בית המקדש השלישי שבעיני רוחי

בתרבות ההודית הקדומה של תקופת הוודות, לפני כ-4,000 שנים, העלאת קורבנות כלפי הכוחות האלוהיים או היקומיים, נתפסה כתפקידם של בני-האדם בקיום הסדר היקומי. הקורבנות נתפסו כמבטיחים את הסינכרון עם הכוחות האלוהיים, ואת שליטתם ופועלם האפקטיביים של כוחות אלה בתוך העולם והמציאות.

תפיסת האלוהות בוודות הייתה שונה מתפיסת האלוהות שהנחיל לעם ישראל משה רבנו, אולם עבודת הקורבנות שהעם נצטווה עליה במדבר סיני, ניתן לומר ששיחקה או נתפסה באופן דומה.

בעולם העתיק, העלאת קורבנות הייתה נורמה וצורת עבודת אלוה לא ייחודית רק לעם ישראל. היא הייתה חלק ממושגי החשיבה והתפיסה שרווחו בימים קדומים באופן חוצה תרבויות, בהקשר של עבודתם המתחייבת של בני-אדם תחת ולעומת כוחות שנתפסו כאלוהיים, או האלוהות עצמה.

מאז שמושגי החשיבה והתפיסה האלה היו רווחים, עברו על האנושות הרבה זמנים והרבה שינויים.

בנבואות אחרית הימים שבתנ"ך, מוצאים תיאורים של שלום ואחווה עתידיים בין בעלי החיים בעולם. מתואר כי החיות הרעות והטורפות תפסקנה להיות כאלה, גם כלפי חיות אחרות, וגם כלפי בני-אדם. מצב שברור שלא התקיים עדיין, לא בתקופתנו, ולא בתקופות קדומות שידועות לנו.

כלומר שבאחרית הימים, הסיטואציה והיחסים בין בני-אדם ובעלי חיים, צפויים להיות שונים מאלו שהתקיימו ומוכרים עד היום, כולל בזמנים הקדומים שבהם הייתה נהוגה, וגם הותוותה בעם שלנו, עבודת קודש בדרך של העלאת קורבנות.

אי לכך, לדעתי, כיום, ובהסתכלות קדימה, עלינו להתייחס אל חובת הקורבנות שנצטווינו עליה בזמנו כחובה לתמיד, כאל חובה שלמרות הגדרתה כחובה תמידית, בטל כבר קורבנה, ועברה כבר מן העולם הרלוונטיות שלה.

ביהדות, כאשר נודרים נדר בעל תוקף לתמיד, אזי בערב יום הכיפורים בתפילת כל-נדרי, אפשרי או אפילו ראוי לבטל אותו. הרבה מאוד פעמים אמירה מהסוג של "לעולם לא אעשה כך וכך..." או "לנצח ככה וככה...", הן אמירות לא סתמיות, אלא כאלה שמילותיהן נחוצות ומשמשות כדי להביע ולהוסיף תוקף ועוצמה מסוימים מסביב לרעיון או כלל או ציווי מסוימים, באותו הרגע שהמילים נאמרות, ולמשך תקופה מסוימת שצריכה להיות ארוכה, לאחר אמירתן – אך לא באמת לנצח.

שום דבר אי אפשר באמת להתחייב עליו, או לחייב עליו לנצח.

ככל שידוע לנו ממדע האסטרונומיה, יום יבוא כנראה, והשמש של מערכת השמש שלנו תכבה או תעבור איזשהו תהליך של מוות כוכבי, שמן הסתם יגרור אחריו מציאות פיזיקלית שונה מאוד גם בכדור-הארץ... יכול להיות שעד אז ימצאו פתרונות להמשך קיומנו, אבל ברור שגם אם כן, עדיין הרבה מאוד דברים פה יהיו מאוד מאוד שונים. האם יהיו בסביבה בעלי חיים שנוכל להעלות כקורבנות? יכול להיות שגם לזה ימצאו פתרונות כמו שיבוטים כאלה ואחרים. אבל זה לא עקרוני, אלא בגדר תהייה שמשמשת אותי עכשיו רק כדי להמחיש נקודה מסוימת:

