חיי לופט געשעפט

חיי רוח הם דבר נהדר ושאיפה בריאה וראויה, אך למרות שרוח היא חלק מן האוויר, ולא קיימת בלי אוויר, "עסקי אוויר" או "לופט געשעפט" ביידיש, נתפסים או לפחות נתפסו פעם, כמשהו די שלילי.

פעם היו משלמים בחנות במטבעות שהיה להם כובד משקל ביד, או בשטרות מסוגננים, שהיה ניתן ללמוד מהם על דמויות מופת היסטוריות. ואם לא בשני אלה – אז בצ'ק שהאדם היה צריך לכתוב ולחתום בו, בלי טעות, ולשאת ולשמור אותו היטב. אך היום, אפילו כרטיסי האשראי הפיזיים, יותר ויותר מפנים את מקומם לאינטראקציות תשלום באפליקציות וירטואליות, ובמקום שמשהו מוחשי יעבור מיד ליד, מידו של הקונה לידו של המוכר – מה שעובר ביניהם הוא רק אוויר ממוגנט ומחושמל בכמה אותות דיגיטליים, שאף אחד משניהם לא באמת רואה, וודאי שלא חש. ומהו תשלום בהעברת אוויר ממוגנט ומחושמל אם לא לופט געשעפט?

בילדותי היה לי אוסף מטבעות ושטרות כסף מפואר, שלא מעט מדינות מהעולם היו מיוצגות בו באותה קופסה, מבלי לריב אחת עם השנייה. וכשכל מטבע או שטר מציג עליו ציור עליו או דמות או ציון אירוע, ותאריך ושווי –

בכסף המוחשי של פעם הייתה אומנות, והייתה לו נוכחות. היה לו יופי.

היה לו ערך כדבר שקיים בעולם, פיזית, באמת, גם לפני או לצד המשמעות הפיננסית.

לשמור כסף בארנק, להוציא ולמסור ממנו, או להוסיף אליו – היו אלה פעילויות בעלות ממשות וחיים. הייתה בהן חוויה ונוכחות והרגשה והשפעה של חיות ושל חיים.

בהיבט נוסף, אנשים גם יכלו אז לחוש הרבה יותר טוב את ההוצאות הכספיות שביצעו, ולנהל בטבעיות את מלאי הכסף שלהם בצורה אחראית וריאלית, יותר בקלות. כי כשאדם משלם מתוך המטבעות והשטרות המוחשיים שיש לו בארנק, הוא מרגיש ורואה ויודע כמה יש לו ועומד לרשותו וכמה נשאר לו. לעומת זאת כשהוא משלם בהעברת אלקטרונים בלתי נראים באוויר מהטלפון החכם שלו, אז הוא עצמו נשאר מזה הרבה פחות חכם ביחס למצב הכספי שלו.

חוץ מאוסף הכסף הפיזי, היה בבית ילדותי גם אוסף בולים. כאלה של מעטפות מכתבים.

המצאה נפלאה היא האימייל. כמה יעילות ואפשרויות היא תורמת, וכמה ניירות ועצים היא חוסכת.

אבל לדף עם דיו מתוך מעטפה, יש נוכחות ומוחשיות וחיות ומגע אישי, שאימייל לא יכול להעביר. זו השפעה אחרת. חוויה אחרת. ממשות אחרת.

מה יותר תורם לסביבה? ספר דיגיטלי ששומר על העצים שלה, וקיים בלי נפח ורק כחשמל, או ספר פיזי של פעם, שבעומדו על המדף מהווה בעצמו חלק מהסביבה?

ספר דיגיטלי חי בשבילנו רק כשאנו קוראים בו, ואילו לספר של דפים יש ניחוח, ויש ממנו חוויה מוחשית כשמחזיקים אותו ומדפדפים בו. ספריה של מדפי עץ וספרי דפים תורמת אווירה והרגשה, ומוסיפה לכן חיים לסביבה הפיזית שלה. לעומת זאת ספריה של קבצים במחשב, היא אפילו לא ממש דומם. היא מן מקום אחסון אפור וטכני בלבד, שקיים אפילו לא בדו-ממד, ורק כשהאלקטרונים זורמים באיזשהו מקום ואופן די נעלמים.

ואם בספרים עסקינן, אז מה בקשר לדיסקים?

