ביקורת על ביקורת המקרא

חוקרים נכבדים משקיעים במאה מאתיים שנים האחרונות זמן ומאמצים רבים, כדי לתהות על מה שנראה להם כלא הגיוני בסדר שבו מופיעים דברים מסוימים בתנ"ך. כדי למצוא הסברים להימצאותם בתנ"ך של ניסוחים או קטעים שבמקומות מסוימים חוזרים על עצמם או מקבילים ביניהם, לעתים עם הרבה חפיפה לכאורה, או לעתים דווקא במינוחים ונוסחים שונים. כדי לטעון ולנמק מדוע המסורת שקיימת לגבי זהות כותבי ספרים במקרא, לא יכולה להיות הגיונית ונכונה, וכיוצא באלה.

הבעיה היא, שהתנ"ך מגיע מרמות תודעה גבוהות, שחורגות הרבה מעבר ליכולת של כל שכל אנושי, נכבד ככל שיהיה, להכיל ולהקיף ולהבין אותן, ולהתחקות אחריהן ואחרי התנ"ך שיצרו עד תום. כשמשהו בתנ"ך נראה לחוקר כלשהו או לכל אדם שהוא, כלא הגיוני, המסקנה הפשוטה והבלתי נמנעת חייבת להיות, שהחוקר או האדם הזה, פשוט לא מספיק חכם ומפותח תודעתית, על-מנת להיות יכול להבין את ההיגיון העליון יותר משלו, שנמצא מאחורי מה שמציק לו ולא מסתדר לו בשכל האנושי שלו, בתנ"ך שלפניו. כשיש חשש לטעות או עיוות בתנ"ך, המשמעות היא שהקורא לא מבין משהו, שהטעות אצלו, והתנ"ך כתמיד צודק. כשמשהו בתנ"ך לא מתיישב עם ההיגיון שלנו, המסקנה היא שעלינו לפתח את עצמנו ולשפר את כושר ההיגיון שלנו. ועד אז כל מה שאנו יכולים ואמורים לעשות, זה לנסות לקחת את המיטב שאנו מסוגלים ללמוד ולקחת, ממה שהתנ"ך אומר מן הרמות הגבוהות שלו, ואנחנו מתקשים להבין ברמות הארציות ואנושיות רגילות שלנו.

האם הבריאה באמת התרחשה בששה ימים כפי שמסופר בתורה, והאם האישה נבראה מצלעו של אדם, או ששניהם נבראו יחדיו כזכר ונקבה? למה עניינים שקשורים לתחילת העולם והאנושות מופיעים שם עם שמות שונים של ה', ולמה יש שם עניינים שמופיעים בכמה מקומות בגרסאות אולי קצת כפולות, קצת חופפות וקצת אולי שונות?

מבקרי המקרא יצאו משאלות כאלה ודומותיהן להסתבכויות קשות עם עצמם.

ובשבילי, כפי שהדברים מופיעים בתורה בפרקים הראשונים האלה ובכלל, כך נועד וכך נכון שנקרא ושנלמד. כך ניתנים לנו מסרים, שיש טעם וחשיבות שניקח ונעבד ונפיק מהם לעצמנו, כפי שהם נתונים. שכן הם לא במקרה נתונים כך, גם אם לנו קשה לפענח את המקור וההיגיון והסדר, ואת היעדר המקריות.

אני לא יודע מה הכוונה בדיוק ביום בריאה, אחד מיני ששה, ואיך עידנים של תהליכים פיזיקליים וביולוגיים ואבולוציוניים אולי מיוצגים בו, ואולי לא. אני לא יודע אם הייתה פעם צלע מסוימת כזו שנלקחה מאיש והייתה לאישה, או אם עמד אי שם בזמן, במקום מסוים, עץ אחד מסוים נושא פרי מרחיב דעת במיוחד – אם הדברים הללו אכן התרשו אחד לאחד כפי שהם מתוארים מילולית בתורה. אני לא יודע, אבל אני חושב שזו בכלל לא שאלה חשובה.

