זיפזופ גורלי

קצת טכנולוגיה חוסכת ומפנה לנו זמן, מסירה מאתנו מאמצים ושעבודים שוחקים, שומרת על בריאותנו ומטפחת אותה, ועוזרת לנו לחיות בע"ה חיים יותר ארוכים. קצת טכנולוגיה פותחת לנו אפשרויות ואופקים, הופכת מראות ואנשים ודברי ידע רחוקים לנגישים, מאפשרת לנו לנגן ולשמוע יותר צלילים ביותר אופנים. במקום להיות טרודים ועסוקים שעות ארוכות במשימות מפרכות ומשעממות, קצת טכנולוגיה מאפשרת ומזמנת לנו גם פנאי ויכולת לעיסוקים מעניינים ומעשירים. קצת טכנולוגיה מעניקה לנו עוד זמן יקר ועניין, ויכולת להתפתח ולהתחזק. קצת טכנולוגיה מסייעת לנו למצות ולממש טוב יותר, והרבה יותר, את החיים שלנו ואת עצמנו.

הרבה מידי טכנולוגיה ממלאת את הזמן היקר בשטויות ובפסולת, שוחקת ומנוות יכולות חשובות שלנו, שמה חייץ בינינו לבין העולם החי, ובינינו לבין חוויית החיים המלאה והישירה והאותנטית, ומרחיקה אותנו ממיצוי ומימוש של החיים ושל עצמנו. מרחיקה אותנו מהווייה מחוברת, מהאפשרות למלא את ייעודנו, ומבריאות מלאה אמיתית, שופעת ומדויקת.

העולם מעשה ידי אדם הוא עולם מדהים, עשיר ומגוון ומעניין ומשוכלל. יש בו המון יופי ויצירתיות, ודברים מורכבים ופשוטים, טובים ונוחים, וגם אחרים. בהרבה מובנים, העולם שהוא מעשה ידי אדם הוא עולם נפלא ומצוין, ובהחלט ניתן לומר שהאדם יודע והצליח לברוא נהדר. אבל הקדוש ברוך הוא, כנראה הינו עדיין בורא הרבה יותר מנוסה ומוכשר. האדם הוא יצור מורכב, מוגבל, עם משקעים ודפוסים, ותודעה שהיא תמיד קצת חלקית או מסוימת. תמיד קצת מוטה לכאן או לשם. האדם תמיד יודע לקחת בחשבון חלק מהדברים בצורה מצוינת, וחלק אחר של הדברים תמיד נעלמים או נזנחים מעיניו. הרבה דברים הוא מבין נכון, או כמעט עד תום, והרבה דברים אחרים הוא בהכרח הרבה פחות מבין, או מבין בצורה חלקית או לוקה, ורחוק מאוד מאשר עד תום. האדם הוא לא מושלם, כאשר אלוהים, לעומת זאת, בסיכוי גבוה, כנראה יותר קרוב לסטאטוס הזה.

העולם שהוא מעשה ידי אדם מגלם ומבטא את רמת השלמות והידע, כאמור הבינונית וחלקית, של בני-האדם, מי שיצרו אותו. המורכבויות והבעיות של תודעת בני האנוש, ופיסות המציאות שנסתרות ממנה, הן כמו מסננת, שהעולם מעשה ידי אדם נוצר אך ורק מחומרי הגלם ותהליכי היצירה, שהצליחו איכשהו לעבור דרך החורים הלאו דווקא גדולים שלה. זהו עולם יפה, כאמור מגוון ומעניין, אבל גם חלקי, מורכב, עם הרבה בעיות, ובמידה כזו או אחרת – תמיד ובהכרח גם לקוי, צר משהו, ומוטה.

