האמנם הכל לטובה?

כבני-אדם התודעה שלנו מוגבלת, ואנחנו לא רואים את התמונה השלמה. ואם אנחנו לא רואים את התמונה השלמה, ברור שאנחנו לא יכולים לקחת בחשבון בצורה מדויקת את כל הגורמים שמשפיעים, וברור לכן, שההחלטות שלנו מראש נדונות לפעמים לטעויות, כולל, בהחלטות יותר גדולות או קריטיות – גם לטעויות שיכולות להיות הרות גורל, ולהביא עלינו צרות צרורות, ואף אסונות. הרבה פעמים שיקול דעת מוטעה שלנו, גורר תוצאות קשות. והרי שיקול הדעת שלנו מוגבל, ואין דרך להבטיח שלא יהיה לפעמים מוטעה.

כיוון שיש דבר כזה כמו בריאה, ויש דבר כזה כמו רצון אלוהי שיוצר יש מאין, ויש לכן לאלוהי חופש רצון ובחירה, וכיוון שאנו עשויים בצלמו, ויש לפיכך גם בנו חופש רצון ובחירה, או מעין המשכיות או התגלמות מסוימת של יכולת הבחירה החופשית האלוהית – יוצא שיש לנו חופש לעשות טעויות גם נוראיות. הרי אם יש לנו גם תודעה ושיקול דעת מוגבלים, וגם חופש לרצות ולבחור על-פי שיקול דעתנו ותודעתנו – מה מונע מאיתנו לשקול ולבחור בחופשיות, גם בצורה שגויה ומאוד גרועה, שבאופן נסיבתי פשוט, תמית עלינו לפעמים אולי גם צרות ואסונות כבדים מנשוא?

אם הרשות לבחור ולטעות נתונה בידינו, ואם אנחנו חופשיים להביא על עצמנו בבורותנו גם צרות ואסונות, אז למה שנחשוב שהכול לטובה? כיוון שאנחנו בוחרים באופן ממשי ומשפיע, אז אם יהיה טוב או רע תלוי בעיקר בנו. למה לחשוב או להניח שזה תלוי באלוהים, ושכיוון שאלוהים הוא טוב, הכל בסוף יהיה טוב?

אם חופש הבחירה שלנו היה עומד לרשותנו רק בעירבון מוגבל, רק בגבולות גזרה מסוימים, שנקבעים בידי אלוהים, היינו יכולים לומר, שאלוהים דואג דרך הגבולות של חופש הרצון והבחירה שלנו שהוא מתיר לנו, לכך, שלא נחליט החלטות ונבחר בחירות יותר מידי שגויות. כלומר, אם היינו יודעים שאלוהים לא מאפשר לנו לחשוב ולבחור בחופשיות כל דבר שעולה על דעתנו, ובדרך זו לא מאפשר לנו לקבל החלטות שגויות או בעייתיות מידי, או מסוכנות מידי, אז היינו יכולים להיות רגועים, ששום דבר חמור מידי לא יצמח משיקול הדעת ומקבלת ההחלטות והבחירות שלנו, או במילים אחרות – שהכל בסוף יהיה בסדר. שהכל לטובה. אבל האם זה המצב? האם אנחנו באמת מנועים מצד אלוהים מלחשוב ולבחור דברים שמסכנים אותנו יותר מידי?

בבראשית ד פסוק ז, ה' אומר לקין לפני שהוא רוצח את הבל:

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ."

מה פירוש "אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב"? – אם תעשה טוב יהיה לך טוב, ואם תעשה לא טוב יהיה לך לא טוב. הפיתוי של החטא, והתשוקה לחטא תמיד קיימים, אבל אתה יכול למשול בהם, ולהחליט אם לבצע את החטא או לא. כלומר: חופש הבחירה תמיד בידך. תפעל איתו היטב אז יהיה טוב, תפעל איתו לא טוב אז יהיה לא טוב.

מהפסוק המכונן הזה עולה, שלאדם יש חופש בחירה אמיתי. ובהתאם לזה רובצת עליו האחריות לבחירותיו ולתוצאותיהן – טובות או רעות ככל שתהיינה.

