הכל הוא אחד, ועוד הרבה שביניהם כדאי לבחור.

כשאומרים על דבר כזה או אחר "זה לא משנה", למעשה די אומרים על הדבר הזה, שהוא גם אינו שונה. כדי שמשהו יוכל ליצור שינוי, הוא חייב להיות שונה ו/או לפעול שונה. בלי שמשהו עושה שינוי, בלי שהוא שונה ובתוך כך גם משנה, בלי שנוצרת השתנות – גם לא נוצרת משמעות.

כדי שמשהו יצור או יביא משמעות, המשהו הזה חייב להיות שונה ומשנה. אנחנו חייבים לרצות ולהיות יכולים להגיד עליו "כן, זה בהחלט משנה".

משמעות קיימת רק היכן שמתבצעת אבחנה. רק היכן שיש בחירה. רק במקום בו יש משהו שונה. רק במרחב שבו לא הכל זהה. שבו לא הכל שווה. שבו יש דברים שהם כאלה, ויש דברים שהם אחרים, וניתן ויש טעם לכן לבחור ולברור ביניהם. רק היכן שיש דברים טובים יותר, ויש דברים שהם טובים פחות, ויש בו לכן חשיבות להבדלה ולהעדפה שלנו ביניהם.

אם כל האופציות זהות או שוות, או אם כל הדברים הם אותו הדבר – מה זה משנה במה נבחר? מה משנה הרצון או שיקול הדעת שלנו? ולמה שתהייה לנו סיבה להשתמש ברצון ובנטיות ובתכונות ובמחשבות שלנו? כיצד במצב כזה ישפיעו או יבואו לידי ביטוי, השוני והייחודיות שלנו יחסית לאלו של אנשים אחרים? הרי במצב כזה גם הרצון ושיקול הדעת והאופי והנטיות שלנו לא נחוצים כדי להכריע בין דברים זהים, וגם הרצון ושיקול הדעת והאופי והנטיות של כל האנשים האחרים, לא נחוצים כדי להכריע בין דברים זהים – בדיוק באותה מידה ובדיוק באותו אופן.

במרחב כזה שבו כל האופציות והדברים זהים ושווים – מה תורמת ואיך מתבטאת עובדת היותנו בני אנוש אינטליגנטיים ויצירתיים וייחודיים? זה הרי פשוט מרחב של סתם אחד גדול. מרחב ששום דבר בו לא באמת משנה, ושאין בו משמעות לשום דבר.

אם "הכל אחד" אז הכל סתמי ומיותר.

"וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד." (זכריה י"ד ט').

אלוהים הוא אחד, והוא נמצא בכל הדברים, וגם ובמיוחד בנו, הברואים בצלם, אבל גם בהיותנו מכילים ממנו, אנחנו עדיין לא אלוהים, וכך גם שאר הדברים. גם אם נצליח ונתעלה הרבה מאוד, ונגיע להיות במידה רבה אחד איתו, עדיין ותמיד הוא היה והווה ויהיה האינסופי בתפארה שהוא, ואנחנו בעודנו כאן תמיד נהייה אנחנו, בני אנוש בגוף מצומצם וזמני. לעולם יישאר פער, לעולם לא נכיל ונהווה את כל האחד האינסופי ורק אותו, לעולם תהיינה רמות שונות, וביניהן ועל-פניהן הבדלים, בין האחד האלוהי שבשמיים ובארץ, ובין כל מה שנברא ומשתלשל ושוכן תחתיו ובהמשך לו בממלכת הארצי.

לכן ה' אחד, ורק הוא אחד, ואנחנו תמיד – בהווה וגם בעתיד – ובכל רמה שלא נהייה בה כבני אדם, תמיד הווים ונהייה במרחב כזה או אחר של ריבוי. בין ולצד ולעומת דברים רבים ואפשרויות רבות, שאוי ואבוי לנו אם גם הם היו הכל אותו דבר – כלומר אם הם כולם היו גם כן כאילו אחד.

ותודות לכך, לא הכל סתמי ומיותר בשבילנו. במרחב הריבוי שלנו לא הכל הוא אותו הדבר, לא הכל זהה ושווה. הדברים השונים שסביבנו בהחלט משנים, ויש לנו טעם, ותוחלת, וכנראה גם תפקיד, לברור ולבחור ולהעדיף, ובכך להעניק ולחוות משמעות. יש לנו את התוחלת והמשמעות של לבחור לקרב את הטוב או להתקרב אליו, ושל להרחיק את הרע ולהתרחק ממנו.

ואנחנו צריכים כבר להבין את זה, ולהפסיק לפרש ולתרגם דמוקרטיה וחופש ושוויון זכויות, לכדי שאיפה לראות ולסווג את כל הדברים ככאילו זהים ושווים, ואת כל האפשרויות כרלוונטיות ולגיטימיות כאילו באותה מידה.