ביום קיץ חם ולח, כשאנו סוגרים את הדלת והחלונות, ופותחים מזגן, נהייה לנו הרבה יותר קל ונעים לחשוב ולעשות דברים בתוך הבית, אבל אנחנו גם שמים ומשאירים את העולם הטבעי, זה שנעשה ישירות על-ידי אלוהים, ללא תיווך ושיבוש בידי אנוש, בצד, מחוצה לנו. אנחנו כמו שמים מעט חייץ בינינו לבין העולם החיצוני טבעי הזה של אלוהים, סוגרים קצת את עצמנו מהאפשרות לחוש ולחוות אותו, או להיות מחוברים אליו בכלים שלובים. קצת סוגרים את עצמנו אך ורק בתוך עולם ובית שהם מעשה ידי אדם, על כל יופיים ונוחותם, ומורכבותם. על כל החלקיות וחוסר השלמות שבהם. לכן כשאני מדליק את המזגן, או את הרדיאטור המחמם בחורף, אני תמיד משאיר את החלונות בו-זמנית מעט פתוחים. שלא אישאר רק עם האוויר שלי. שתישמר זרימה והפריה בין האוויר הטבעי שבחוץ, ובין הסביבה המלאכותית קרובה שלי. גם ברכב כשהמיזוג פועל – אצלי הוא תמיד במוד של כניסת אוויר חיצוני, ולעולם לא במוד החסכוני יותר, של סירקולציה אך ורק פנימית. ואם אין יותר מדי פיח ורעש מרכבים שכנים – אז יותר טוב – תמיד במקביל עם חלונות מעט פתוחים.

כשאנו נוסעים במכונית, יש לנו תודות לה אפשרות להגיע ואף במהירות למקומות ואנשים ודברים מרוחקים. המון דברים מתאפשרים ונהיים זמינים ונגישים תודות לטכנולוגיה המופלאה של המכונית, וזה חשוב ונהדר ומקדם נורא. אבל אם אנחנו נוסעים במכונית גם כשאפשר ללכת ברגל, למשל למכולת שנמצאת 400 מטרים מביתנו – כאשר אנחנו מוותרים בלי סיבה באמת טובה על ההליכה, סתם מתוך הקלות והנוחות שבטכנולוגיית הרכב הממונע – אנחנו למעשה מחלישים את יכולת ההליכה הטבעית שלנו. במקום לאמן ולהפעיל את השרירים והגוף, פשוט מנוונים אותם, ומרגילים את עצמנו לחוות את העולם קצת פחות איתם. כמו ממדרים מעצמנו את המגע הישיר עם הקרקע והעולם הטבעיים, אלה שאינם מעשה ידי תודעה מוגבלת של אדם.

היום יותר ויותר מדברים על המכוניות האוטונומיות שכנראה הולכות ומתקרבות אלינו. הן תהיינה כנראה הרבה יותר בטוחות, ומהירות ויעילות, וזה יהיה נהדר, יאפשר דברים, יקל עלינו ויקדם אותנו. אך האם לא יהיה חבל שמיומנות הנהיגה תהייה דבר שנעלם מרשימת הדברים שאדם יודע לעשות עם עצמו ועם גופו ותודעתו בעולם? כיום הנהג תלוי כמובן ברכב, אך התפקיד שלו מרכזי ומעניין, וכרוך בהפעלה של חושים, ושל וגפיים, בקואורדינציה מסוימת, ערנות סביבתית, שיקול דעת וקבלת החלטות, תוך כדי תנועה. נהיגה כיום כרוכה בנשיאה בלא מעט אחריות, ודורשת יכולות ותפקודים משמעותיים. כשהרכבים יהיו אוטומטיים, הנהג כבר לא יידרש לכל התפקודים האלה, והאדם שפעם למד לנהוג והנהיגה הייתה בשבילו פעילות רצינית, שומרת על כושר ומפתחת, ימצא את עצמו מצד אחד כלל לא מתאמץ בשביל לנסוע ממקום למקום, ומצד שני, כלל לא מתרגל ומאמן את עצמו, בכל התפקודים והכישורים שכיום באים לידי ביטוי בנהיגה. כלומר בעידן הרכבים האוטומטיים, האדם כנראה פחות יחזק ויתחזק את עצמו, ולפחות במובנים שנוגעים ליכולות ותפקודים של נהיגה – האדם יהיה טיפה פחות עשיר. טיפה יותר מנוון וצר, וטיפה פחות בריא.

