אישי אפשרי רק עם אנושי

פעם טכנולוגיה ואני היינו חברים טובים. למדתי לתואר ראשון הנדסה, עסקתי במערכות מידע, נהניתי להתעסק עם תוכנות ומחשבים, לצלם ולהתעסק בציוד צילום המתקדם שהיה לי, להבין במכניקה של הרכב שלי, ועוד כל מיני. בצבא עשיתי את המסלול של קורס טיס, אהבתי את המכונות המעופפות המתוחכמות האלה, ואהבתי לתפעל אותן. כלומר, במקור, ובערך ב-40 השנים הראשונות שלי, שהובילו אותי עד קצת אחרי שנת 2010 – ממש לא הייתי טכנופוב.

אבל היום אני קצת כן. היום אני חושב שהטכנולוגיות המוגזמת, שגם ממשיכה להאיץ את עצמה בצורה מטורפת, חותרת תחת היכולות והכישורים והמאפיינים והפוטנציאלים שלנו, שניחנו בהם במקור כבני-אדם.

נוחות וזמינות טכנולוגית מוגזמת, מנוונת צדדים שלנו, בכך שהיא חוסכת מאיתנו צורך –

ללכת ברגל 300 מ' למכולת...

לנסות להתמצא גיאוגרפית ולנווט את עצמנו בכביש בעצמנו...

להיות קצת רק עם עצמנו, ולחשוב ולהעמיק בשקט עם עצמנו ועם הייחודיות שלנו...

לחפש לבד ומתוכנו משהו שנאהב לשמוע או לראות...

לחפש ולהבנות בכוחות עצמנו חומר ומידע וידע ותשובות...

להשקיע ולהתאמץ בכלל קצת יותר בכל מיני משימות והתמודדויות...

להיות יצירתיים ומקוריים ושוחרי אינטראקציות ותקשורת ויחסים בין-אישיים קצת יותר מעמיקים וסבלניים ואיטיים ומכילים ונוגעים ומתבוננים ומכילים באמת...

בכך שהיא דוחפת אותנו להיות יותר שטחיים ומיידיים ואוטומטיים, ופחות רומנטיים גם עם עצמנו וגם עם אחרים, ופחות באמת ובאופן מלא אנושיים טהורים.

משהו בתרבות שלנו, עם כל הקישוריות והרשתיות הטכנולוגית, ועם האינסוף מדיה שמתפרשת באופן אחיד על-פניהן, ועם הדיבור החדש ששם את הערכים החברתיים בראש, על-חשבון אינדיבידואליות וקשב פנימה, ועם הקונספציה המודרנית שלפיה כולם לא רק שווים אלא גם נתפסים ומתקבלים אותו הדבר, בתוך ובעזרת הרישתיות הטכנולוגית החובקת כל – משהו בתרבות שלנו הולך ומתרדד ומשתטח, הולך ומתמצע, הולך ונהייה אפור ואחיד ומשעמם, אפור ונוח מידי ומנוון ומצמצם, אפור מטאלי יותר מידי יבש וטכנוקראטי.

פעם היה מעניין להתקשר לחברות או רשויות שהן ספקיות של שירותים. היינו צריכים להמתין יותר בתור, ולפעמים השיח היה כרוך בלהתעצבן ולהתווכח, אבל בצד השני היה בן-אדם, והזמן ביום שהוקדש לשיחה הסתמית הזו לא היה מבוזבז, כיוון שזו הייתה שיחה עם בן-אדם. כיוון שזו הייתה אינטראקציה אמיתית, חיה, אנושית, שהרבה מאוד פעמים גם הייתה נחמדה ותרמה להרגשה טובה בשני הצדדים לאחריה, ולא בגלל הנושא שנידון, אלא בזכות המפגש סביבו שהתקיים בין שני אנשים זרים, למשך מספר רגעים.

כיום ברוב המקומות השירות לכאורה יותר יעיל, ומספרים לנו שהוא מאוד בא לקראתנו באופן אישי, כי פחות מבזבזים זמן, ואפשר די מהר להתחיל לצ'וטט "אישית" עם ה-bot או הבינה המלאכותית, אבל למעשה מבזבזים יותר זמן. למה? כי שיחה בין אנשים היא תמיד משהו עם תוכן ומשמעות. היא תמיד משהו ששווה את הרגע שהוא תופס לבלי שוב מהחיים. ושיחה עם bot או רובוט, חוץ מאשר העניין הטכני עצמו שמטופל בה – אין בה כלום. זה סתם זמן שנצרך לעניין סתמי כלשהו. אין בזה אנרגיה אנושית הדדית כלשהי, אין בזה שום משמעות בהיבטים של רגש או תחושות או מצב-רוח, זה כלום. פחות מאבן יבשה במדבר.

נכון שמישהו תכנת את ה-bot או הרובוט הזה, אבל אין בשיחה כזו מול אוטומט שום דבר שבאמת עובר בין מי שיצר את האוטומט הכאילו מדבר הזה, ובין אנחנו ש"מתקשרים" איתו. ה-bot או הרובוט הוא בעצם מחיצה בין כל האנשים שמעורבים – בין אלו שבצד שיצר אותו ומאחוריו ובין אלו שבצד שמשתמש בו. הוא משהו שמבודד בין אנשים, ומייבש את החיות של האינטראקציה האנושית, כשהוא מחליף ונעמד בתווך במקומה.

לא יכול להיות שירות או קשר באמת אישי, כשמי שמספק אותו הוא לא מי אלא מה. אין דבר כזה אישי בלי אנושי. יחס אישי זה לא רק ערוץ נפרד שיכול להיות יותר או פחות יעיל בטיפול בנושא שנחוץ לאדם יחיד מסוים, באופן פרטי. המונח הזה "יחס אישי" חייב לכלול גם הוויה חיה מסוימת של תקשורת ואינטראקציה – חיות אנושית אנרגטית מסוימת כלשהי.

זו לא השאלה אם הטכנולוגיה עצומת הממדים והקצב, והבינה המלאכותית, עלולות אולי חלילה ביום מן הימים בעתיד להשתלט על האנושות. הן כבר כיום מצמצמות ומקהות את האנושיות, בכל פינה סביבנו.