מה שחשוב, הוא שכך התורה מוצאת לנכון להסביר ולצייר לנו משהו. כך היא מעבירה מסר מסוים או משל מסוים. כך היא מדריכה אותנו להבין תהליכים ושלבים קדומים, שהיו מן הסתם מאוד מאוד מורכבים ועצומים וחורגים מיכולת התפיסה שלנו – בצורה שכן ריאלית למגבלות התודעה שלנו, ושכנראה אמורה להיות משמעותית לנו, לניהול והבנה של חיינו ושל מקומנו.

בצורה שבנוסף לכך היא גם פשוט אמנותית, מרגשת ומקסימה.

לדעתי, המינוחים הכפולים והשונים, החזרות פה ושם על דברים מזוויות שונות, ואותן מורכבויות שהטקסט התנכ"י מעמיד מדי פעם ומאתגר בהן את ההיגיון שלנו, בדיוק אלה באים לעזור לקורא להבין, בין השאר, שהטקסט הזה הוא שונה, אחר, מגיע מלמעלה, ושכך צריך לראות אותו, לגשת אליו וללמוד ממנו. לא דרך המאמץ למצוא קוהרנטיות, כבכל יצירה אנושית רגילה, אלא עם ההבנה שלפנינו משהו אחר, שמגיע ממעבר לפרספקטיבות ההיגיון והקוהרנטיות שזמינות לנו.

האם יתכן שהתורה כולה נכתבה בידי משה רבנו, כולל הפסוקים האחרונים של ספר דברים, שמתארים את עלייתו אל הר נבו לצורך מותו? האם יתכן שכמאמר המסורת, שמואל כתב את ספרו, למרות שספר שמואל מספר על מות שמואל, הרבה לפני תום האירועים ההיסטוריים שמתרחשים אחרי מותו, ועדיין מובאים בספר?פעם באוניברסיטה למדתי קורס על קבלה, והמרצה המלומדת הסבירה בו, שלא יתכן שספר הזוהר באמת נכתב על-ידי רבי שמעון בר-יוחאי, כפי שמיוחס לו, כיוון שלפי עדויות היסטוריות שונות, ספר הזוהר נכתב שנים רבות לאחר מותו של רבי שמעון בר-יוחאי.

אבל מה אם "נכתב על-ידי..." בהקשר של התורה, או של ספר שמואל, או של ספר הזוהר, פירושו למעשה נכתב לאו-דווקא טכנית וישירות על-ידי האישיות המדוברת, אלא אולי נכתב גם או רק מתוך רוחו והשראתו השמיימית של האדם הנידון, גם או רק לאחר מותו, ובאמצעות ידיים וכלי כתיבה של אנשים פיזיים אחרים? אולי מאוחרים יותר? נניח כאלה שידעו לתקשר את רוחו והשראתו השמיימית של האדם הנידון, שאולי מרחפת כבר בעולמות אחרים, וגם ידעו לשמור לו את הקרדיט על הספר שנוצר, שהם עצמם ומבחינתם רק שימשו צינורות טכניים לכתיבתו?

אני לא בהכרח טוען שכך היה בכל המקרים הללו שמאתגרים את חוקרי ביקורת המקרא והמסורת. אבל כן טוען שאופן היכתבות שכזה של ספרים הוא אופציה, שחוקרים נכבדים לעתים קרובות לא מסוגלים להעלות בדעתם או להתייחס אליה, מחמת מגבלותיהם ודפוסיהם.

יש דברים שעל-מנת לתפוס אותם ואת אמיתותם, חייבים לגשת אליהם בכלים תודעתיים נוספים ונרחבים יותר, מאשר ההיגיון המדעי, הרציונליות השכיחה ושיטות המחקר האקדמאיות.

לפעמים אמונה מגלמת ומנגישה הרבה יותר עומק ואמת וחכמה, מאשר כל ביקורת שכלית אנושית, וכל היגיון אנושי מוגבל של מדע.