ביה"ס כמעצב את הרצוי ולא כמתעצב מהמצוי

הרבה מדברים כיום על האנכרוניסטיות של בית-הספר יחסית לעולם שסובב אותו, ועל כך שבית-הספר נראה ומתנהל כמו בועה בלתי קשורה, בתוך עולם וחיים שנראים ומתנהלים ומתאפיינים אחרת. הוגי חינוך רבים בזמננו מציגים שאיפה לטשטש את הבועתיות הזו, למחוק את הנבדלות והמוזרות שמאפיינת את מה שקורה בבית-הספר, וליצור המשכיות ורציפות בין העולם הכללי והסובב, של ימינו או העתידי, ובין מה שהילדים פוגשים וחווים בתוך בית-הספר. הגישה הרווחת מכוונת בעצם להשגת התאמה וסנכרון בין מאפייני העולם הרגיל שמחוץ לחינוך, כפי שהם מתפתחים וצפויים כנראה להיראות בעתיד, ובין מאפייני ההתרחשות והעשייה החינוכית בתוך המסגרת החינוכית, כבר כיום, כדי להתכונן לעתיד ולפגוש אותו בקלות ובאופן טוב.

המטרה הרווחת היא להשיג הלימה בין מה שמחוץ לבית-הספר לבין מה שבתוכו.

ואני תוהה אם יצירת הומוגניות ורציפות בין תוככי בית-הספר ובין העולם העתידי שיהיה סובב אותו, היא אכן הדבר הנכון. האם בדרך זו של יצירת תאימות וסינכרוניות בין ביה"ס וסביבתו, אנחנו אכן מקדמים ומביאים עתיד טוב.

אם אנחנו יודעים שהילדים של היום ושל העתיד הולכים ונהיים כאלה שמסתדרים בטבעיות עם ויזואליה ומדיה, ופחות ופחות עם המילה הכתובה ועם קריאה לעומק וספרים, אנחנו יכולים ליצור בבית-הספר תהליכים פדגוגיים שיתבססו הרבה יותר על ויזואליה ומדיה ופחות על קריאה וכתיבה, ובכך אכן להשיג התאמה והומוגניות, וחוסר בועתיות וסינכרוניות, בין בית-הספר והעולם החיצוני הסובב. מאידך, אנחנו יכולים לבחור דווקא להדגיש את השימוש בטקסטים בתהליכים הפדגוגיים שבתוך בית-הספר, בכדי שהילדים יקבלו תמונה רחבה יותר ומגוונת יותר של המציאות ושל החוויה האנושית האפשרית.

הילדים של העתיד ממילא יחיו ויזואליה ומדיה וישלטו בה. בית-הספר יכול להתיישר אל האפיונים הצפויים האלה של העתיד וילדי העתיד, ולהפוך להיות תואם את הזמן והסביבה, או לחילופין, הוא יכול להציע לילדי העתיד דיסוננס מפתח ומאתגר אל מול האפיונים הצפויים האלה שלהם, בכך שידרוש מהם דווקא משהו אחר ממה שקיים ורווח ממילא בחיים שלהם ובסביבה שלהם. דווקא אם בית-הספר יבחר להתנהג בקונטרסטיות ובבועתיות יחסית לעולם הסובב והרגיל, וידרוש מהילדים להתעסק עם טקסטים וספרים של פעם – מה שבשום מקום אחר לא יידרש מהם – בית-הספר העתידי יוכל לאפשר לילדי העתיד לחוש ולגלות מנעד רחב יותר של קוגניציה, של אפשרויות, ושל סגנונות הוויה ותפקוד.

אם אנחנו צופים עולם של יותר ויותר חוסר פרטיות, ושל יותר ויותר שיתוף ועבודה שיתופית, אנחנו יכולים להשתמש בצפי הזה כדי לתכנן בתי-ספר שיפעילו תהליכי למידה הרבה יותר שיתופיים ורשתיים, ותודות לכך יהיו המשכיים והומוגניים לסביבה, ולחוויית החיים הכללית הרווחת והצפויה. אבל דווקא אם זה הצפי שיש לנו, אולי נכון יותר לתכנן תהליכי למידה שיזמנו לילדי העתיד חוויה אחרת, של פרטיות, ונבדלות ועצמיות. דווקא תהליכים שכורכים בתוכם יותר עבודה אישית ועצמית. כי בחוסר פרטיות ושיתופיות ילדי העתיד ממילא יהיו מורגלים. ודווקא בית-הספר יוכל להיות המקום, שיחשוף את הילדים לגוונים אחרים ונוספים של חוויה אנושית אפשרית. דווקא תודות לקונטרסטיות ולדיסוננס, לבועתיות ולאנכרוניסטיות לכאורה של בית-הספר יחסית לסביבה, בתחום זה, תלמידיו יוכלו לצאת ממנו כשהם מצוידים באיכויות וידע ויכולות, שיהיו חסרים להם, וחסרים לעולם סביבם בעתיד.