פעם אנשים התאמצו בעת שנהגו, על-מנת לנווט את עצמם אל מחוז חפצם. כיום כמעט כל האנשים מגיעים לכל מקום על בסיס ההנחיות של וייז, בלי שיש להם מושג איפה הם בעולם. המיומנות של התמצאות במרחב ובמפה הולכת ונעלמת, והצד הקוגניטיבי החשוב שבא פעם לידי ביטוי במיומנות הזו, כבר כמעט לא מופעל ולא מאומן, וסופו מן הסתם שישכח. האחריות על מציאת נתיב הנסיעה ותכנונו עברה מן האדם אל המכונה, ואם פעם האדם היה צריך קצת לעמול כדי לנווט את עצמו, אבל ככל שהתאמץ ועשה זאת היה עצמאי וחופשי וחזק – הרי שכיום האדם "מוצא" את יעדו ללא כל מאמץ, אבל גם ללא כל עצמאות וחופש וחוזק. קח ממנו את הווייז ולרוב אין סיכוי שימצא את הדרך חזרה. מהיות יצור חופשי ומיומן שמתאמץ, האדם הולך והופך עם הווייז ליצור לא מיומן, תלוי ומשועבד בטכנולוגיה שברירית, שרק קצת יותר קל לו בחיים באופן רגעי. לכן אני בכבישים בין עירוניים תמיד מנווט עם אטלס מפות של פעם. כזה שכבר לא כל-כך קל למצוא בחנויות. ואת ההמצאה הגאונית בהחלט שנקראת Waze, אני מדליק כשעליי להגיע בתוך עיר גדולה לכתובת מסוימת בלתי מוכרת. כלומר בעיקר בניווט מקומי מיקרו, כחלופה להתעסקות תוך כדי נהיגה בשטח צפוף באותיות הקטנות של שמות רחובות במפה העירונית. זו בעייני הדרך המאוזנת כן ליהנות מהטכנולוגיה החשובה הזו, היכן שהיא באמת מוסיפה וחוסכת באופן ייחודי, וגם תורמת בטיחותיות, ובו בזמן לא להשתעבד לה, ולא להתנוון על גבי הקלות שטמונה בה.

פעם בני-אדם ידעו לארגן ולמקד את הדברים שרצו לומר לחברים שלהם, לקראת שיחת טלפון שולחני, שיכלה להתקיים אחת ליום או למספר ימים או משהו כזה, וידעו לחכות בסבלנות עד שהשיחה הזו תתאפשר ותגיע. כיום היכולת לדבר אל האחר כמעט בכל זמן, וכמעט בכל תדירות וצפיפות שיחות שרוצים, באמצעות הטלפונים הניידים, מביאה לכך שאנשים לא מתאמנים ברפלקסיה או בחסכון במילים, סביב מה שהם אומרים ומתקשרים בלא קשר עין לאחרים. וסבלנות וציפייה הן כבר לגמרי תכונות או יכולות שכמעט לא יוצא להתאמן עליהן. גם כאן, הטכנולוגיה היא מדהימה, ומאפשרת בקלות המון דברים שפעם היו בלתי אפשריים, או מאוד קשים להשגה. כמה קל ופשוט לתאם היום פגישה באיזשהו מקום, ולהגיע אליו מהכיוונים השונים אכן ביחד. ברור שהטכנולוגיה כאן מקדמת ומפתחת, אבל בו בזמן, ברור גם שיותר מידי ממנה גם כאן מביא יחד עם הקלות והנוחות, גם פרידה ממיומנויות ויכולות ותכונות חשובות, שפעם בהחלט היו נחלת האנושות. וגם במקרה הזה, זועק לשמיים גורם התלות. בני-אדם שפעם התהלכו ברחוב באופן חופשי ובקלילות, כיום, קחו מהם את הטלפון והם לא מוצאים לעצמם מקום או מנוחה. ולפעמים לא מוצאים את עצמם באופן מילולי. אם בימינו רשת סלולרית תקרוס חלילה לכמה ימים, הפעילות האנושית והעסקית, ולא מעט אנשים פרטיים כשלעצמם, פחות או יותר צפוי שיקרסו גם כן למשך אותם ימים, לפחות.

