבל לעצמו – כדי לנסות לסייע עכשיו לעולם בבעיותיו הרבות.

גם האדם המואר לא יכול שהדרך שלו לפעול ולעבוד ולעזור מול ועם ולטובת אנשים ודברים בעולם הרחב שסביבו, לא תעבור דרך התמודדויות שהוא עצמו יחווה ויפגוש. גם לו בהכרח תהיינה עוד אכזבות, וטעויות, ויהיו עוד קשיים ומכאובים שייצפו לו בהתקדמותו. אמנם, בהיותו יותר מואר הוא כנראה יוכל ויידע לקחת את האתגרים וההתמודדויות ואת החוויות הפחות נוחות או מאכזבות, בצורה יותר שלימה ונינוחה, מבינה ומכילה, ובדרך פחות מתערערת או מתמרמרת וסובלת – אבל עדיין, ותמיד, כל עוד האדם הוא אדם, והעולם הוא עולם – שוויון הנפש שיכול אולי להחוות כמעט כמושלם בתוך המדיטציה, ובמציאות הפנימית אישית אפילו המוארת – לא יכול להיות מושלם ונוח ונירווני באותה המידה, כאשר האדם עובר או חוזר בעיניים פקוחות, אל מציאות העולם הרגילה והארצית כללית שמחוץ לפנימיותו.

יש גישות ושאיפות רוחניות ומורים ותלמידים רוחניים שונים, לאורך ההיסטוריה וגם כיום, שרואים באנושיות הארצית דבר בעייתי שיש להתרחק או להימנע או להתעלות ולברוח ממנו. אבל בעיניי חומריות ורגשיות ארצית, ואנושיות בכלל, יחד עם האתגרים והמגבלות הלא מעטים שבהם, בכללותם אינם דבר רע.

כאשר יש באדם הרבה משקעים ולכלוכים אנרגטיים, קארמתיים והיסטוריים אחרים וסביבתיים שונים, אזי רגשות ותפיסות ודפוסים נוטים להיות משבשים ומפריעים ומעיקים, ונוצרים הרבה קשיים ועכבות ומצבי רוח לא נעימים. אבל כשתוך כדי שמתפתחים, מתנקים ומשתחררים מהכבדת יתר של חומרים ורישומים ישנים קשים ומבלבלים – רגשות ופעילויות אנושיות יכולות להיות מקדמות ונפלאות ביותר ואף גבוהות מאוד, בתוך ויחד עם הגוף והחומר והארציות והמציאות הכללית הרגילה.

רגשות אנושיים שמחים וחיוביים ורגשות אנושיים שליליים וקשים – כל עוד אינם קיצוניים מדי ולא מנהלים אותנו בצורה הדוקה מידי או משעבדת – עשויים לתרום רבות לניווט העצמי המדויק שלנו את עצמנו בחיים, ולחוויית המשמעות שלנו בחיים, ולא באמת היינו רוצים או נהנים להימצא במרחב ניטראלי ואחיד, של תודעה והוויה שנמצאת מעל או מחוץ למרחב של קצוות וניגודים – כפי ששואפת להיות ההארה הבודהיסטית החוץ ארצית-סאמסארית.

להרגיש תמיד אותו הדבר, או למעשה לחוות משהו נירווני קבוע שהוא מחוץ לרגש רגעי חיובי או שלילי כזה או אחר – זה סוג של סטאטיות נטולת חיות וחיים, גם אם זה כשלעצמו סוג של רגש או של חוויה או אוריינטציה קבועים שהם נחמדים ומהנים או מספקים מאוד, וגם אם זה שוזר וכולל גם את תפיסת וחוויית ההשתנות המתמדת של כל הדברים, שגם היא מרכיב מרכזי בהארה הבודהיסטית.

גם אם זה להיות תקוע באופן קבוע, במוד חיובי פנוי ומאושר מאוד ונפלא, עצם זה שזה להיות כך במצב קבוע, זה אומר להיות תקוע. ועדיף לדעתי לשאוף לסוג אחר של הארה, שחייה ומתקיימת בין ובתוך המציאות הארצית הרגילה, בדיאלוג איתה, וביחד עם מאפיינים ואלמנטים ויחסי גומלים שלה ולעומתה – גם אם הנירווניות שלה היא אחרת, וכמו פחות מושלמת ופחות אחידה, ופחות פטורה מאתגרים וקשיים. פחות מרחפת ויותר גם אפורה וחייה על הקרקע, ולא רק מוארת וניטראלית ברמה נפרדת ומרוחקת משלה.

גם כאנשים מתפתחים ורוחניים ואף מוארים במידה הולכת ומתפתחת וגדלה, טוב וחשוב שיהיו לנו גם קונפליקטים ואתגרים ושינויים ורגשות ומצבי רוח מגוונים. חשוב ורצוי שתהיינה לנו מערכות יחסים חיות ונושמות, שכוללות כל מיני רגעים וכל מיני תחושות, ורצונות, ושמחות, וגם פה ושם תסכולים וחסכים.

מצב-הרוח שלנו צריך להיות דינאמי ולא אחיד או קבוע, או במילים אחרות תקוע. לא בלתי יציב מדי, אבל גם לא בלתי חי ומשעמם, באיזשהו רובד שמרגיש ומפעיל אותנו תמיד אותו הדבר.

להתעצבן מדי פעם, כשיש סיבה, וצריך גם ללמוד מזה שיש לנקוט באיזושהי פעולה – לא רק שזה לא רע, זה אף חשוב ומועיל, אפילו שיש ספיריטואליים שמחשיבים זאת כמצב רוחני מוגבל ונמוך. לדעתי הם פשוט טועים. ולראיה, די אם נעקוב בתנ"ך אחר דמותו ופועלו של אלוהים. יש לא מעט מקומות ומקרים בתנ"ך, שבהם מצוינים במפורש רגשות שונים שניבטים אלינו מצד ה':

"וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" – בראשית פרק א'. אלוהים מרגיש סיפוק ושביעות רצון ממעשיו.

"וַיִּחַר אַף יְהוָה..." – למשל בשמות ד', במדבר י"ב, דברים כ"ט. אלוהים מתעצבן וכועס.

"וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" – בראשית ו'. אלוהים מתאכזב ומתעצב.

"וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". אלוהים סולח ומתחרט.

"נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" – שמואל א' ט"ו. אלוהים מצטער על משהו שעשה.

משמע, ה' כנראה הינו בעל רגשות ומרגיש, באיזשהו אופן או תצורה, לאו דווקא בדיוק כפי שאנחנו מכירים מעצמנו, אבל אולי או כנראה לא בצורה מאוד שונה, שכן אנחנו הרי בנויים בצלמו, ובהחלט עשוי להיות שזה תופס באופן מסוים גם בגזרה הזו של המנגנון הרגשי.

אז אם אלוהים שהוא היישות הגבוהה והנעלה ביותר, מחזיק ברגשות, ומרגיש באופן שונה ברגעים שונים, ומחזיק בהלכי רוח שונים ברגעים שונים ולגבי דברים שונים, ואם אנו גם שרים "אלוהינו שבשמיים ובארץ" – אז כנראה שלשאוף להארה ולחיי רוח, לא אמור להיות כרוך בלהתרחק ולהתנתק, ובלהפסיק להיות בעלי סממנים אנושיים-רגשיים-ארציים.

כנראה שהאתגר והיופי והאושר האמיתי והמיטבי הוא לא בהתרחקות רוחנית מן הארצי, אלא בשילוב הרוחני בתוך ועם הארצי.