נתקלתי לא מזמן במאמר של פרופסור לחינוך, שעוסק בחינוך עתידני, שטען שהגיע הזמן להתחיל למצות את נפלאות הסמרטפון בתוך התהליכים הפדגוגיים, שכן הסמרטפון ממילא מתופעל במומחיות על-ידי כל ילד מעל גיל 12 במשך 10 השעות הפנויות האחרות של היממה. אין ספק שאם בתי-הספר העתידיים ירתמו את הסמרטפונים ללמידה, החוויה של הילדים בביה"ס תהייה הרבה יותר רציפה והרבה פחות בועתית, בהתייחס לחוויה הכוללת שיש להם בחיים. אבל אם כיוון שהילדים חיים את הסמרטפונים מחוץ לבית-הספר ממילא, אזי בתוך בית-הספר הסמרטפונים יהיו דווקא מחוץ למשחק – חוויית החיים הכוללת של הילדים תהייה דווקא יותר מגוונת ועשירה. הם יכירו יותר אפשרויות וסגנונות התנהלות. גם של חיים ופעולה עם סמרטפונים, ממילא אחר-הצהרים, וגם של חיים ופעולה ללא סמרטפונים, בשעות בית-הספר ובתהליכי למידה. שיקול הדעת שלהם, ויכולת הבחירה המושכלת שלהם על-פני מנעד אפשרויות כלשהו, בכל תחום שהוא, יתפתחו כתוצאה מזה. גם אם הלמידה תהייה עבורם באותו רגע לכאורה פחות מעניינת וטבעית.

לדעתי הדיסוננס והקונטרס וחוסר ההמשכיות בין תוככי הבועה של בית-הספר, ובין סביבת החיים העתידית הרגילה, יכולים להיות כלי חשוב לקידום איזון אל מול אפיוני העתיד שאנו צופים. בית-הספר אמור להיות כלי שמשפיע על פני העולם ועל המאפיינים של אנשיו הבוגרים. אם נפעל לייצר הומוגניות בין ביה"ס והחינוך ולבין התהליכים הסביבתיים כלליים של טכנולוגיה / פרסונליזציה / שיתופיות / ויזואליות / רשתיות חברתית וכולי – לא נעצב באמצעות בית-הספר עתיד שאנו בוחרים אותו כטוב ונכון, אלא רק נעצים את התהליכים והכיוונים שממילא מתרחשים בסביבה.

אם כל מה שנעשה כמבוגרים כיום זה להתאים את החינוך לתהליכים שממילא מסתמנים כמעצבים את עולם העתיד, ולא נפעל באמצעות בועתיות ומיוחדות של בית-הספר כדי אזן אל מול התהליכים האלה, או בכדי לספק לילדי המחר פרספקטיבה יותר רחבה ביחס להם – אזי לא באמת עשינו משהו חינוכי משמעותי כבוגרים המחנכים של היום... לא פעלנו כדי לעצב את עולם העתיד באופן מודע כפי שנכון בעינינו, אלא רק זרמנו והתיישרנו עם מה שממילא הולך ונהייה. בלי קשר לטיבו.

זה לא שאני חושב שכל התהליכים והכלים הטכנולוגיים מציירים ומזמנים מציאות עתידית אך ורק שלילית, ושצריך לכן לנסות לספק באמצעות בית-הספר הבועתי והשונה, סוג של התנגדות גורפת להם. הטענה שאני מביא כאן, שלפיה טוב וחשוב שבית-הספר יהיה קונטרסטי ובועתי ובלתי רציף יחסית לעולם הסובב, אינה קשורה לתוכן כזה או אחר מסוים של תהליכים או עתידים. עצם הקונטרסטיות והקצת דיסוננס בין בית-הספר ושאר העולם, הוא תמיד דבר משמעותי ונחוץ לדעתי.

אם הילדים יפגשו ויחוו בבית-הספר את אותם היבטים של עצמם ושל העולם, שהם רגילים לפגוש ולחוות גם אחר-הצהריים ובבית, אזי הם לא יחוו קונטרסט או דיסוננס בינם לבין העולם, ויהיו יותר מידי הומוגניים גם בכל מרחב נשמתם. הם יהיו בעלי יותר מידי אחידות וקונפורמיות פנימית. יהיו שטוחים עד כדי שיהפכו להיות חלק מהשטיח הסביבתי שמונח לו ממילא... לא תהייה להם סיבה או דרך לשים לב שיש משהו אחד מסוים שעושה להם טוב, ויש משהו אחר, שונה, שעושה להם פחות טוב. לא יהיה להם אינסנטיב לנסות להכיר את הייחודיות והאינדיבידואליות של עצמם. את מהות הצרכים הספציפיים שלהם.