שוויון זכויות הוא משמעותי, דווקא כשהוא חל על דברים שנתפסים ומוכרים ומוערכים כשונים ונבדלים זה מזה. אם הכל היה דייסה אחת גדולה של חומר הומוגני – לא היה על מה להחיל זכויות או חובות, ולא היה בכלל היגיון או טעם בדיון ערכי או משפטי כלשהו.

האבחנה וההבדלה בין גברים ונשים היא זו שנותנת משמעות גם לאלה וגם לאלו, כמו גם לנושא של שוויון הזכויות ביניהם. מי שמטשטש את האבחנה וההבדלה הזו, ולמשל מייצר כל מיני מיני בייניים, למעשה מטשטש וממוסס את המשמעות והתוחלת ששוכנת וטמונה במינים ובמיניות, באנושות ובאנושיות.

האבחנה וההבדלה בין עמים וגזעים שונים היא במהות העושר והמגוון והשונות של האנושות ושל כדור הארץ. האם כדי שכולם יחיו ויתקיימו זה לצד זה בכבוד, אחווה וצדק, נחוץ למחוק את ההבדלים ולטעון שכולם כאילו זהים ושווים? בעלי אותן איכויות, ובעלי אותם מאפיינים ודגשים ותפקידים? הרי מי שטוען זאת, הופך למעשה את הכדור שלנו ממרקם ססגוני מגוון ועשיר ונפלא, לשעמום מונוטוני אחד גדול.

מי שטוען שכל מקומות העבודה הם בעצם אותו הדבר, ולכן לא כל-כך קריטי בשבילו איפה לעבוד – עושה לעצמו את אותו סוג של עוול. אישה שטוענת שכל הגברים הם אותו דבר – כנ"ל. אזרח שטוען שכל הרופאים או כל הפוליטיקאים, הם אותו הדבר – כנ"ל. מטייל שטוען שכל הנחלים, או כל המדבריות, או כל הצמחים, הם אותו הדבר – כנ"ל.

האבסורד הכי גדול הוא, שאלה מאיתנו שהכי סולדים מהכללות, בטענה שהכללה היא דבר מקפח ובלתי דמוקרטי / שוויוני, הם הרבה פעמים אלה שהכי מנוססים על דגלם את הסיסמה של "הכל אחד". וכי יש הכללה מקיפה יותר, ועיוורת יותר, ונוראית יותר, ברמה שבה אנו נמצאים ומודעים כיום, מאשר "הכל אחד"?

ומה לגבי סדר היום שלנו?

אפשר לטעון או לחשוב, שלא משנה לאן נלך כי כל המקומות הם אחד. או שלא משנה מה נאכל כי כל המאכלים הם למעשה אותו הדבר. או שלא משנה למי נקשיב, או באיזו תוכנית טלוויזיה נצפה, כי כל מה שיגידו או יראו לנו, זה הכל אותו הדבר ולא באמת משנה.

אבל אם נחשוב או נטען כך, נאבד את כל העניין, את הזהות והייחודיות, ואת כל המשמעות.

מי שרוצה שתהייה לו חוויית משמעות בחיים, חייב לדרוש מעצמו לברור ולבחור. מי שרוצה להביא את עצמו ואת ייחודו לידי ביטוי, חייב להשתמש ברצון החופשי והעצמי שלו, ובשיקול הדעת שלו, ובתכונות והאופי והנטיות שלו, כדי להעדיף ולבחור באופן מודע דווקא את אופציה א' ולא את אופציה ב' או ג'. דווקא את הטוב והמתאים והנכון יותר בעיניו, על פני הרע והפחות מתאים בעיניו.

מי שרוצה לא לבזבז את עצמו ואת חייו, חייב לבחור להיות סלקטיבי. חייב שלא לראות את כל האופציות שלפניו כאילו שהן שקולות ואחידות ובעלות אותו ערך ומעמד, ונושאות אותו ציון של רלוונטיות או טיב או נכונות. מי שמחפש משמעות, וטעם בחייו, חייב לדעת ולרצות ולבחור, לפסול כלפי עצמו כל מיני אופציות. לומר לעצמו שיש דברים שהוא אמנם יכול לבחור לעשות, אך שהם לא טובים או פחות ראויים או מתאימים, ולכן הוא בוחר למנוע אותם מעצמו. למה? כי הוא רוצה שיהיה לו משנה. רוצה שתהייה לו משמעות. שלחייו תהייה תוחלת.

מי ששואף למשמעות ותוחלת, ואיתן לאושר עמוק, למעשה צריך להשתמש בחופש הרצון שלו, באופן יזום, על-מנת לבחור לשלול מעצמו חלק מן האופציות. חלק מן החופש שזמין לו. חלק ממה שאולי מדי פעם בא לו.

