זיכרונות לברכה

הבריאות שלנו תלויה לא מעט בשמחת החיים שלנו, ושמחת החיים שלנו תלויה לא מעט ביכולת שלנו לאהוב את עצמנו, ויכולתנו לאהוב את עצמנו, תלויה הרבה מאוד ביכולת שלנו לתפוס ולהרגיש את המסלול שעשינו עד למיקומנו ומצבנו העכשווי, ואת הדברים שקרו לנו, והחוויות שחווינו והבאנו על עצמנו לאורך המסלול הזה – בנינוחות, השלמה, חיוך וחיבה.

בטוח שטעינו בהרבה מקומות ותחנות ועניינים לאורך הדרך שעשינו עד כה. בטוח שספגנו בנקודות שונות לאורכה קשיים ופגיעות ותסכולים או אכזבות לא פשוטים. ולכן לא מובן מאליו ולא בהכרח פשוט, להצליח להביט אל כל מה שהלכנו ועשינו ועברנו וחווינו עד כה בנינוחות והשלמה, ועם חיוך וחיבה. אבל המאמץ ללמוד ולסגל לעצמנו דרך ראייה כזו של העבר הוא חשוב ומשתלם, וגם אם לא נצליח להגיע לזה בצורה פחות ממושלמת – כמה שנתקדם בכיוון, הרווחנו.

לא מן הנמנע, שכשאדם לא אוהב ועוין את הזיכרונות שלו, חושש מהם ושואף לכן להרחיק עצמו מהם, אז שהצורך שלו בהתגוננות הזו, יגלגל אותו לתהליך של היחלשות או התערערות פיזית של הזיכרון בגיל מבוגר.

כדי לאהוב את עצמנו, ולשמוח במי שאנחנו, ובמקום והמצב שאליהם היגענו, כלומר במציאות חיינו, אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את העבר שלנו, ולהסכים לעשות זאת. למרות כל הגרעינים הקשים שפה ושם בטוח פזורים בו, ויחד איתם.

והיכן נמצא העבר שלנו כדי שנוכל ללמוד לקבל אותו לאהוב אותו? בתוך הזיכרונות שלנו.

למעשה אנחנו צריכים לפתח מבט של נינוחות והשלמה, הכלה וחיוך וחיבה, כלפי הזיכרונות שלנו, קצת באשר הם. זה אומר בעצם לרצות וללמוד ולבחור להתפייס עם הזיכרונות שלנו. וכחלק מזה – ללמוד ולבחור לסלוח לעצמנו על טעויות שעשינו, ולאחרים על פגיעות שנגרמו לנו מצדם, או מצדנו אנו כלפי עצמנו, בהקשר שלהם.

כשאנחנו מדברים על הזיכרונות שלנו, שאותם כדאי לנו לאהוב ולקבל בפייסנות וסליחה, צריך לשמור את המקום והפיוס, גם כלפי הזיכרונות שרצינו וחלמנו שיהיו לנו, אך לא התממשו לנו. הרי אנחנו לעיתים קרובות מלאי אכזבות ותסכולים לא רק מן הדברים הלא מוצלחים שאנחנו זוכרים שקרו לנו וחווינו, אלא גם מן הדברים הטובים שייחלנו לעצמנו, והתפללנו אליהם וניסינו להשיג לעצמנו, ולא צלח בידינו. ודאי יש הרבה דברים שהועדנו לעצמנו, שמאיזשהן סיבות, (כנראה טובות מרמה גבוהה יותר של הסתכלות), בסוף לא קרו, או לא קרו כפי שקיווינו. וגם לכל הדברים האלה, כל המקומות בזיכרון שהיינו רוצים שיהיו מאוכלסים בחוויות מסוימות שרצינו לעצמנו, אבל שבפועל נותרו ריקים – גם להם, ולאכזבות שעוטפות אותם, כדאי שנסלח ונוותר. לעצמנו, ולכל מי שאנחנו חושבים שגם להם יש בחורים ובאכזבות האלה חלק.

גם הדברים המאכזבים והכואבים שקרו, וגם הדברים שהם מאכזבים וכואבים כיוון שלא קרו – את כולם חשוב ללמוד ולהסכים לקבל ולהכיל בחיבה וחמלה ולאהוב – כדי לשחרר את עצמנו מתקיעויות וסבל של עבר, וכדי לשמוח במי שהננו ובמה שהוא מנת חלקנו בהווה. כדי להיות פתוחים קדימה, לתקווה ולאהבה, ולהיות מתוך זה יכולים ומוכנים להתקדם אל המימושים והדברים הטובים שיש סיכוי טוב שמחכים לנו ולמוכנות שלנו בעתיד.

לאהוב את הזיכרונות אין פירושו לנבור בהם, או לפתח ערגה או כמיהה כלפיהם, ולהשתקע בתוכם, כלומר בעבר, יתר על המידה, על חשבון ההימצאות בהווה וכהפרעה למבט קדימה. הכוונה היא לאהוב את הזיכרונות מבעד למרחק הזמן, מפרספקטיבה עכשווית, ממקום משקיף נינוח ונוכח של הווה ועתיד. פשוט לפתח איזושהי נעימות ושלווה ביחס לזיכרונות, דרך זיהוי של הדברים היפים ששזורים בהם, כמו גם הדברים האולי גם קשים שלמדנו מהם או התפתחנו בעזרתם ששזורים בהם גם כן, ודרך אימוץ של השלמה והבנה וקבלה ורוגע וסליחה, כלפי כל מה שאנחנו זוכרים שהיה.

לאהוב את העבר שלנו, דרך נינוחות והשלמה וחיבה כלפי הזיכרונות שלנו, באשר הם, זה כמו לשלוח באופן מתמשך ריפוי אל רישומים קשים שנותרו בנו מהעבר, כמו דרך צינורות של מסע מתקן אחורה בזמן. לא תמיד קל, אבל זהו מפתח לשלום פנימי, ששווה שמחה ובריאות, ויכולת להרגיש טוב, ולהיות טוב, ולעשות ולתת טוב, ובסופו של דבר לחיות יותר טוב, ואולי גם לאורך יותר זמן.