לפני עידן הסמרטפונים, כשאנשים הלכו ברחוב, או ישבו בתחנת אוטובוס, או חיכו בתור לקופה, האנשים היו במלוא נוכחותם, ערנותם, ומודעותם, במקום ובמרחב שבו הלכו, או ישבו, או חיכו. כיום, לרוב תמצא את רוב האנשים בסיטואציות האלה, כשרק רגליהם ואולי ישבנם נוטלים חלק מסוים בסביבה שלהם. את האנשים עצמם תמצא שם במחוזות הווירטואליים שבתוך הסמרטפון, או מינימום בשיחות טלפון עם אנשים ודברים שנמצאים כרגע במקומות אחרים. רגליהם כאן, ונפשם בכל מיני מקומות לא קשורים או לא קרובים אחרים. לכאורה המצב הזה טומן בחובו יכולת של האנשים לנצל את הזמן יותר טוב כאשר הם הולכים ברחוב, יושבים בתחנת אוטובוס, או ממתינים לתורם. בפועל, המשמעות היותר בולטת בעייני, היא שהאנשים מאבדים את היכולת להיות נוכחים ושוהים ומחוברים לעצמם היכן שהם. את היכולת להיות באינטראקציה וחיבור עם המקום שבו הם נמצאים, ועם מה ומי שמקיפים אותם פיזית ברגע הנתון והעכשווי.

כמדומני אי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת, יחד עם הופעת הערוץ השני בטלוויזיה, נולדה בעברית מילה חדשה וחמודה: "לזפזפ". קודם לכן, בימים עברו, בכדי לייצר לעצמו עניין והנאה, אדם היה צריך לנקוט בפעולה אקטיבית, שחייבה אותו לקום ולהזיז את עצמו אל עבר מקור העניין או ההנאה שהוא בחר לעצמו. יכולת להדליק את הטלוויזיה ולהתיישב מולה לצפות בדבר האחד שהיה בה באותו זמן. או שיכולת לבחור לקחת את עצמך אל הקולנוע, או לקחת את עצמך לטיול, או לחוג, או לים, או לקורס שהתקיים במקום כלשהו. או לקחת את עצמך לסוכנות נסיעות ולקנות כרטיס לטיסה וסיבוב לחו"ל. יכולת לבחור להוריד ספר מהמדף או לנסוע אל חנות הספרים כדי לקנות אחד חדש. יכולת לבחור ללכת למטבח לבשל משהו, או לשים לעצמך תקליט מסוים ולשמוע משהו מסוים שבא לך. מה שזה לא היה – היית צריך לבחור את זה, ולהניע את עצמך בפועל, ופיזית, אקטיבית, אל זה. היית חייב לחשוב, להסתכל קצת אל תוך עצמך כדי להבין מה באמת בא לך. מהו הדבר הבא שאתה באמת יכול ורוצה ובוחר להשקיע את המאמץ המסוים שצריך להשקיע כדי להגיע אלי, עכשיו. כיוון שלקחת את עצמך לכל מקום – טיול / מקום שלימדו בו קורס / חנות הספרים / המדף של הספרייה בבית / הים / סוכנות הנסיעות / המטבח / הפטיפון – תמיד היה כרוך בפעולה פיסית מסוימת, שהצריכה תמיד גם מאמץ פיסי או טכני מסוימים כאלה או אחרים – הרי שתמיד ההחלטה מה לעשות הייתה כרוכה בחשיבה וקצת התבוננות, ובהפעלה מודעת של שיקול ובחירה. זה בהכרח דרש אז מידה של תשומת לב עצמית. בהכרח עבר דרך מנגנוני המשמעות שלנו. אבל מאז התפתחנו, וכיום כל המידע, וכמעט כל הגירויים והאטרקציות שרוב האנשים יודעים להגיד לעצמם שנחוצים להם, זמינים ונגישים להם, ואף מגיעים אליהם בהרבה מאוד מקרים בדחיפה, דרך מסכי המחשב, הטבלט והסמרטפון. בלי שלאנשים יהיה צורך לקום או להזיז את עצמם מהכיסא, וכשכל המאמץ שנדרש מהם, הוא המאמץ שדרוש להקלדה או להזזת והקלקת עכבר. ה"זפזופ" שנולד בשנות השמונים והיה שמור אז לטיול בין שני ערוצי טלוויזיה, למעשה מציין כיום את עיקר המסה של חוויית החיים של הרבה מאוד אנשים. יושבים או שוכבים שעות ושנים עם הסמרטפון, ומזפזפים. בין פייסבוק לטוויטר לאינסטגרם. בין ערוצי רדיו שזמינים במכשיר, ובין פלייסטים של מוזיקה ושרים, ואינסופ סרטונים, וערוצי וידאו או אודיו, שגם כן נמצאים בו. בין אינסופ משחקים שנמצאים בו, ואינסופ "חברים" והודעות שנמצאים בו. בין כל הארגונים והעסקים והמוצרים שקיימים בעולם, שנמצאים ונגישים כאתרים גם כן מבעד למסך הקטן הזה, כאתרי אינטרנט. ואם וכאשר מניחים סוף סוף רגע את הסמארטפון, אז יושבים שעות ושנים ומזפזפים בין מאות ערוצים שבטלוויזיה ובכבלים. רוצים הפסקת אוכל? יושבים ומזפזפים בין עשרות האופציות והתפריטים שזמינים באינטרנט, ומזמינים משהו שיגיע עם שליח, כמעט עד הטלוויזיה. הכול – בלי להקים את הישבן מהכיסא. בלי שום מאמץ של ממש. בלי שתהייה שום סיבה של ממש לחשוב רגע, לעיין באפשרויות אל מול מה שהן מחייבות, לשקול, ולבצע בחירה באמת מתבוננת ומודעת. בלי שום צורך לשהות רגע בתוך הרגע, ובלי שום חוויה של משמעות של ממש. בשטחיות קולחת וקלילה שכזו, שבה לרוב שום דבר לא באמת מספיק משנה. פשוט כי הכול כל-כך פשוט וקל.

