הישג יד אל מחוץ להישג הלב

כשהלביאה יוצאת לצוד, לא מדויק יהיה לומר שהיא הולכת לעבודה, במובן שבו משמשת המילה "עבודה" במרחבי שוק הכלכלה העולמי, למרות שברור שכרוך בצייד הרבה מאמץ, ושמטרתו של המאמץ הזה מבחינת הלביאה הוא כלכלה של הלביאה ושל משפחתה. כשהלביאה הולכת לצוד, היא לא הולכת אל מקום שהוא מחוץ לעצמה. היא לא הולכת לעשות משהו שהוא אחר או נוסף יחסית למי שהיא. כשהיא נחה עם הגורים שלה, או שותה מים, או עסוקה בהכנעת זברה, היא עצמה כל הזמן ובכל המצבים האלה אותו הדבר ממש. הצייד הוא המהות שלה, כפי ששינה ואכילה והזדווגות והמלטה ושתיית מים והזדקנות הן כולן המהות שלה. גם גאוגרפית, היא תמיד נמצאת והווה רק במקום האחד שהוא המקום או המרחב או הבית היחיד והטבעי שלה.

אף צמח ואף בעל-חיים לא בוחרים לעצמם זהות, ולא בוחרים את סוגי ואופני ומקומות המחיה והעשייה שלהם. הם פשוט נמצאים היכן ואיך שהם נמצאים. ולכן בטבע הם כל הזמן אך ורק עצמם.

בטבע הצמחים ובעלי-החיים כל הזמן רק הווים ונוכחים את עצמם. בדיוק את עצמם. לא יותר ולא פחות מהדבר שהוא בדיוק עצמם. סטבע, לבד מהאדם, ידו של כל ייצור שחי משגת אך ורק לטווח הדברים והמקומות והדפוסים והעשיות שמצויים בתחומי המרחב היחידני והפשוט, הרצוף והאותנטי והעצמותי שלו. כל מה שכל ייצור זולת האדם בוחר בו ונוגע בו, הוא בהכרח דבר שרלוונטי לייצור הזה, מצוי ביחסי התאמה אל מול הייצור הזה, וטבעי עבורו.

אבל לבני-האדם יש יכולת בחירה הרבה יותר גבוהה, והיא נכון להיום מאפשרת לאנשים לקחת את עצמם כמעט לכל מקום ונושא או דבר בעולם, גם הרחק מעבר או אל מחוץ להוויה שהיא עצמם.

האדם יכול כיום להושיט יד ולבחור לעשות דברים שהם יותר רחוקים או אחרים מהדברים שבאמת טבעיים, מתאימים ונכונים לו. הוא יכול לבחור לעצמו מקומות מרוחקים שאין להם קשר אל המרכז שלו עצמו, או אל המקום הבסיסי שבו הוא הונח בעולם, כנראה לא סתם.

עם בלוני חמצן, מטוסים, מעיל טוב וקרם הגנה, האדם יכול כיום די בקלות לבחור להימצא באוויר או בחלל, בעומק הים, בקוטב הקפוא ובצוהרי היום באמצע להט המדבר – הרחק מאוד מן המקומות הגיאוגרפיים שאליהם במקור גופו הותאם ונועד.

מבחינה טכנית כיום קל מאוד לכל אדם לבחור לקחת את עצמו להתגורר ולחיות הרחק מאוד מארץ מולדתו. או סתם הרחק מאוד מן הארץ והקרקע הטבעית והייעודית שהוקצתה לטובת הייצור החי הנקרא אדם – אל דירה נחמדה בבניין רב קומות, ביינות מרחבים וערמות של אספלט ובטון, ואלפי דירות נחמדות דומות נוספות.

אם פעם האדם יכול היה לבחור לעשות רק את מה שיכל לעשות בשתי ידיו ובשאר אבריו, הרי שכיום באמצעות הטכנולוגיה האדם יכול לבחור בקלות לעשות המוני דברים שמרוחקים מאוד מיכולותיו והווייתו המקורית.

לפעמים דברים שממש קשה לראות את הקשר בינם לבין המהות הפנימית והשקטה והמקורית ואמיתית של בן-אדם על-פני האדמה.

מה בין מהותו של האדם השוקק והחי, היציב והמדויק, לבין שעות על גבי שעות של כפתורים וידיות באולם מלא מכונות ייצור רועשות? או לבין ימים ושנים על גבי שנים בחדרים סגורים של אוויר מזגנים, מול מקלדות ומסכים ממוחשבים, ותמונות בלוח שעם עם נעצים של האישה והילדים המחייכים?

