גיבורי נעל

התרבות שלנו משופעת בסיפורים וסרטים על גיבורי-על שונים ומשונים. סופרמן וספיידרמן וונדרוומן ופלאש, ועוד כהנה וכהנה דמויות שמצילות את העולם או עולמות כלשהם, במבצעי סולו מרהיבים, שלתוכם הם מביאים את תכונותיהם וכוחותיהם המושלמים. זה נמצא בסרטים ובסיפורים, וגם בחיים המציאותיים, באמביציות ובסגנון ובדרך שבה רואים את עצמם ומציגים או מנכיחים את עצמם כל מיני אישים – ידועני רשת ומסך שונים, פוליטיקאים ומנהיגים שונים, גנרלים מסוימים בפועל או בדימוס, סופרים ויוצרים ועיתונאים מסוימים, יזמים ומנהלים בכירים מסוימים, וגם "סתם" אנשים, בחייהם האישים ובמרחב המשפחתי והקהילתי הקרוב שלהם. למעשה הקונספט של גיבור-על הוא מעיין ארכיטיפ מרכזי בתרבות ובדרך החשיבה במערב. ילדים מגיל 3 מתחילים לפגוש אותו ולהתחנך אליו, כבר עם הדמויות של פופאי ופיטר-פן והחתול במגפיים, ובהמשך ובשנות הילדות והנערות מצטרפים הארי פוטר, במידה מסוימת גם הגיבורים של נרניה (אם כי אצלם יש גם הרבה עבודת צוות), הנסיכה אנה, וקונג-פו פנדה.

מה יושב בבסיס הארכיטיפ הזה של גיבור העל בתרבות המערבית?

לדעתי המודל שהנוצרים בנו סביב דמותו של ישו.

בתנ"ך שלנו אין דמויות מושלמות.

משה רבנו, איש האמת והאלוהים, הדמות כנראה המכוננת ביותר בתנ"ך ובאנושות, טעה על מי מריבה ונענש על-ידי ה', כלומר לא היה מושלם, מה עוד שעוד מלכתחילה היה בעל מום בלשונו. דוד המלך, שמוצג בתנ"ך כמלך הטוב ביותר, שהרג את גלית, שכתב מזמורי תהלים, ושממנו אמור לבוא המשיח, חטא עם בת-שבע ואוריה. מפורשות נאמר עליו אז שמה שעשה היה רע בעיניי ה', והוטל עליו עונש כבד מאוד – מוות של בנו. כלומר גם הוא לא היה מושלם, והיה כפוף גם לחולשות אנושיות. שלמה המלך, החכם מכל אדם, טעה בערוב שנותיו עם ריבוי הממון והנשים הזרות, ועם העבודה הזרה שנשותיו הביאו לקרבת ירושלים באישורו. אהרון חטא עם מרים בדיבור על משה, והייתה לו מעורבות בחטא העגל. שמואל הנביא – בניו לא הלכו בדרכו הטובה וניתן להסיק מכך על מגבלותיו בגזרת החינוך בבית. אליהו הנביא טעה בעודף כעס ועויינות, או בחוסר אמפטיה, ביחסו לעם, ו-ה' העביר ממנו את התפקיד בשלב מסוים, מבלי שזה הוריד מזכויותיו ומעלייתו בסערה השמיימה. יעקב אבינו, אבי השבטים, עם כל מעלותיו, מבין הפסוקים ניתן ללמוד שטעה ביחס מפלה בין בניו.

כידוע בהגדה של פסח, דמותו של המושיע על-פני הקרקע, משה, כלל לא מוזכרת. כי לא משנה כמה גדולה הייתה הדמות התנכ"ית, ואילו דברים עצומים וחשובים היא עשתה – גם אם זה משה וגם אם זה דוד המלך, וגם אם זו דבורה הנביאה או כל אחד מהשופטים הגיבורים שהצילו את העם מאויביו – התנ"ך שלנו מקפיד תמיד להציג את הדמויות הארציות כאנושיות, ובהיותן כאלה גם כבלתי מושלמות. גיבורות-העל שמורה תמיד ונמצאת תמיד בתנ"ך רק אצל ה'. רק בדמות האלוהית, שהיא כמובן דמות-על בעצם מהותה.

לפי התנ"ך, אברהם, מייסד האומה, היה אדם רגיל ש-ה' מצא את לבבו נאמן לפניו ובחר בו. ה' עזר לאברהם להצליח במעשיו, אבל התורה מפרטת לגבי אברהם, בצורה מעשית ואפשר לומר באווירה כמעט של חול וטכניות ארצית מלאה, את מעשיו האנושיים לגמרי, שזכו גם לתמיכה וניסים מצד ה'. אברהם היה אדם רגיל, וכל המיוחדות והעוצמות וההצלחות המיוחדות והניסים שאירעו סביבו, שייכים לצד של ה' ומגיעים ממנו. וכך היה גם עם משה רבנו, ועם אהרון, ועם כל הדמויות התנ"כיות הגדולות.

