ההודי בעל משקפי השחייה האטומים

סיפורון די ידוע, שהוא למעשה משל מעניין, ששמעתי פעם מזמן, ואני לא זוכר למי מגיעות הזכויות עליו, הולך בערך כך, (סליחה על העיבוד והנוסח החופשי שלי, ובאם אני חוטא באופן כלשהו למקור, שכאמור אינו ידוע לי):

סאניאס הודי אחד, (אדם שמקדיש עצמו לעבודה והתפתחות רוחנית בהודו הרחוקה), היה יושב בסוכתו בכפרו הקטן, שעה שגשם הזלעפות המשיך והמשיך לרדת... המים בנהר לאט לאט הלכו ועלו, והחלו מציפים את סמטאות הכפר...

משראו שכך הדבר, יצאו שכניו של הסאניאס עם מטלטליהם מביתם, ובחולפם לידו אמרו לו: "המים בנהר גואים ועולים, כדאי לברוח מכאן עכשיו ומהר...". השיב להם הסאניאס: "עשו מה שאתם מבינים, אני בוטח באלוהים, ומחכה ויודע שיבוא להציל אותי". הלכו השכנים, והסאניאס עלה בינתיים על הכיסא, כדי שמכנסיו יישארו יבשים...

כעבור זמן מה, כשכבר עמד על השולחן מאותה סיבה, הופיעה במה שהיה פעם הרחוב, ועכשיו היה לנחל שוצף, סירת משטרה עם כבאים ואנשי מד"א, שקראו אליו ואמרו: "היי סאניאס, עזוב הכול ובוא מהר אל הסירה, השיטפון גובר ועוד מעט הכול כאן יהיה מוצף במים". ענה להם הסאניאס: "תודה חברים, אבל אל דאגה, אני מחכה כאן, סמוך ובטוח שאלוהיי יצילני בבוא הרגע...".

שטו הלאה האנשים עם הסירה, והסאניאס עלה בינתיים על גג הסוכה, כדי להישאר מעל למים... עוד הוא שם, על הגג, כשסביבו רק הגגות הסמוכים, הריקים, מבצבצים מעל המים, ומגיע ומרחף מעליו מסוק צבאי, וממנו קוראים לו: "אל דאגה סאניאס יקר, מיד נוריד אלייך חבל, ונמשה אותך מתוך השיטפון הנורא הזה למקום בטוח"... שמע זאת הסאניאס, צחק אליהם וענה: "זה בסדר, אני ממש לא דואג, יודע ומאמין שאלוהים יגיע לחלץ אותי, תודה רבה וסעו לשלום".

נסעו החיילים עם המסוק, המים המשיכו לעלות, והסאניאס היקר טבע ומת.

עלה לשמיים, וכדרכם של צדיקים אמיתיים הופנה לגן עדן.

הגיע לשערי הגן, והנה שם ממתין לו אלוהים, שמחייך אליו ומזמין אותו להיכנס.

נבוך מכך הסאניאס, ושואל את אלוהים בהיסוס ובנימוס: "אלוהים גדול ויקר עד אין קץ, תודה רבה, אך שאלה קטנה, כל השנים הייתי מסור כל-כך ורציני כל-כך בעבודתי לך, מדוע ברגע האמת לא באת להושיעני?"

"מה זאת אומרת?" משיב לו אלוהים, "שלחתי אלייך שכנים שיזהירו אותך, שלחתי אלייך סירה שתאסוף אותך, שלחתי אלייך מסוק שיוציא אותך משם, מה עוד ?"

לפעמים אנחנו רוצים את מה שאנו רוצים בצורה כל-כך מסוימת...

לפעמים הקונספציות המקובעות שלנו ביחס לדרך ולצורה שחייבות להיות לגאולה, והדימויים הדפוסיים שלנו לגבי מה שטוב ונכון ונחוץ לנו – לפעמים כל-כך מפריעים לנו לפתוח את הדלת, כלפי מה שאולי דווקא הוא הוא הדבר שאנו כה צריכים וכה מחכים לו.

אנחנו לרוב מציירים לעצמנו את מה שאנו רוצים ומרגישים שנחוץ לנו, מתוך עולם הדימויים הישנים שכבר טבועים בנו. מתוך ולאור דפוסים ומטענים רגשיים וחומרים קארמתיים והתניות קונספטואליות, שהצטברו בנו – לאורך מה שחווינו לטוב ולרע בעבר, ולא בהכרח לאור מה שאולי באמת נכון וטוב בשבילנו, לעתיד.

אנחנו הרבה פעמים נוטים להגדיר ולאפיין לעצמנו את מה שאנו מחפשים, בצורה כל-כך ספציפית, ועם קריטריונים ומושגים כל-כך ברורים וחד-משמעיים מבחינתנו – עד כדי כך שאיננו משאירים לאלוהים מקום או צ'אנס להביא אלינו, את מה שהוא חושב שטוב ונכון בשבילנו.