גם אני מקשיב כיום למוזיקה בעיקר מהאינטרנט, על גבי הטבלט ובסמארטפון. אבל על כוננית הדיסקים שלי ומערכת הסטריאו הצמודה לה, אני לא מוותר. מעבר לזה שאיכות הסאונד יותר גבוהה, הדיסקים הם לא רק מוזיקה שקיימת רק כשמפעילים אותם, אלא הם מבחינתי גם רהיט חשוב ואומנותי בבית. כמו לספרים הפיזיים, גם הדיסקים נוכחים ומורגשים בסביבה. העטיפות שלהם מסוגננות ומעניינות. השמות שלהם ושל היוצרים והיצירות שבהם מקשטים לי את האווירה והזיכרונות בסלון – מעצם זה שהם נמצאים בו פיזית בכוננית שלהם, וגם כשהרמקולים שותקים.

כמה אומנות ומוחשיות וחיות היו לנו באווירה סביבנו, וכמה למדנו זה על זה, או זה על זו, או זו על זה, כשבאנו פעם איש אל רעהו, ועל כוס קפה או תה עברנו יחד על עטיפות הדיסקים או התקליטים שהיו אז חלק מתפאורת החיים, והחיים עצמם, שלו או שלה... הילדים בני זמננו כנראה כבר לא יכירו הוויה שכזו... כמובן שהם מחליפים זה עם זה בין המכשירים הסלולאריים שלהם לינקים לקטעי אודיו באפליקציות. אבל זה הרי כל-כך לא אותו הדבר. כל-כך לא אותה ממשות, ולא אותה חוויית קרבה ורגשיות.

כמו שהאימייל חוסך שעות וקילומטרים וקילוגרמים של נסיעות ושקי דואר, כך פגישות Zoom או Skype ודומותיהן חוסכות כיום יותר ויותר שעות וקילומטרים של נסיעות עבודה. ואין ספק שזה מופלא, אולי לא הרבה פחות מן האימייל. ובאופן מובן, יותר ויותר מוצאים שקהילת אנשי המקצוע מאמצת דפוסים של עבודה מהבית, ושל פגישות עבודה וירטואליות.

ולכאורה, למה לא? את מה שאפשר להגיד ולסכם בפגישה רגילה של פעם, אפשר להגיד ולסכם גם בזום, אז למה לא לחסוך את הזמן והדלק וזיהום האוויר והסיכון שבכבישים ולהיפגש וירטואלית ב-Zoom מהבית?

בבחינה יבשה ומקצועית קרה, ברור שנעדיף לדבר מהמחשב בבית, ולא לעמוד שעתיים בפקקים. אבל מה עם כל מה שלא יבש וגם חמים שאנו מפסידים כך, במישור של חווית המפגש בין בני-אדם? הרי לפגישה וירטואלית לעולם לא תהייה אותה מוחשיות ואותה חוויית חיות, כמו של פגישה פיזית פנים אל פנים.

כל השנים האחרונות, האנושות הולכת ומאבדת ושוכחת, מרכיבים של מוחשיות, ופיזיות וחיות, לטובת העדפה ומיסוך של אלקטרונים ודיגיטליות ווירטואליות.

והווירטואליות הזו, ביותר ויותר מקרים ובמידה יותר ויותר רבה, נוטה לייצר לנו, אם לא "מציאות מדומה", אז לכל הפחות מציאות פחות קרובה ופחות אישית ופחות נוגעת ופחות נוכחת ומרגישה.

שאול טשרניחובסקי כתב באחד מבתי "אני מאמין":

"יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי

לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי רוּחַ לוֹ אֵין דָי".

השאיפה לחיי רוח בעיניי היא קודם כל שאיפה לאותנטיות וחיי אמיתיות. קודם כל חיפוש אחר חוויית חיים נוכחת, מהותית, כנה, מדויקת, מתגלה מן העומק והפנים, נוגעת ומקיפה.

לחיות, לאהוב, לפעול, לעשות – צריך בשביל זה מציאות מוחשית, נושמת, קרובה, פיזית.

צריך בשביל זה לגעת בדברים. למשש אותם בחושים. לחוש את המסה שלהם. את האופי.

לקיים איתם אינטראקציות שמרגישים אותן. שהווים איתן. שמתפתחים עימן.

והווירטואליות על שלל יתרונותיה, והנוחות הרבה שהיא מציעה לנו, לוקחת אותנו לא לשם.

ביחד איתה, יש לנו פחות ופחות מציאותיות ואמיתיות.

פעם לופט געשעפט היה ביטוי גנאי. היום עם הווירטואליות הגוברת, כל עסקינו הולכים ועוברים אל האוויר.