ה' לא אומר שיהיה טוב בכל מקרה, וגם לא מגביל את יכולת הבחירה של קיין. ועובדה, שקצת אחר-כך קיין בוחר לרצוח, ו-ה' מזדעזע ומזדעק מולו על כך ואומר לו, (פסוק י'): "וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה." והרי ה' יכול היה להגביל מראש את הבחירה החופשית של קיין, ולמנוע ממנו את ההחלטה האומללה ואת ההוצאה אל הפועל של הרצח הזה... אבל ה' לא עשה זאת. חופש הרצון והבחירה שהוא העניק לקיין היה אמיתי ומלא. זה לא היה חופש בעירבון מוגבל, עם גבולות גזרה שמבטיחים שקיין לא יעלה בדעתו את הטעות האיומה, ולא יבחר לעשות את הדבר הנורא. ומה שקרה בסוף אכן לא היה טוב, אלא רע.

הסיפור הזה מלמד אותנו, שחופש הרצון והבחירה האנושי, כולל החופש לטעות, ואפילו באופן נוראי, הוא חופש מלא ואמיתי. אלוהים לא בהכרח שומר עלינו מראש מפני הטעויות והשטויות של עצמנו. אנחנו חופשיים להחליט ולבחור גרוע, ולהביא על עצמנו גם תוצאות גרועות, כולל צרות ואסונות. וכשאנו מביאים על עצמנו בטיפשותנו צרות ואסונות – זה לא לטובה, אלא לרעה.

אם אלוהים מאפשר לנו לטעות בבורותנו, מדוע לחשוב שכל מה שאנחנו עושים ויוצרים, ומביאים על עצמנו ועל העולם, הוא טוב? ברור שבשגיאותינו אנחנו עושים לעצמנו ולעולם המון נזקים גם מיותרים.

אדם נוהג ברכב ובוחר מרצונו החופשי לעבור את הצומת באור אדום. נוצרת מזה תאונה, והוא נשאר משותק לשארית ימיו. האם זה לטובה? אלוהים רצה שהוא יבחר להיכנס אל הצומת באדום? אלוהים הניח לו לבצע את השגיאה הזו כי באיזשהו רובד עמוק זה לטובתו של האדם הזה להפוך למשותק?

אולי אלוהים פשוט מכבד את חופש הרצון והבחירה, כולל את חופש הטעות, שנתן לבני-האדם כאשר ברא אותם בצלמו?

כשאלוהים אפשר לקיין את החופש לטעות, יש להניח שהוא לא קיווה שזה מה שקיין יבחר לעשות. לדעתי פסוק י' הנ"ל מספיק מצמרר בשביל להבהיר את זה.

וגם כאשר בחופש הרצון האמיתי שהוא מעניק, אלוהים מאפשר לנהג לבחור לעשות שטות הרסנית בנהיגה, ניתן להניח שזה לא מתבצע בשמחה. גם כאשר לאדם מגיע עונש, נאמר והודגש במקורותינו, שאלוהים חפץ חיים ותשובה, הרבה יותר מאשר ענישה.

ובכל זאת, אלוהים הוא טוב, וכל-יכול, ומנהל את עולמו בחסד וברחמים. ולכן אין ספק בכך, שבסופו של דבר, או במעטפת הרחבה והעמוקה והארוכה יותר, הכל כן לטובה.

אז איך זה מסתדר?

לדעתי ההורים שבינינו יודעים, או צריכים לדעת.

הורות נבונה, וחינוך נכון, הם כאלה שמעניקים לילד, לפי שלבי התפתחותו וצמיחתו, חופש גם לטעות, ואפילו לטעות קשה, וללמוד ולצמוח מזה בעזרת רפלקסיה, זיכרון וניסיון.

כשההורים יוצאים ומשאירים את ילדיהם לכמה שעות לבד בבית, לילדים יש חופש שהם יכולים להשתמש בו גם כדי לחולל אינסוף אסונות, בבית, ולעצמם. ההורים משאירים הנחיות ואזהרות, ומקווים ששום דבר רע לא יקרה, אבל משאירים לילדים גם חופש, שאותו הילדים יכולים בפועל לנתב לכל מיני מקומות ואפשרויות.

כל חופש ניתן עם קצת חשש, ועם הרבה תקווה, שישתמשו בו כהלכה.