מה הקשר בין אדם שאוהב וחי את חייו, לבין המלונות שבהם הוא ישן פעמיים בחודש בנסיעות עבודה, אלפי קילומטרים מהמקום והבית שבו מונח ומנסה לנשום הציר של חייו? והמילה "relocation"– שמתם לב מה בעצם היא אומרת?

בני-האדם בתקופתנו פעמים רבות בוחרים דברים, רק כיוון שהם יכולים. לא בגלל שהדברים האלה באמת מתאימים או נכונים או אמורים להיות קשורים או רלוונטיים אליהם.

הישג ידם של בני-האדם כיום נרחב יותר מיכולתם לדעת מה נכון וטבעי והמשכי עבורם.

ידם של בני-האדם משגת דברים שלבני-האדם קשה לזהות שדברים אלה עתידים לקחת אותם אל מחוצה להם. מחוצה לעצמם הטוב והנכון והחשוב. אל מחוצה לטווח הציר העצמי ולציר הלב שלהם.

נשכחה מן האדם היכולת להתנות את הבחירות של עצמו לטווח ששומר אותו קרוב לעצמו. לטווח שטוב ובריא בשבילו.

היה טוב אם לכל אחד מאיתנו הייתה מחוברת לחגורה שלו טבעת, שאליה היה קשור מיתר, שמצדו השני היה מחובר אל ה-center העצמי של האדם. אל נקודת העגינה של הנשמה וההוויה שלו על-פני קרקע העולם. אל הציר המרכזי המנסה להיות נוכח, של העצמיות וההוויה שלו.

אני שמח על היכולת לכתוב שורות אלה בעזרת מחשב אישי בייתי, ואינני סולד מטכנולוגיה או מודרנה כלל ועיקר. עולמות ויכולות שנפתחים לבני-אדם על גבי מחשבים, מכונות ושאר מיני אמצעים טכנולוגיים, הם מעניינים ומהנים, לעתים קרובות מאוד גם בשבילי, וזה לא שאני מנסה לקרוא למהפכה אגררית חדשה. העניין הוא איזון ופרספקטיבה. וסדר עדיפויות.

אדרבה שהאדם ימצה את כישוריו ויכולותיו, שהאל שברא את הטבע ברא גם אצלו, ויצור לעצמו מחשבים וטכנולוגיה שיקלו עליו את החיים, יאפשרו לו לעשות עוד דברים, ויפתחו עבורו עוד מקומות מגורים, ומרחבים עולמיים ותחומים ועיסוקים מעניינים וגדולים. רק שלא תישכח המטרה, ושהאמצעי לא יכסה ויסתיר וימוסס אותה. המטרה היא ההוויה העצמית הנוכחת והמדויקת של האדם, ממקומו הייעודי הנכון והראוי והטוב עבורו, וכל האמצעים הטכנולוגיים ואביזרי ודפוסי החיים של הקידמה, אמורים להיבחר רק במידה שהם משרתים את המטרה, ולא כשלעצמם. רק בתנאי שהם נשמרים בטווח נכון, שלא עוקר את המטרה ממקומה. הישג יד נרחב ומרחיק לכת זה דבר כשלעצמו נהדר, ובלבד שהשימוש בו יעשה בחוכמה ומתוך ראיה מיוצבת של העיקר, ולא רק כיוון שאפשר.

הברומטר של קהיליית בני-האנוש כיום עסוק כל הזמן בשאלת הצמיחה. האם וכמה המשק עכשיו צומח, או חלילה במיתון. האם הביקוש עולה בקצב מספיק מרגיע, ואיתו גם הייצור שנועד להשביע אותו, או חלילה לא. מדינות וממשלות נמדדות על קצב הצמיחה הכלכלית של השווקים שלהן. וכך גם חברות עסקיות, וגם לא עסקיות. מנכ"ל טוב של חברה נתפס כך אם תחת הובלתו מחזור העסקים של החברה הולך וגדל. מנכ"ל של עמותה נחשב מצליח, כאשר הוא מייצר יותר פעילות, יותר עובדים, יותר מתנדבים, יותר לקוחות, גם אם זה לא שמישהו מרוויח מזה יותר במובן כספי.