יש ציווים בתורה, כמו "לא תרצח" שברור שניתנו עם תוקף מעשי לכל משך קיומה העתידי של האנושות. אבל יש גם ציוויים, שלמרות שניתנו עם הגדרת זמן תוקף לתמיד – כמו ציווי הקורבנות – הוגדרו כך לדעתי כדי להיות בעלי רמת תוקף ותקיפות מסוימת באזני הדור שקיבל אותם, ולמשך X דורות קדימה, ולא באמת עד לקץ כל הדורות או כל הזמנים, כולל אלו של אחרי אחרית הימים, ו/או אחרי כל מיני תהליכים ושינויים והתפתחויות שיחולו בעולם ויתרחשו בקרב האנושות ועבורה, בשלבים עתידיים שונים ומאוחרים יותר.

בסידור שאנו מתפללים ממנו, שרובו נפלא וגבוה ביותר בעיני, יש קטעים שבהם אנו מייחלים לחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש, שבע"ה יבנה מחדש. לדעתי, עם כל הגעגועים למה שקיבלנו והיה מנת חלקנו מן הקדוש ברוך הוא לפני אלפי שנים, במדבר ובימי המשכן ובתי המקדש שחרבו – הגיע הזמן שנישא את מבטנו אל בית מקדש שלישי שתואם את זמננו, ולכן לא כולל עבודת קורבנות, אלא עבודת אלוהים באופנים אחרים, כמו תפילה, אולי מנחות מן הצומח, ואולי מדיטציה או התמקדות פנימית יהודית.

אני יכול לדמיין היכל שנמצא באזור הר הבית, ויש בו אולמות של שקט וריכוז ותפילה, וטקסים מוזיקליים בעזרת בני לוויים וכלי נגינה אינסטרומנטליים בני זמננו... היכל שיש במרכזו חדר קדוש במיוחד, עם מנורת זהב בעלת שבעה נרות של אש תמיד, ועם ארון קודש שמכיל את התורה ואולי ספרים נוספים מהתנ"ך, וסביבו חצר עם שמירה וסידורים לוגיסטיים וטכניים, ומקומות חניה רבים ותחנות תחבורה ציבורית, עבור עולי רגל ומתפללים. מקום נעים ומרכזי שישדרו ממנו שידורי רדיו וטלוויזיה לכל העולם – בית תפילה לכל העמים. מקום שינוהל ויתופעל על-ידי אנשים יהודים מביננו שהם כוהנים ולוויים. שמנהיגינו יבואו אליו להתפלל את תפילותיהם, וגם אנחנו נבוא אליו להתבשם בו מן האווירה והקדושה, ולהתפלל, בעזרת ספר סידור, שכבר הוצאו ממנו מזמן ומראש, גם הקטעים שעוסקים בקורבנות, וגם השורות שמדברות על תחיית המתים, שלמזלנו לא התרחשה.

למה שתהייה, ולמה שנרצה ולמה ש-ה' ירצה תחיית מתים?

ה' הוא אבי כל הנשמה, ונשמותינו פקודות לו. ה' שומר את חיותה ההמשכית של הנשמה, ומעביר אותה מגוף שמת לגוף חדש שנולד. למה שנחשוב שגופות פיזיים מתים צריכים ביום מן הימים לקום לתחייה? לא יכול להיות דבר יותר משבש מזה לסדר הטוב של החיים, ש-ה' קבע, הכולל לידות ומיתות וגלגולי נשמות.