המסר של התנ"ך הוא ברור: השמיים הם שמיים לאלוהים, ואת הארץ נתן לבני אדם. כל בן-אדם הוא רגיל ואנושי, ויש לו תכונות טובות לצד מגרעות וחולשות. כל בן-אדם יכול לפעול ולהיות טוב באופן אנושי, בתוך מסגרת המגבלות האנושיות. אדם צריך לרצות ולהתאמץ להיות טוב בתוך המערכת הארצית אנושית, ולפעמים, כשיש צורך, והאדם הוא מספיק טוב במסגרת אנושיותו, ומספיק ראוי, ה' עשוי לבחור בו למשימה מסוימת, כמו ייסוד עם, או הוצאת הציבור מעבדות פרעה לעבודת השם. כאשר לצורך הצלחת המשימה, ה' עשוי לתרום ניסים ונפלאות והצלחות, שיסייעו לאדם הרגיל הנבחר, מצד ה' ועל-ידו.

אצלנו בתנ"ך ובמסורת שלנו, ה' הוא ה' והוא אחד, ותחתיו יש בני-אדם שכולם רגילים ואנושיים, וכולם יכולים להיות טובים יותר או פחות בתוך מסגרת המגבלות האנושית ארצית, וכולם הם בניו כבני אנוש מוגבלים, ובאותה מידה.

באו הנוצרים ואמרו לא. יש אלוהים, ויש דבר כזה שהוא חצי אלוהים וחצי אדם, הבן היחיד של אלוהים שנקרא ישו, ויש את כל האנשים האחרים שרק הם רגילים, ויותר רחוקים מאלוהים, או פחות בנים של אלוהים, יחסית לישו. באו הנוצרים והולידו את הקונספט, שלפיו הייתה פעם אישה שהולידה בדרך פלא אדם מושלם. ילד ישיר של אלוהים, שהתנשא אל מחוץ לגבולות האנושיות, ואל מוץ למגבלות הארציות. אדם עם כוחות אלוהיים. גיבור-על מושלם. באו הנוצרים והביאו לעולם את המודל שלפיו אנשים גדולים ורבי מעש כמו משה רבינו ודוד המלך ושמואל הנביא ויעקב, הם אנשים חשובים שעושים גם טעויות, אבל יש מעליהם יצור מסוג אחר שלא עושה טעויות. יצור שהוא מעבר לאנושיות שלהם. שהוא חצי אל בעצמו. לא גיבור אנושי. גיבור על-אנושי. תופעה מיוחדת הנקראת ישו.

הנזק העצום לתרבות האנושית, לא מסתכם רק בהמצאת המודל והקונספט האלו, או הארכיטיפ הישועי הזה, של גיבורות על-אנושית בקרב בני-אדם. הנזק הועמד גם בעצם העמדת הדמות של ישו כגורם ביניים בין אלוהים ובין בני אדם. כגורם שמתווך לכאורה את היחסים ואת הקשר בין אלוהים ובין אנשים.

ביציאת מצרים ובמעמד הר-סיני, משה כאדם אנושי המשמש שליח מאת ה', הביא את העם לסיטואציה של מפגש וחיבור ישירים בין ה' לבין העם. מעמד הר סיני לא קרה בתיווכו של משה, אלא בארגונו. משה הוליך את העם אל תחתית ההר. ה' ירד על ההר והופיע כלפי כל בני העם שהיו שם, ישירות, כשמשה עומד בצד, בתור facilitator של הסשן, וממש לא כמי שהוא מושא של הסשן הזה באיזושהי צורה, או שלב של החיבור הזה, ממש לא. משה מוצג בתורה כעבד ה' שעושה את מה שנחוץ לעשות ולארגן על הקרקע ועם העם, כדי ש-ה' יצור את החיבור הישיר בינו ובין העם כפי שהוא בוחר. נציגי העם בשלב מסוים אמנם ביקשו ממשה שרק הוא יקרב לשמוע את דברי ה' כדי להעביר אותם אחר-כך אל העם, בשל פחדם, אבל היה ברור לכל שהסיוע הזה של משה הוא בסה"כ סיוע טכני, גיאוגרפי, למעמד התקשורת והחיבור בין ה' והעם, וכי משה מבצע אותו כאחד מאנשי העם, שיש לו את היכולת לעמוד קרוב לדבריו של ה', ולא חלילה מתוך היותו של משה כאילו משהו אחר זולת בן-אדם.

בתקופות המשכן או בית המקדש, הכוהנים הקריבו קורבנות בשם בני העם, אבל כמו במקרה של משה במעמד הר סיני, מעורבותם הייתה טכנית. בני העם לא עבדו אותם, אלא את ה', בעזרתם.

עד היום, כהמשך למעמד הר סיני, יהודי מתפלל ונושא עיניו, אם בבית-הכנסת ואם בגפו, ישירות אל ה'. יש כל מיני דמויות בהיסטוריה של העם היהודי שסייעו ונתנו כלים לאנשי העם להתכוונן ולהתפלל ולעבוד ישירות כלפי ה', ביניהן דמויות תנ"כיות וגם דמויות יותר מאוחרות, כמו חז"ל שקבעו מנהגים וכללים ונוסחים מסוימים של תפילות. אבל העבודה וההתכווננות עצמן ביהדות הן תמיד ישירות, והחיבור עצמו, בין האדם ובין ה', ביהדות הוא תמיד ישיר. וכל אדם יכול ליהנות ממנו כאילו הוא עצמו בן של ה', במובן האנושי של היות אדם. וזאת דווקא בגלל שאין איזשהו כמו יצור או שלב אחר באמצע או חצי מעל. דווקא בגלל שאין שום גיבור על-אנושי, אלא רק שני צדדים: בני אנוש, ומעליהם ישירות – אלוהים.

