דחיקת התוכן והעצמיות – וגעגועיי לאלף הקודם

טכנולוגיית הלינקים וההיפר-טקסט של האינטרנט, השלט המזפזפ מול ריבוי ערוצים בטלוויזיה, קלילות ואינטנסיביות התקשורת באמצעות הודעות טקסט למשל בווטסאפ, והאפשרות לבלות שעות על גבי שעות בין ובתוך אינסוף אפליקציות ומקורות מדיה שטוחים כמו טיקטוק, פייסבוק ואינטגרם – כל אלו מעבירים אט אט, או בעצם לא כל-כך לאט, את ההוויה האנושית, והתרבות האנושית, מאוריינטציה ומקומות ואופי של עומק ופנימיות ואינדיבידואליות ועצמיות, אל מרחבים חיצוניים של שטחיות ושל מוחצנות. אל התנהלות של דפדוף מהיר ותזזיתיות – במקום סגנון ודרך שהיו לנו פעם, של יותר העמקה, שקט, רוגע וסבלנות. אנו עוברים אל רמות נמוכות יותר של יכולת הכלה פנימית, יכולת התמודדות, ויכולת לבנייה והתפתחות סבלנית ויסודית מבפנים – במקום המחויבות והחיפושים הכנים והמקיפים, עקב בצד אגודל, שאפיינו את מי שהיינו בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים.

הנגישות העצומה למידע, למשל בוויקיפדיה, ובאינטרנט בכלל, מאפשרת כיום לכל אחד ללמוד במהירות על כל דבר. אבל אופן הלמידה שמתרחש כך כיום, תוך דפדוף בין דפי אינטרנט ומקורות מידע מגוונים וזמינים, ולרוב קצרים ומהירים לעיון ומעבר ביניהם והלאה – שונים מאוד מאופי וחוויית ההתמודדות והעמקה, שליוו קריאה סדורה, רציפה וממושכת, יותר ויותר פנימה שכבה מעל שכבה, בספר עבה אחד ויחיד, שעמד פעם על השולחן היכן שהיום מוצב המחשב, או חיכה כל ערב לפגישה, ליד המיטה.

בתרבות החדשה ההולכת ומשתלטת של אינסטנט, של כמות אינסופית של גירויים ומידע, של דפדוף ושל כל הזמן להימצא בתנועה ובשיטוט בין מקורות מדיה והשפעה ותקשורת עם וכלפי החוץ – הולכת ונשחקת יכולת ההעמקה, והאדם הולך ומתרחק מהפנימי עצמי ייחודי שלו ושבו. הולך ומתרחק מעצמו.

מרוב רעש והמולה בחוץ וסביבו, מול מאות מקורות וגירויים חיצוניים, מתרחקת מן האדם יכולת הקשב והעיון שלו פנימה לתוכו, עם וכלפי עצמו, בשקט, בסבלנות, בהתמדה.

במקום להיות יכולים לבנות את עצמם מתוך עצמם, כשלעצמם, כדי להתפתח, וכדי להביא ולממש את מי ומה ששונה ומיוחד שבהם עצמם, שיכול ואמור אולי להתבטא ולהעשיר מתוכם ודרכם, את העולם של כולם – אנשים נמצאם כיום כמעט כל הזמן רק במרחב הפעילות והעיון והתקשור החיצוני, הדינאמי והרועש – זה הסביבתי, של הממוצע המשותף, השטחי יותר, נדוש, צפוי יחסית ומשעמם.

ואת התוצאה העגומה של זה כבר קל לראות.

בשלושים ארבעים שנים אחרונות של המאה העשרים, יצאו לאוויר העולם כל-כך הרבה סרטים מעולים, עמוקים ומגוונים. כל-כך הרבה ספרים מעולים, בכל התחומים. כל-כך הרבה מוזיקה ושירים מורכבים ועמוקים וברמה גבוהה, הן במישור של המילים והן במישור של הלחן והמנגינה. היו יוצרים וזמרים וסופרים ואמנים ולהקות שבאמת הביאו אל העולם בשורות והתחדשויות. היו מחפשי דרך ואמת רבים שיצאו למסעות כנים וארוכים ולאו דווקא פשוטים של רוחניות, ובאו לעולם מורים גדולים וספרות רוחנית ופילוסופית ותהליכי ומוסדות למידה מאוד רציניים ובאמת מחדשים. הכול נעשה בעזרת ולאור ומתוך ספרים. ספרים של פעם. מעמיקים. ארוכים. דורשי עיון וזמן והעמקה וסבלנות, ושקט שלך עם עצמך. לא היפר-טקסט והתרוצצות בין לינקים של פיסות ופסקאות מפוזרות וקלילות, שלא מגיעות מעבר לאיזשהו מינימום בינוני ושטחי, בלי עיון פנימי של ממש, ולרוב בלי להגיע לשום משמעות והעמקה של ממש.