צעירי עולמנו כיום גדלים תוך שהברור מאליו מבחינתם הוא שדברים מגיעים אליך, כשאתה יושב על הישבן בבית מול המסך. ולא שאתה הולך לחפש או לבקש את הדברים במקומות שבהם הם נמצאים. המובן מאליו החדש הוא של צריכת הגירויים והעניין ממקום פאסיבי. האדם החדש מתרגל לקבל אליו את מה שיוצר אצלו תחושת "מעניין", בצורה מציפה ואינסופית ורוחבית מן החוץ, ללא שום מאמץ, וללא שום עומק של היכרות עצמית, מיקוד מודע ובחירה של ממש. ממקום אדיש, חיצוני, ולא ממקום אקטיבי, מתבונן, פנימי. מקום יוזם, בוחר, משקיע, ונע אליי מטרה. למעשה, המשמעות של המילה "מעניין", "Interesting" – הולכת ומשתנה. הולכת ונהיית שטוחה ופאסיבית והרבה יותר סתמית וריקה. יצרנו לדור הצעיר שבקרוב יוביל את העולם, תרבות, חינוך, ו-state of mind של זיפזופ.

שני שליש צרה, אם זה היה ניכר ומשפיע ומסוכן אך ורק במרחב הפעילות האנושית של צריכת זמן פנאי, מוזיקה, תרבות, סרטים, ספרים, משחקים וכו'. זה חמור ובעייתי עוד יותר, כיוון שמרגע שהאוריינטציה המחשבתית תודעתית של אדם צעיר בעולמנו נהיית כזו של זפזופ, הרי שגם את התקשורות ומערכות היחסים שלו עם אנשים, קרובי משפה, חברים, תחומי לימודים ותחומים מקצועיים, מעסיקים ומקומות עבודה, שכנים, מוסדות שונים, ואפילו אויבים – הוא לא יכול שלא ללמוד לנהל, אלא דרך עיניים ומחשבות ורגשות מזפזפות. והעולם שהדבר הזה מבטיח, הוא עולם שטוח, קופצני, לא שקט, צף, כל הזמן נע ונד, בלי להיות מכוון באמת לשום מקום, ובלי להיות יכול באמת להגיע לאנשהו, מתישהו. עולם בלי יציבות, ובלי העומקים, ורמות הסיפוק, המשמעות, והאושר, שהיכרנו והיו פעם זמינות.

