זכרון למעשה בראשית

האמונה שלנו ב-ה', והקבלה שלנו אותו ואת היות נוכחותו ומלכותו, היא בעצם חוליה מחברת ביננו ובין המקור היקומי והבראשיתי שלנו.

להאמין, ולתת לאלוהים את המקום מבחינתנו, בתפיסת עולמנו, ובתפיסת עצמנו, ובמערך היומיומי של חיינו – זה בעצם לאפשר לדלת שדרכה בנו, להיות גם כעת פתוחה ומאירה בשבילנו. זה בעצם לאפשר לנהר החי ולשפע הפועם שנובע וזורח ממקורות הבריאה, להמשיך לזרום ולהגיע אלינו, לקלוח בנו ודרכנו, וגם כעת להזין אותנו ולכוון אותנו, ולהתבטא איתנו, בחיינו ובעולמנו ובעתידנו.

כאשר אנחנו עוינים את הנושא של אלוהים – מתוך שכך גודלנו, ו/או מתוך חוסר ידע, ו/או בשל תעוקות ואכזבות וחסמים ומריבות בהקשרים חברתיים ופוליטיים, ו/או מתוך שחיקות ועיוותים וניצולים ופגיעות והטעיות שחלו ודבקו לאורך ההיסטוריה, על-ידי אנשים, סביב למהויות ואמיתות של קודש ומושגים מקודשים – כאשר אנו מתוך כל אלה מתכחשים לאלוהים ומרחיקים את דבר היותו מאיתנו – למעשה אנו מרחיקים את עצמנו משורש בריאתנו, ומשורש ויסוד הווייתנו. משורש כוחות החיים והבריאות והשפע שפוטנציאליים ואפשריים בנו.

ואז אנו נעשים תלושים, אובדי דרך ואוריינטציה, חסרי משמעות ותחושת ביטחון, מתוסכלים ושליליים – בסוג של גלות מן האמיתי והאותנטי שלנו, מכור מחצבתנו האלוהי והיקומי, מעצמנו ומייעודנו.

להתחבר אל עצמנו, ולממש את עצמנו, ולהיות מאושרים עם עצמנו, באמת ומן העומק, ולא רק ברמות היקפיות וחיצוניות או שטחיות – עובר בהכרח בלהיות פתוחים ומקבלים ונכונים ומודים וסומכים, כלפי מקור החיים והחיות והצלם שבנו.