אנחנו אומרים "ברוך דיין האמת". אדם הולך לעולמו מתי ואיך ש-ה' קובע, וזה לא סתם אלא בהכרח מן הסיבות ש-ה' רואה לנגד עיניו ובוחר על-פיהן. מדוע שנתפלל לכך ש-ה' יתחרט על החלטותיו ויחזיר לכאן את מי שפסק כבר בעבר בדין שעליו להמשיך למקומות / גלגולים אחרים, שאולי גם מיטיבים איתו מאוד?

באיזו זכות אנו מתפללים לזה? בעיני זו פשוט חוצפה.

אדם מת? אז מתפללים לעילוי נשמתו, וסומכים על ה' שיוליך את נשמתו להיכן שצריך ונכון ומתאים ומיטיב וצודק. מה פתאום לטעון ש-ה' רוצה, או מבטיח לכאורה, או מצופה להחזיר את אותו אדם – אותו גוף שמת – ולא את אותה נשמה – חזרה לכאן?

מי קבע ועל סמך מה, שהעולם הבא שאליו הולכות נשמות המתים, הוא אותו עולם של ימות המשיח? אני דווקא משער שאלו הם מקומות או מצבים שונים מאוד זה מזה.

ואם רק נניח בכאילו שתחיית מתים היא משהו שכן אמור להתרחש – איפה כל המתים הקמים לתחייה ילכו לגור ולעבוד? האם לאחר הופעת המשיח והגעת הגאולה, לא יהיו יותר חוקי פיזיקה? ויוכלו להיות אינסוף בתים על אותה כברת ארץ, בשביל לאכלס בהם את מיליוני האנשים שיחזרו לכאן? האם אנחנו חושבים, שלאחר הופעת המשיח, ה' יחדש את הורדת המן מן השמיים, ויהיה אוכל ללא משנה כמה אנשים שיהיו פה, מבלי שיהיה צורך לדאוג לאף אחד מהם למקום עבודה? האם ביאת הגאולה פירושה שכולם מוזמנים רק לנפוש? שאין יותר ענייני כספים, וצרכים מסוגים שונים? שאין יותר אתגרים או קונפליקטים משום סוג? שום תנאים או אילוצים לוגיסטיים ואחרים?

באיזו זכות אנחנו חושבים שהגאולה היא משהו שאמור לכלול את כל הדברים האלה?

למה אנחנו חושבים שתיתכן או שאמורה להיות היתכנות לכל זה? שזה נכון או שמגיע לנו נס כזה?

הנביאים הבטיחו דברים מסוימים לגבי גאולת אחרית הימים, ולא הבטיחו דברים מסוימים אחרים. הם אמרו "וגר זאב עם כבש... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה...", "בית תפילה לכל העמים"... וכן הלאה. מי מהם הבטיח ש-ה' יקים מן הקברים את האנשים שאנחנו מתגעגעים אליהם, אחרי שהוא בחר בדין להעביר את נפשותיהם למקום או שלב או גלגול אחר? מאיפה קיבלנו את הרעיון הזה?

אנחנו יודעים מסיפורי הנביאים שלנו, ש-ה' יודע ויכול להקים ילד מת לתחייה. אבל האם באיזשהו מקום בתנ"ך הובטח שזה מה שבכוונתו של ה' לעשות ביום מן הימים ובהיקפים עצומים? באיזו זכות ומאיזו סיבה ומהיכן, החלטנו בשמו שיש לנו כביכול הבטחה כזו?

לדעתי, אם אנחנו רוצים לקדם באמת את בוא הגאולה הריאלית והאמיתית, כדאי שנפסיק להתפלל אל מה שלא רלוונטי או לא אותנטי בהקשר הזה של הגאולה, ונתחיל להתמקד בתפילותינו במה שכן ריאלי ורלוונטי, ושבטוח יש לנו זכות לייחל לו ולבקש אותו.

כמו במטרות ושאיפות אחרות או בכלל בחיים – צריכים להיות מכווננים וממוקדים באופן ריאלי, עכשווי, רלוונטי, אחראי, מוסרי ומעשי.