לעומת זאת בכנסיה הנוצרית, בני-האדם מרוחקים מאלוהים ויכולים להתכוונן ולהרגיש מחוברים תחתיו, אם, אז רק בעקיפין, כי כשהם מתפללים, מולם מה שנמצא זה לא ה', אלא איזושהי דמות אייקונית אנושית על-אנושית לכאורה. דמות המודל המתווך, וגיבור העל, לכאורה, ישו.

בעיניי זוהי הצורה הבעייתית ביותר של עבודת אלילים, שמסיטה מעבודת השם עצמו, ומהקשר והחיבור הישירים תחתיו ואיתו. צורה שהיא הרבה יותר חמורה ומעוותת, ממצב שבו מאמינים יוצרים דימוי ציורי או פסלי, למה שנתפס מבחינתם כאלוהות מרוחקת נקיה פר-סה, בלתי מעורבבת או בלתי אנושית בשום מידה או חלק או צורה – כפי שקיים למשל בהודו.

בהינתן שגם דוד המלך היה בן-אנוש, ונודע גם עם חולשות וטעויות אנושיות שלו, אזי בריא לנו שגם המשיח היהודי האמיתי שיבוא במהרה בימינו, מזרעו, לא צפוי להיות יותר מושלם או יותר על-אנושי ממנו. הגאולה שתבוא עם המשיח, בע"ה, תהייה גאולה של ומאת ועל-ידי הקב"ה. המשיח עצמו, השליח המסייע לעניין, מטעם ה', בדומה לדוד המלך, לא אמור להיות גיבור על-אנושי. אלא גיבור לגמרי כן אנושי, ש-ה' הוא שעושה את הגדולות והנפלאות סביבו או לצדו. וזה היופי, והאותנטיות, וזאת הגדולה.

לדעתי, לא ברור אם משיח צדקנו באמת יגיע רכוב על חמור לבן, אבל המסר של האמירה המטפורית הזו, שלפיה כך הוא יגיע, המסר הזה ברור: שאול המלך נמשח למלך כשחיפש אתונות. דוד המלך נמשח למלך כשנלקח ממאחרי הצאן. שניהם נולדו וגדלו כבני-אדם רגילים, וככאלה היו מספיק טובים על-מנת להיבחר לתפקידיהם, שכללו בהמשך גם הסתייעות צמודה ב-ה' וברוח ה', שרק בזמנים מסוימים ולצרכים מסוימים שרתה עליהם. באופן דומה, גם משיח האמת שלנו, אין סיבה שלא ייוולד ויגדל ויפעל כבן אנוש, טוב וראוי, ולא כגיבור על-אנושי. מדברים על חמור כדי ללמדנו שהוא ייסע כנראה ממקום למקום במכונית, כאחד האדם, ולא יעופף עם כנפיים על-אנושיות. את הסיוע וההנחיות שיהיו נחוצים לו הוא יקבל מ-ה', ולא חלילה מאיזושהי ביולוגיה של יצור חצי-אלוהי בעצמו, בנוסח המודל הארכיטיפי נוצרי מערבי של גיבור-על.

החינוך בתרבות המערב הנוצרי, המתרחש עם המודל והארכיטיפ של גיבור-על יישועי, ומגיע גם אלינו עם תרבות הצריכה והמדיה של סרטי גיבורי-על, ושל סיפורים ואגדות על כל מיני על-אנושיים – החינוך הזה הוא לא טוב.

לא טוב שהמודלים שילדים נושאים אליהם עיניים, הם של קוסמים ושל גיבורים על-אנושיים. המודלים לחיקוי ולפיתוח רגשות ושאיפות להזדהות, צריכים להיות אנשים רגילים טובים. לא יצורים מיוחדים, מפונטזים, אלא בני-אנוש בעלי יתרונות וחוזקות וחולשות ומגבלות, שמשתדלים ומצליחים להיות אנשים טובים, ומוסריים, וגם ודווקא בהיותם כאלה, מצליחים לעשות דברים קונבנציונאליים גדולים ויפים.  

לא גיבורי-על, ולא נעליים.

תנו לנו ולילדינו גיבורים רגילים ואנושיים, בעלי מבנה ומאפיינים בסיסיים זהים לשלנו. תנו מודלים וארכיטיפים שאפשר וכדאי ללמוד מהם, ולשאוף לגדולות ונצורות, לאורם ובעזרתם. במקום לרצות להיות סוליסטים על-אנושיים, בואו ננסה להיות אנשים רגילים טובים ומצליחים, שמשאירים את המקום והענווה וההזמנה לפעולה ולעזרה שמעבר, רק לאלוהים.