ובחמש עשרה עשרים השנים האחרונות, לדעתי, או עד כמה שיצא לי לפגוש ולהכיר, לא באה אל אוויר העולם אף לא יצירה פורצת דרך או מורכבת-מעמיקה ובאמת חדשה ואיכותית, אפילו לא אחת. שום סרט מעולה וחדש באמת. שום יצירה מוזיקלית שכזו. שום להקה שכזו. שום ספר שכזה. וזה נורא.

כבר כמה וכמה שנים, שחוץ מטכנולוגיה, ועוד טכנולוגיה, שום דבר יצירתי לא באמת מתחדש ומתפתח פה. וזה כנראה הרבה מאוד בגלל האמוק הטכנולוגי, שיצא משליטה. האנושות הולכת ונהיית רדודה ושטוחה. חיה בתוך החיצוניות בלבד של עצמה. היצירה האנושית נהיית בנאלית ושטוחה וצפויה. נהיית חד-גונית וריקה.

יש קשר הכרחי ותלות, בין אינדיבידואליות, פנימיות ועצמיות, לבין יצירתיות וחדשנות אמיתית. השראה אמיתית צומחת ומתגלית מבפנים. איכות חדשנית ופריצות דרך תרבותיות, יצירתיות ורעיוניות, מגיעות ממקורות פנימיים ומתהליכים ותוצאות של חקר והתפתחות פנימיים ועצמיים. מאינדיבידואליות שמתפתחת ומבטאת את עצמה, מתוך עצמה, לעולם.

את העומק האינדיבידואלי חדשני ויצירתי – ספרים של פעם מחזקים, והיפר-טקסטים ואפליקציות ורשתות חברתיות של היום מחלישים.

בחמש עשרה עשרים השנים האחרונות, הרבה מהעיסוק הרוחני לכאורה של אנשים וארגונים, קיבל את המשמעויות והכיוונים של דאגה לאקולוגיה ולטבע ולמשבר האקלים, ו/או את כל הנושא והאוריינטציות של קהילתיות וערכים שיתופיים וחברתיים, גיוון חברתי וקבלת האחר, ערבות קהילתית ועסקים חברתיים, שיתופיות במידע ובמשאבים, וכולי.

אלה נושאים חשובים ומשמעותיים, והם היו כבר גם בעשורים האחרונים של המאה העשרים. אלא שאז הם לא תפסו את המשבצת של רוחניות ושל אמביציות רוחניות, אלא משבצת אחרת. חשובה, מתפתחת, אבל אחרת.

כאשר אנשים חיו יותר בתוך המחוזות הפנימיים של עצמם, יותר עם ספרים, ופחות עם מדיה ורשתות חברתיות והיפר טקסטים אינטרנטיים – החיפוש והשאיפות הרוחניות נסובו על משמעות ותוחלת החיים, על חיבוריות ויחסים תחת וכלפיי השמיים ואלוהים.

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים צעירים חילוניים ומערביים רבים נסעו בהמוניהם להודו כדי ללמוד ולעבור תהליכים פנימיים עמוקים, (ולא רק כדי לבלות על חוף הים). אנשים הלכו לפסיכולוגים כדי ללמוד על עצמם ולהתפתח, ולא רק כדי לטפל בבעיות. אנשים עשו סדנאות עמוקות, לקחו על עצמם תרגולים רוחניים ופנימיים. חזרו בתשובה, כזו או אחרת, והלכו למורים ולאשרמים. קראו ספרי רוח והגות. למדו. והתפתחו, בתוך ומתוך מרחבי פנימיותם. עשו שינויים ויצרו בעולם.

הנושאים החברתיים והאקולוגיים היו במקום השני, ובצדק. כי הסדר הנכון, והלא מנוון, הוא קודם רוח פנימית, ואח"כ המולה ויחסים חיצוניים. ולא הפוך. קודם אינדיבידואליות ואחר-כך קונפורמיות. קודם עצמיות ואחר-כך חברתיות. קודם האדם כשלעצמו, ואחר-כך החברה כשלעצמה. לא הפוך.