אדם חופשי באמת, כזה שמספיק חופשי לכך משליטת היצרים והמקומות הקשים והמורכבים והכהים שלו – יכול וייטיב לעשות לעצמו, אם יבחר וייקח לעצמו, ועל עצמו, גם כל מיני מגבלות, מתוך השיקולים והמאפיינים והרצון, שמבטאים את מי שהוא:

מגבלות בתחום של האוכל. מגבלות בתחום של מיניות בפרט, ושל מערכות יחסים, וחיי חברה בכלל. מגבלות בצריכת מוצרים ובילויים והוצאת כספים. מגבלות בצריכת מדיה ותקשורת וחדשות. מגבלות בתחום הקריירה, בתכנים ובמינונים. מגבלות או דרישות עצמיות בנושא של ספורט, ובנושא של למידה והתפתחות. מגבלות לגבי שעות שינה. מגבלות לגבי איך שהוא מגיב ומתנהג במצבים מסוימים. מגבלות מוסריות שונות, מגבלות סביב היחס לאחרים ובהקשר של רכילות ולשון הרע. וכולי.

למשל בתחום האוכל:

אם אדם מבחינתו יכול לאכול הכל, את כל מה שבא לו וטעים לו, אז התפריט שלו למעשה סתמי ואינו יוצק משמעות כלשהי, לצד הזה של החיים שלו. תפריט כזה אינו נובע מייחודו של האדם הזה, ואינו מבטא מאומה ממהותו וזהותו של האדם הזה. הוא כן מבטא את מנגנוני חוש הטעם והחשק של האדם, בצורתם הגולמית, אבל המנגנונים האלה הם פאסיביים, וטכניים, וכשלעצמם אינם עוברים דרך החלק המודע והרצוני והאישיותי של האדם – כל עוד האדם זורם איתם רק כמות שהם, מבלי לתרום ולהחיל הגדרות או תיחומים או מניעות והעדפות ברמה שמעבר לגולמי, מתוך המקום הער והבוחר והיוזם והאחראי שלו.

במקום לאפשר לעצמנו לאכול הכל רק לפי הטעם והחשק, ובכך להיות בתחום הזה נטולי טעם ומשמעות אישיים של ממש, אלא סתם כמו כל אלה האחרים, שגם בשבילם כל המאכלים הם אותו הדבר מבחינת שונות ומעמד – מוטב שנברר עם עצמנו כיצד באמת טוב ונכון וראוי בשבילנו, כמי שאנו עצמנו, לברור ולבחור ובאופן יזום ורצוני וחופשי להגביל את עצמנו.

יכול להיות שנבחר שלא לאכול בשר. יכול להיות שנבחר להימנע מסוכר. יכול להיות שנבחר לא לאכול מוצרי חלב עם יותר מ-X אחוזי שומן. יכול להיות שנגדיר שאנו אוכלים ביצה רק בבוקר ולא בערב. יכול להיות שנגדיר שאנו מבשלים בעצמנו ולא מפשירים מזון מעובד קפוא. יכול להיות שנבחר ונגדיר לשמור כשרות דווקא כזו, או ברמה דווקא אחרת, כי זה מה שמבטא את האמונה שלנו, או את המסורת שלנו, ו/או את מה שבריא וראוי ונכון מבחינתנו. אפשר להחליט לשמור מרווח בין הארוחות של X שעות ולא לאכול באמצע שטויות, ואפשר לבחור לברך לפני או אחרי שמכניסים לפה. ועוד כהכנה וכהנה אפשרויות למגבלות רצוניות שונות ומגוונות.

אנשים שונים עשויים לבטא את עצמם, ולהעניק משמעות לעצמם ולזהות ולאופי של עצמם, בתחום הקולינארי, באמצעות אבחנות והגדרות ומגבלות, שעשויות להיות ייחודיות ושונות. הנקודה כאן כרגע היא פחות מה בוחרים להגדיר ולגדר, אלא עצם זה שבוחרים. עצם היישום של סדר כלשהו, ושל בחירה מודעת וסלקטיביות כלשהי, בתוך הנושא הזה של התפריט והאוכל ודפוסי האכילה. עצם היצירה המודעת והרצונית של תיחומי מותר ואסור, עצם האפשור והייחוס של משמעות מסוימת, סביב ובתוך הרגלי ותרבות האוכל.

בואו לא נחייה כלאחר יד. כאילו שאין מחר. כאילו ששום דבר לא באמת משנה.

כי הדברים הם כן שונים וכן יכולים להיות משנים. כן יכולים לזכות אותנו במשמעות, אם נבחר בכך, וניקח על עצמנו לברור לבחור ולהבדיל ולתעדף ביניהם. בידינו הדבר.

טוב לאדם להיות קצת אסיר מתוך חופש בחירה,

מאשר להיות רק צף חופשי בריק ובסתם של הכל כמו אותו דבר, ושל אין גבול ומידה. לאסיר מרצון קל להרגיש ולהיות גם אסיר תודה.