הראייה שלנו את עצמנו, ואת מה שטוב ונכון לנו, היא הרי תמיד מאוד חלקית, ולא מעט מוטה ומשובשת, וכפופה תמיד למגבלות התודעה האנושית הדי צרה ומגששת באפלה שלנו. ולעומתנו אלוהים רואה ויודע ומכיר אותנו ואת צרכינו כנראה הרבה יותר טוב.

אז למה שנתעקש להסכים לקבל את הדברים שמגיעים אלינו, רק בתנאי שהם מספיק תואמים את מה שאנו מציירים ומגדירים לעצמנו, כנכון וכמתאים עבורנו, מראש?

למה שלא נרפה קצת מהעקשנויות שלנו לגבי עצמנו ולגבי חלומותינו, וניתן כך קצת יותר אפשרות ליקום ולאלוהים להוביל אותנו, אל מה שבאמת כדאי ומתאים שיתגשם בשבילנו?

בכל רגע נתון, מה שעומד לרשותנו זה רק האופן שבו אנו רואים ומבינים את עצמנו ואת רצונותינו. גם אם הראייה וההבנה שלנו את עצמנו ואת רצונותינו, היא כאמור ובאופן טבעי ובלתי נמנע, קצת צרה ומוטה ומוגבלת, וקצת או הרבה משובשת, מתוך שהיא משועבדת לדפוסים ומושגי חשיבה וקונספציות שטבועים בנו ממקודם – אין לנו מה לעשות אלא להשתמש בה, ולפעול על-פיה, וזה בסדר ונכון ואף מתבקש.

כשיש לנו החלטה לקבל, אנחנו תמיד חייבים לנסות להתבונן אל עצמנו ולנסות לפענח את עצמנו ואת רצונותינו, כמה שיותר בניקיון ובבהירות ובכנות, וגם אם כלי ההתבוננות והפיענוח שלנו מוגבלים ומוטים ולא מושלמים, וגם אם כפועל יוצא מכך, התוצאה של שיקול הדעת שלנו אינה זו המיטבית לגבינו – אין לנו שום דבר יותר טוב לעשות, או שום דבר שיותר נכון לעשותו, חוץ מאשר ללכת עם מה שאנו רואים ומבינים ומרגישים מתוך תוכנו, כדבר שנכון לנו כעת להחליט ולבחור.

אבל, בעשותנו זאת, כאשר אנו שוקלים ובוחנים ומקבלים החלטה ובוחרים, מתוך ובאמצעות מנגנוני הראייה וההבנה שלנו, הטבעיים ומאוד חשובים, אך גם הצרים ומוגבלים ומשועבדים לעבר של עצמנו ומוטים קצת כך או אחרת – תמיד חשוב ומומלץ לפרגן לעצמנו גם קצת היסוס וחשדנות וזהירות, כלפי מה שבאופן טבעי עולה ונראה או קופץ לנו, מעצמנו, ושאנו נוטים לבחור, כדבר הנכון בשבילנו.

תמיד כדאי לקחת את תחושת הוודאות שלנו סביב שיקול הדעת והבחירות וההחלטות שלנו, קצת בערבון מוגבל. תמיד כדאי לזכור, שאולי אנחנו קצת נופלים קורבן לדפוסים ולקונספציות המקובעים שלנו, ולחוסר היכולת שלנו לראות את התמונה המלאה. שאולי אנחנו לא באמת מספיק מטיבים להבין ולאפשר לעצמנו, את מה שאולי באמת מתאים וטוב ונכון בשבילנו.

תמיד כדאי לתת מעט צ'אנס למציאות ולאלוהים, להראות לנו ולהביא לנו גם קצת יותר טוב, וקצת אחרת, מכפי שאנו יודעים ומסוגלים לבד.

ואם פתחנו במשל ממקום מרוחק, אז הרי שבספר משלי שלנו, בפרק י"ט פסוק כ"א, כבר נאמר:

"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם".

אנחנו יכולים לחשוב ולרצות כל מיני דברים, ולתת להם כל מיני צורות וצבעים והגדרות... אבל המשוואה היא יותר גדולה, ואלוהים יודע ועשוי להציע ולכוון יותר טוב...

כנראה שמה שצריך לקרות בסוף יקרה בכל מקרה, אבל אם אנחנו רוצים שזה לא יאחר לבוא, אז לנו יש תפקיד לתת לזה צ'אנס ולפתוח ולאפשר לזה, גם מבחינתנו. גם אם זה קצת מפתיע ואולי שונה מאיך שציירנו והגדרנו לעצמנו, או מאיך שחשבנו שזה יבוא ויהיה... גם אם זה כעת.