למה הצמיחה שמעניינת אותנו בעולם המערבי היא תמיד כמעט אך ורק צמיחה עסקית, כלכלית, פיננסית, דמוגרפית, לאומית, צבאית, תחבורתית, וכולי, ולא צמיחה אישית או נפשית או רוחנית? וזאת למרות שהאושר כנראה טמון בסופו של דבר בצמיחה מהסוג הזה האישי פנימי, הרבה יותר מאשר בצמיחה מהסוג הראשון?

מקומות עבודה והתפרנסות לכולם זה חשוב מאוד, ורווחה ושלווה פיננסית וחומרית זה חשוב מאוד. אבל החברה המערבית מכוונת בהקשר של הדברים האלה לא רק למצב של מציאות קיימת טובה ויציבה, אלא למציאות שכל הזמן ממשיכה לגדול ולהעצים את עצמה, בלי קשר לכמה שהיא כבר טובה ויציבה. החברה האנושית מערבית שואפת למציאות שכל הזמן גודלת עוד ועוד במובן החומרי, ובכיוון של הנוחות הטכנית של החיים. בלי קשר למידת התרומה של זה כלפי המטרה של הנוכחות ההווה הטבעית, אמיתית וטובה של האדם על-פני האדמה. בלי קשר לשאלת הייעוד והתוחלת של האדם, כיחיד, וכאנושות גדולה.

אם כולנו היינו מרגיעים רגע את ריצת האמוק של הצמיחה הכלכלית, היינו יכולים להתחיל ליהנות קצת יותר מהמידה הלא רעה של יציבות ונוחות כלכלית וטכנית שכבר כל העשורים האחרונים די קיימת בחברה שלנו, בשביל לתת לעצמנו קצת יותר יכולת להיות ממוקדים בצמיחה העצמית והרוחנית. בהוויה שלנו ובנוכחות שלנו, במקום שבו אנחנו כבר מונחים ועומדים ושורים, כן בתוך טווח הישג היד הטבעי והאמיתי שיש לנו מהעצמיות המדויקת שלנו. בתוך רדיוס המעגל שמספיק קרוב אל הלב הפועם שלנו, שהוא היחיד שיכול ואחראי לתת לנו לדעת ולחוות את האושר שבאמת נחוץ לנו. במקום שנשאר נאמן וקרוב למי שאנחנו.

במקום לגדול עוד ועוד בלי שום עכבה או מידה לרוחב, נוכל אולי כך לצמוח ולגדול מעט, במקום שבו אנו נמצאים, גם פנימה ולגובה.

לצאת ולנסוע בבוקר לעבודת פרנסה משמעותית, ולמקומות מעניינים ומאתגרים – בהחלט כן. אבל למה לצאת לעשות את זה למשך עשר שעות, כששבע שעות מסוגלות גם כן לספק לנו די צרכינו מבחינה חומרית ופרנסתית? למה לנסוע לעשות את עשר השעות האלה בסיאטל, כשאפשר לעשות אותן בהרצליה?

ברור שבכל חברה עסקית טכנולוגית חייבים לעבוד שעות מטורפות, כיוון שהיא נמצאת בלחץ קיומי להספיק להוציא את מוצריה וחידושיה לשוק לפני מתחרותיה. ומתחרותיה – נמצאות בדיוק באותו המצב בגללה. הרי יש פה אבסורד נוראי. מה תורמת לנו הריצה המטורפת הזו של הפיתוח והשוק של מוצרי הטכנולוגיה ומהפכת המחשבים, הסמרטפונים והמידע? למה כל-כך חשוב שהסמרטפון המשופר הבא יגיע לבני-האדם בעוד חודשיים ולא בעוד שנתיים?

אם כל החברות המתחרות זו בזו, היו מוכנות לוותר על מעט מההיסטריה לרווחים היסטריים מידיים, אם הן כולן היו מוכנות לאפשר למוצרים שלהן להגיע לשוק תוך פרק הזמן שנגזר מימי עבודה של שבע שעות רגועות בלבד, במקום עשר או יותר שעות מוטרפות, הרי שיכולת התחרות וההשתכרות היחסית של כל החברות האלה וכל האנשים האלה הייתה נשמרת ונשארת דומה. והעובדים והמנהלים היו יכולים להשאיר הרבה יותר אחוזי מיקוד ומסה סגולית שלהם ושל זמנם ומרצם, גם בחיי ההתפתחות וההוויה האישיים והעצמיים, בבית. וכולם היו יותר מאושרים, יותר מהר, ועוד בחייהם.