כאשר הכללים והתכנים בתוך בית-הספר זהים לכללים ולתכנים שבסביבה שמחוצה לו, יוצא שמבחינת הילד, כל מה שיש או יכול להיות מוכר ונחווה זה רק הכללים המסוימים והאחידים האלה. לעומת זאת, אם הילד יודע שבבית-הספר הכללים והסגנון והתכנים הם אחרים ושונים, ניתנת לו בכך פרספקטיבה לכך שיכולים להיות סוגים שונים של כללים וסגנונות ותכנים זה לצד זה. ויכולים להיות כללים וסגנונות ותכנים שיותר נעימים לו או טבעיים לו, או מדברים אליו, לצד כללים וסגנונות ותכנים שפחות נעימים או מתאימים לו. וכך נוצרת בעיניו גם משמעות ותחושת צורך להכיר את עצמו, ולנסות להבין מה מתאים לו ומה נכון בשבילו. דווקא הקונטרסט והאתגר של שוני ופער, שקיים בהינתן שוני וחוסר המשכיות בין בית-הספר והחיים הרגילים והסביבתיים שמחוצה לו, מזמן לילד חוויה והתמודדות שחשובות לבנייה האישיותית אינדיבידואלית שלו. בתוך חווית חיים הומוגנית ורציפה בין בית-הספר והחיים שמחוצה לו, הוא לא מקבל את זה.

כשהילדים שלי מתלוננים, בערך פעם ביומיים, שבית-הספר משעמם, ושהם לא רוצים ללכת, אני כמובן קצת מתעצב, אבל למען האמת גם מרגיש קצת מרוצה: הנה הילד שלי לומד לזהות שיש דברים שמעניינים אותו, ויש דברים שמשעממים אותו. שיש אנשים שטוב לו ללמוד מהם, לעומת אנשים שהוא סובל ללמוד מהם. בעייני זו חוויה בריאה ולמידה מאוד חשובה. אם החוויה שלו בבית-הספר הייתה זהה והמשכית לזו שיש לו מחוץ לבית-הספר, מבחינת עניין וסגנון וכולי, אם הכול היה בשבילו דומה וחד-ערכי בחוויית החיים על-פני כל שעות היממה שלו – הוא לא היה מרוויח את הלמידה הבריאה והחשובה הזו.

אם האנשים שכיום הוגים ומציעים חידושים ופתרונות בתחום החינוך לא היו חווים דיסוננס וקונטרס וקצת תסכול בהיותם תלמידי בית-ספר, סביר להניח שאף אחד מהם לא היה מגיע להתעסק כבוגר, בחשיבה על בתי-ספר וחינוך יותר טובים ומתאימים...

הקונטרסט בין החוויה השונה והלפעמים מתסכלת בבית-הספר, ובין מה שנתפס כחוויה יותר תקינה בשאר העולם, לדעתי עוזר מאוד לאדם להתפתח כבעל מודעות ואכפתיות, וכשאפתן.

אם בתי-הספר היו באמת מושלמים כפי שאנו מייחלים וחולמים, או באמת רציפים והומוגניים ומסונכרנים עם שאר העולם, באמת כאלה שלא נוטעים בילדים קצת תסכול ואינסנטיב לחיפוש אחר מצב שונה מתאים יותר וכייפי יותר, באמת לא כאלה שהם די בועתיים ונבדלים משאר העולם, ולא מקיימים מתח של ניגוד ומוזרות כלפי שאר העולם – אזי, לדעתי, משהו מהותי בתהליכי הצמיחה וההתבגרות בעולם היה קופא ומתנוון מרוב סטאטיות ושעמום הומוגני חד-ערכי וחד-גוני.

אנשי מקצוע בחנויות בעלי-חיים אומרים שדג בריא באקווריום הוא דג רעב. אני חושב שזה קצת נכון גם לגבי תלמידים, לא בהקשר של אוכל חס וחלילה, אבל כן בהקשר של נוחות וקלות או תחושות טבעיות והנאה, בין כותלי בית-הספר. במינון סביר ומדוד כמובן.

עצם היותם של החינוך או בית-הספר שונים ובועתיים ודיסוננטיים ובלתי סינכרוניים כלפי האפיונים של העולם החיצוני והכללי העכשווי או העתידי – זה לא בהכרח דבר רע. אנחנו לא צריכים ליישם בתוך בית-הספר כל חדשנות טכנולוגית שצצה, רק בשביל שמה שהילדים יכירו ויתעסקו איתו בתוך בית-הספר יהיה דומה למה שיש להם ממילא מחוצה לו.

נהפוך הוא.

הקונטרסט המאתגר הזה, במידה סבירה מסוימת הוא לדעתי דווקא דבר חיוני ובריא, שמעצבי חינוך צריכים לשאוף אליו ולהשתמש בו, בחכמה, ומתוך חזון, כמנוף לעיצוב ילדים עתידיים עשירים ועצמאיים וייחודיים יותר, ובאמצעותם – לעיצוב גם של העולם שאנו רוצים לחיות בו בעתיד, מתוך שיקול ובחירה של מה רצוי, ולא מתוך היסחפות אחרי מה שפשוט הופיע ומאכלס בסביבה.

הכיוון הנכון של ההתבטאות וההשפעה הוא מהפנים החוצה, ורק אחר-כך מן החוץ אל הפנים. קודם כל האינדיבידואל וממנו כלפי הסביבה, ורק אחר-כך מן הסביבה אליו. באותו אופן כדאי לחשוב על בית-הספר: קודם כל שהוא ישפיע מתוכו, כפי שאנו בוחרים ומבנים ושואפים, כלפי העולם שסובב בחוץ. ורק אחר-כך, ובמידה פחותה, בכיוון ההפוך.