אין זאת, כי אם שנכנסנו לסחרור עם כל הנושא הזה של טכנולוגיית המידע. האנושות מפתחת עוד ועוד את הטכנולוגיה הזו, כל הזמן בקצב מואץ, רק בגלל שהיא מצאה את הדרך ויש לה את היכולת לעשות זאת. לא בגלל שזה מה שטוב לעתיד האנושות, ולא באופן שבאמת טוב לעתיד האנושות. אבדנו את הניהול והריתום של הטכנולוגיה לטובת האדם, לכדי מצב שבו הטכנולוגיה רצה ומעצימה את עצמה, מתוך עצמה, ולוקחת את האדם והאנושות אחריה לאן שבא לה. בטח בלי שהיא בעצמה יודעת לאן ולמה, ובשביל מה בעצם. טכנולוגיית המידע צריכה להיות אמצעי לקידום מה שהאדם רואה וקובע שטוב ונכון לו, ולא משהו שקובע את מהות וזהות ואופי האדם, ואת עומקי ואופקי האנושות, בעקבותיו.

במקור טכנולוגיה נועדה להקל על האדם ולאפשר לו עוד דברים. אבל מי שאמר שכל הקלה על האדם היא בהכרח טובה בשבילו? מי אמר שהמטרה העליונה והסופית של המין האנושי היא שיהיו לו חיים אך ורק קלים וקלילים? אנחנו הרי כבר יודעים שאם מבחינה גופנית כל הזמן רק קל לנו, אז הגוף שלנו מתנוון, נחלש, ובדרך-כלל גם מסיים את חייו יותר מוקדם. אנחנו מכירים בחשיבות הכושר הגופני, ובחשיבות של השקעת מאמצים, הרבה יזע, ולעתים גם דמעות, בהשגה של כושר גופני, ובשמירה עליו. אנחנו יודעים שילד שלא חווה התאמצות סבירה מסוימת בלימודים או בגדילה שלו, יוצא בדרך-כלל קצת פחות עמיד או מחושל או מיומן. אנחנו יודעים שהתפתחות בלי שום התמודדות לא יכולה להיות עד הסוף שלמה. אנחנו יודעים שהשקעת מאמץ עשויה להיות דבר מספק מאוד, ושבחיים, במקרים רבים המאמץ הוא בכלל תנאי בשביל להשיג את המטרות הרצויות, בתוספת הסיפוק וההנאה מעצם ההשגה שלהן. אנחנו כל הזמן מסבירים לילדים שחשוב שישקיעו ויתאמצו, וכל הזמן מנסים ללמד אותם לא לפחד מן ההתאמצות, ובו-בזמן, רק הולכים ובונים בשבילם רק ביתר שאת, עולם שכל כולו נסוב סביב המוטו של השגת חיים יותר ויותר קלים ונוחים, ונטולי צורך בהשקעת מאמצים, תודות ועל בסיס טכנולוגיה מטורפת אינסופית.

עזבו לקום ולטרוח ולחשוב ולבחור ולקחת את עצמנו להביא אלינו משהו, או למצוא משהו ולגעת בו, מהיכן שהוא נמצא בעולם הפיסי המופלא והטבעי שלנו. עזבו ללכת למכולת ברגל, ועזבו להשתעמם בתור בדואר, או להזיע בדרך לקריאה או למידה של משהו, או במטבח. עזבו התעמקויות בשאלה במה לבחור, בידיעה שזה יהיה כרוך במאמץ. עזבו עומק ומשמעות והתפתחות ותוחלת...

בואו נשב על הישבן, ניכנס לאינטרנט, נזמין פופקורן, ונזפזפ, או נזמין סרט... החיים על שלל ערוציהם וצבעיהם יעברו אל מול עינינו, ממקום מושבנו הסטטי תחת המזגן, בקלות, והסרט בטח יהיה כייפי. לפחות עד הנקודה בו, שימאס לנו, ונזפזפ הלאה לצפות במשהו כייפי אחר...