כאשר נחלש המקום הפנימי והעצמי, כאשר ירד מעמדו של התוכן והטקסט המובנה והסדור והמעמיק, וקריאת הספרים התדלדלה ונדחקה, תחת היפר-טקסטים אינטרנטיים ומרחבי גירוי ומידע ומדיה חיצוניים רגעיים ומתחלפים בתזזיתיות בלתי פוסקת איומה – אז קרה, שהקומה העליונה של ההגות והרוח האנושית, זו של הרוחניות הצרופה האמיתית, שנכחה בעוז בשלהי המאה שעברה, די נפלה, ומה שנשאר והמשיך להתפתח במאה החדשה, ביתר עוצמה, ואולי יתר על המידה, זו רק הקומה השנייה, של האקולוגיה ושל כל מה שבמישור החיצוני והציבורי של החברה.

והתרבות והרוח האנושית הולכת עם זה ונהיית שטוחה ואחידה. במקום מרוממת ואנכית עצמית ייחודית כפי יסודה.

יש המון תועלת ותוחלת ופוטנציאל בטכנולוגיה החדשה.

האינטרנט ככלי הוא דבר נפלא – אוצר של ממש, של שפע וזמינות של מידע, של נוחות ושל אפשרויות להתקדמות ולהרחבה של גבולות הידיעה וההיכרות עם העולם, עבור האדם בהמוניו.

יתרונות רבים ומצוינים טמונים באינטרנט, בקלילות ובזריזות שמאפיינת את הקריאה והשימוש בה. ביכולת להגיע במהירות לכל פינה ופיסה של מידע. ביכולת לעבור מהר ובקלות מטקסט אחד למשנהו, ממקור מידע אחד לאחר, מזווית הסתכלות מסוימת לזווית נוספת. יש משהו הרבה פחות מעמיס ומכביד ומפרך בעיון באינטרנט לעומת ספרים, שתודות לו הרבה אנשים מרחיבים את עולמם בעזרת האינטרנט, באופנים ובמינונים שקודם להופעת האינטרנט לא היו מגיעים אליהם. יש באינטרנט פחות צורך להשתעבד לנרטיב ולקו התודעה הלינארי של כותב מסוים, כפי שקורה לעתים עם ספרים ארוכים, אם לא מספיק נזהרים איתם. ויש כמובן מגוון עצום שניתן להפיק ממנו המון הנאה ועניין.

אני ממש לא עוין את האינטרנט, ומאוד נהנה ממנה בעצמי, אבל הנקודה הבעייתית היא זו של האיזון, ומה שמטריד בעיני זו הבלעדיות שהאינטרנט, ותרבות הקריאה והשיטוט בהיפר-טקסט, כובשות לעצמן, תוך דחיקת מעמדם ומקומם אצל האדם, של תכנים כתובים מעמיקים ומובנים וארוכים, ותחומי דעת דיסציפלינאריים קוהרנטיים ועקביים, מהסוג והאופי שקיימים בספרים.

ההיפר-טקסט האינטרנטי בבסיסו הוא טוב ומועיל ומקדם, אבל אנחנו צריכים להשיב לעצמנו את האיזון, ואת הראיה של מה פה אמצעי ומה פה מטרה. על-מנת שנפיק את המיטב מטכנולוגיית המידע החדשה, ולא נפסיד ממנה, אנחנו צריכים לדאוג שהטכנולוגיה תשרת את צרכי ההתפתחות והערך שלנו, ולא אנחנו אותה. מה שקורה בשנים האחרונות, הוא בעיקר היסחפות בלתי מבוקרת אחר הפיתויים והקלות השטוחים יותר שהטכנולוגיה החדשה ממציעה, תוך ויתור על אוצרות ועומקים ותהליכים ודפוסי תפקוד והוויה אחרים, ותיקים וחשובים. דומה שאנו נחפזים רק עוד ועוד להעצים ולהנכיח את טכנולוגיית המידע, רק כי אפשר, ובלי שום עצירה ורגע מחשבה – בעצם כל העוד ועוד טכנולוגיה הזו בשביל מה?

ובמקום מה?