מה תרמה לנו ריצת ההתקדמות הטכנולוגית והריצה האקספוננציאלית של מהפכת המידע, ב-50 או 100 השנים האחרונות? כן, החיים של הרבה אנשים הפכו ליותר קלים ונוחים, אבל האם מישהו הפך ליותר מאושר כתוצאה מזה? האם האנושות הגיעה מזה להיות יותר שמחה? האם תודות לריצה הזו היא עכשיו יותר מממשת את עצמה לטוב וכהלכה? נדמה לי שלא ממש.

כשלמדתי באוניברסיטה במסלול מערכות מידע במסגרת התואר בהנדסה, ספרו לי על "פרדוקס הפריון" – אותה סוגיה מחקרית מעניינת שנידונה באותם ימים, (שנות התשעים), שלפיה כניסתם של המחשבים האישיים לעולם הארגונים והעסקים, באופן תמוה ולא כל-כך מוסבר, למעשה לא הצליחה – חרף כל האוטומציה והנוחות והמהירות והיעילות התפעולית שברור שהיא הביאה – להעלות את הפריון של הארגונים, יחסית לרמת הפריון שאפיינה אותם לפני כניסת המחשבים. לדעתי פרדוקס דומה קיים גם במישור רמת האושר של האנשים בעולם. כל הטכנולוגיה והאינטרנט והטלפונים הניידים והג'יגה-בייטים והבינה המלאכותית והפרסונליזציה של ממשקים חכמים, ומנועי החיפוש והרשתות החברתיות, והרובוטים לניקוי רצפה, והמכוניות ההיברידיות, ואפילו המזגנים ומדיחי הכלים – כל הדברים האלה הביאו המון תועלת, וקלות ונוחות ועניין, ואפילו לפעמים חיסכון, ואף אחד מהדברים האלה, או כולם ביחד, לא באמת הצליחו להפוך את בני-האדם ליותר מאושרים.

האם מישהו מבני החמישים שישים של ימינו, חושב שבעולם כיום אנשים יותר מאושרים, או שיותר קל בו בעולם המשוכלל הזה של ימינו להיות מאושרים, יחסית לעולם של לפני 40 שנים?

מסופקני.

מה שהופך אנשים ליותר מאושרים זה לא כמה נוח או קל בשבילם לעשות דברים, לא כמה חם או ממוזג בבית, ובדרך-כלל אפילו לא גם כמה רבים הם ימי חייהם. אנשים נהיים מאושרים יותר או פחות כתלות בטיב היחסים שיש להם אחד עם השני, ובטיב היחסים שיש לכל אחד מהם עם עצמו, פנימיותו וגופו, ועם האלוהים אשר למעלה ואשר שוכן אי שם גם בקרבו. ולכל הדברים הקריטיים האלה שמתנים באמת את האושר, הטכנולוגיה והמחשבים לא באמת משנים.

הטכנולוגיה והמחשבים כן יכולים לתרום לאושר שמופק מן היחסים הבין-אישיים והתוך-אישיים ועם אלוהים, אם נדע לנצל אותם באופן מושכל כאמצעים לאפשור יותר זמן פנוי ויכולת להתפתחות אישית, ו/או לפשוט יותר נוכחות והוויה שורה נקייה במקומותינו ובטווח של הישג ליבנו, כמו שיצורים טבעיים מלכתחילה בנויים לעשות ולהיות.

כרגע, ובתוך ריצת האמוק של טכנולוגיית המידע והיעד של עוד ועוד צמיחה כלכלית, צריכה, ביקוש, ייצור, חוסר הסתפקות, ועוד ביקוש, וחוזר חלילה, אנחנו לא בדיוק יודעים או מצליחים לרתום את הטכנולוגיה והמחשבים לתועלת אושרנו, כאמצעים. לא בדיוק יודעים להתנהל עם היכולות שבהישג ידנו, מתוך ראיה מאוזנת ומבחנת של מטרה לעומת אמצעי. לא יודעים לשמור את העשייה וההתקדמות הטכנית שלנו בפרופורציות שמשרתות את טובתנו.

מרוב שכל משוכלל ויד ארוכה ויכולת בחירה ומותר של עצמנו מן הבהמה, אנחנו כל-כך מסתבכים עם עצמנו ומסבכים את עולמנו, וכושלים בדבר הפשוט, שכל בהמה מצליחה בו בכלל בלי להקדיש לו שום מאמץ מיוחד או מחשבה. כושלים בלהיות עצמנו. בלהיות ולחיות ולשרות בטווח הטבעי הפשוט והכן והמאושר של ליבנו.