וההורים יודעים, שבלי לתת לילדים להתנסות בחופש אמיתי, הילדים לעולם לא יוכלו לצמוח לכדי עצמאות ובשלות אמיתיים.

כשהנער בן העשרה יוצא בערב עם חברים זה אותו הדבר. ההורים אולי נשארים ערים, אבל הנער למעשה ברשות עצמו, לטוב ולרע. בתקווה תמיד לטוב. ועם קצת חשש מהרע.

כשהילד בן עשרים, ההורה יודע, שאם הוא ייתן לילד את האוטו, המון דברים יוכלו לקרות. והוא גם יודע, שאם הוא מרוב חששות יגביל את החופש של הילד וימנע ממנו לנהוג לבד, הילד לעולם לא ילמד ולא יגיע להיות נהג עצמאי מספיק טוב.

כשהילידים מביאים על עצמם, בחופש האמיתי שניתן להם, צרות ובעיות, וחס וחלילה אסונות, אזי הצרות והבעיות והאסונות האלה, הם באמת ובתמים, דברים רעים. גם אם מפיקים מהם תובנות ולקחים, בהרבה מקרים התועלת הזו ממש לא משתלמת ומיותרת, והייתה ניתנת להשגה גם באופנים אחרים פחות כואבים. כשמתוך בורות או פזיזות או טעות, ילד גורם לעצמו נזק חמור, זה באמת לא לטובה. לא בכאילו שלילי. זה באמת חבל ולא הכרחי. באמת לא מה שההורה או שאלוהים מקווים שיקרה או שמחים שקרה.

מה שכן לטובה, תמיד, במעטפת הרחבה – מעל ומסביב גם לטעויות ולתקלות ולכאבים המצערים, שכשלעצמם היה אולי אפשרי ויותר נחמד לכולם גם בלעדיהם – הוא התהליך החד-כיווני של הצמיחה והלמידה וההתפתחות וההבשלה. שזה התהליך גם של הילד, גם של האדם בחיים האלה שלו ובצורה רחבה יותר על-פני הרצף והתהליך של גלגוליו, וגם של העולם, על-פני ולאורך שלביו ותקופותיו, (שלפעמים יש בהם לא מעט חושך).

הכל נמצא בתהליך של התפתחות, שכיוונו הוא תמיד מן היותר חלקי ויותר בור ויותר בסיסי וצר וסובל, אל היותר שלם ויותר מפותח ויותר שמח ויותר מממש ומאיר.

כחלק מהתוויית התהליך הגדול והמתפתח תמיד אל הטוב, לאלוהים שאמון על צמיחתנו והבשלתנו, חשוב כמו לכל הורה טוב, לאפשר לנו להתנסות ולפעול עם חופש אמיתי לבחור, וגם לטעות. לכן גם כאשר קיימת סכנה שאולי עם החופש הזה נבחר ונעשה בצורה שגויה, שאף תעכב אותנו או תזיק זמנית לנו או לעולם – אלוהים הרבה פעמים (ודאי לא תמיד) מעדיף לאפשר לנו את חופש הרצון והבחירה שמואצל עלינו מצלמו, ומשאיר לנו להתמודד עם התוצאות של בחירותינו, וללמוד ולהתפתח מהן, ולא בהכרח מונע מאיתנו את הקושי וההשלכות האולי באמת שליליות, גם של הטעייה.

כיוון שאלוהים הוא טוב – הניהול הוא טוב, האחרית היא טובה, והתהליך שתמיד הולך לשם, בבגדול שלו חייב להיות תמיד טוב.

זה לא אומר שאין בדרך טעויות ותקלות וצרות ואסונות שהם לגמרי רעים.

זה לא אומר שכל האירועים הם טובים. הרבה פעמים אירוע הוא בחינת צעד לאחור, אחרי ולפני שני צעדים קדימה. גם במישור האישי, וגם במרחב של העם או המדינה והעולם.

גם בהינתן שבסוף ובבגדול יהיה טוב, אנחנו – כמי שמחזיקים בחופש אמיתי ומלא לבחור וגם לשגות – אחראים על כמה קשה או כואב או טוב ונעים יהיה לנו בדרך. ולפעמים גם על כמה המסע יהיה ארוך.

הכל בסוף צפוי לטובה, והרשות בדרך להצליח וגם ליפול, לשמוח וגם לכאוב, נתונה.