האופי הלינארי, מובנה, ממושך ורציף, ולרוב קוהרנטי, של ספר, או של תוכן לימודי דיסציפלינארי שערוך ומוגש כספר, או כקורס מסורתי שמלווה ונתמך בספר – האופי הזה היה מהדהד ומשרה מתכונותיו באדם הקורא או הלומד. הוא היה משרה באדם סדר, וקוהרנטיות, ורציפות, ושיטתיות, ומחשבה מובנית ועקבית, ויכולת של קשב ועיון מתעמק, סבלני וגם מתמשך, שהיה עשוי להיות מתמיד ומגיע אל תוצאה. ואל סיפוק של תוצאה שמושגת בעבודה. וכיום ההיפר-טקסט והזפזופ בין מקורות מקוטעים ומפוזרים ומדיה, מהדהד ומשרה באדם את ההיפך: היפר-אקטיביות, חוסר שקט, חוסר רציפות, חוסר מבניות בעיון ובחשיבה, וחוסר קוהרנטיות בעיבוד ובנשמה. חוסר יכולת לחוות התפתחות של עבודה, וחוסר יכולת למצוא בעקבות זאת סיפוק מהסוג של תוצאה שמושגת מעבודה והתמדה.

מאוד נפוץ היום הדיבור הקלישאתי מהסוג של "תנו להם חכות ולא דגים", או של "המורה הוא לא סמכות ידע, אלא אמור רק ללמד איך ללמוד. אמור לתת לתלמיד כלים לחיפוש והבניית ידע, ולא להנחיל ידע בעצמו".

הבעיה היא שבלי התוכן הלימודי והדיסציפלינרי הפשוט והגולמי עצמו, לאישיות של הילד או התלמיד אין סביב מה להתארגן ולהתייצב. אדם שיש לו מלא כלים, אבל אין בו תוכן, הוא עדיין אדם ריק. הוא עדיין לא יכול לעשות כלום. או להבין כלום. או להרגיש כלום. כל עוד אין בו תוכן אלא רק מסגרת, הוא למעשה אדם ניטרלי ושקוף.

הכלים שאדם רוכש ומקבל, צריכים להיות מוחלים על גבי ולעומת חומרי גלם כלשהם של ידע ותוכן, שכבר קיימים בו, על-מנת שיהיו אפקטיביים ומקדמים.

והאדם הצעיר של ימינו, שנולד אל תוך תרבות ההיפר-טקסט והזפזופ והמדיה וגדל בצילה, שמוקף כל היום ברדידות ובמוחצנות ובכלים טכנולוגיים, ולא בשום מהות של תוכן, או רוח פנימית או העמקה סדורה – לעולם לא יידע מעצמו ללכת ולדרוש בעזרת הכלים או "החכות" את הידע והמשמעות והתוכן והנשמה. הוא אולי כן יידע איך לעשות זאת, אבל לא תהייה לו בשביל לעשות זאת – הסיבה.

המורה כן צריך לדעת יותר מהתלמיד, וצריך להורות לו תוכן ולא רק שיטה. הוא צריך להראות לתלמיד מהו תוכן, ולהוות בפניו דוגמא לאיך נראה וחושב ומדבר אדם שיש בו תוכן וידע, ולא רק כלי עבודה.

תספיק שעת לימוד אחת בבית-הספר, כדי ללמד כל תלמיד איך לחפש כל דבר בגוגל או בוויקיפדיה. אין שום עניין או צורך של ממש בללמד תלמידי בית-ספר, איך ואיפה לחפש ולמצוא חומר באינטרנט. הם כולם יגיעו לזה בקלות בשלב כזה או אחר, וכנראה די מהר. מה שחסר להם, ואין לו באמת תחליף, הוא דווקא קו החשיבה והעיון המובנה והמתמיד והרציף, שמגיע אל עומק ואל משמעויות, ומספק ובונה תוכן ורוח מעל ולפני ובתוך הכלים והמסגרת הסתמית והריקה – דווקא מה שמצוי בספרים של פעם, ובלימוד עקבי וקוהרנטי על-ידי מורה שיודע, של תחום דעת עשיר ומובנה ומובחן דיסציפלינרית.

אמרו רבותינו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו".

ובכן הקנקן הוא הכלי, השיטה שבאמצעותה המים נמזגים ומרווים. אבל מה שמרווה הוא המים עצמם. כלומר התוכן שקיים ושחייב להיות כתנאי עוד לפני הקנקן. התוכן שבלעדיו הקנקן יכול להיות אמנם נאה ואף מרשים, אבל למעשה משמש ותורם באופן שהוא די סתם.

חכות ללא דגים, בית-ספר ומורים של כלים ולא של תכנים, מנועי חיפוש ודפדפנים ריקים – הם קנקנים ולא מים.

המים עודם זורמים או שוכנים בספרים ובלימודים של פעם.