כל חלק והעת והחפץ שלו במכלול

האדם אמור לפעול ולהוות על-פני מנעד רחב של תדרים, תחומים ומצבים.

זה בסדר להיות ברגעים מסוימים בתדרים גבוהים ודקים של התעלות רוחנית סטרילית, וברגעים אחרים להחליף חיתולים לתינוק, על כל הכרוך בזה, או לשחק עם הילד בבוץ. זה בסדר ברגעים מסוימים להיות בתוך עומקים של הגות ורצינות וקדושה, וברגעים אחרים לראות קומדיה, אפילו גם קצת דבילית (בטעם טוב), לעשות ספורט משחרר, ואף ללגום מדי פעם כוס (אחת) של בירה צוננת. קהלת ג' א' – "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" – יש עת לעבודה, ועת לתחביבים, עת ללמידה, עת למשחק, ועץ להתממשות ועשיה והנאה גם במין. לכל פעילות במנעד האנושי יש את התדרים שלה, והם יכולים לחיות בשלום זה לצד זה, כשמתנהלים איתם היטב, גם מבלי להתערב או לפלוש ולהזיק האחד לטריטוריה של רעהו.

יש תפיסות רוחניות וישנם ספיריטואליסטים שמתרחקים ממניות, עד כדי מחמת מיאוס, מתוך אמונה הרואה צורך בוויתור על חומריות וגופניות כתנאי להתעלות רוחנית, ו/או בשל הסכנות וגם המצבים והכוחות המלוכלכים והמורידים שלפעמים מופיעים בהתנהגויות מיניות של אנשים שונים.

אבל רוחניות סותרת חומריות וגופניות רק אם אנו שואפים ליהנות ממנה ברובד בריחתי חיצוני שהנו מרוחק ונפרד וחלופי לארצי ולמציאות חיינו הרגילים – כאשר הרבה יותר תוחלת ומשמעות והנאה וסיפוק, טמונים כנראה בתדרים רוחניים ובהתעלות רוחנית שמתרחשים והווים דווקא בתוך ועם הרבדים הארציים, היומיומיים וגם חומריים וגופניים, של המציאות הרגילה.

וכמו שבנסיעה בכביש אפשר להגיע למצבים מסוכנים ובעייתיים, ובכל זאת לא נוותר על נסיעה בכביש, ועל כל המקומות והמחוזות הנפלאים והחשובים שהיא מאפשרת ועשויה להוביל אליהם, ופשוט נשתדל וניקח על-עצמנו לנהוג ברכב בזהירות – כך גם אין צורך ולא כדאי להימנע או להתנזר ממין, או לדכא את המיניות בצורה גורפת מדי, רק לשם הביטחון.

יש דברים במיניות שצריך וראוי לדעת להיזהר מלבחור בהם, ויש מצבים ודברים שצריך להיזהר מלהגיע אליהם, אבל חשוב לדעת ולהקפיד להיזהר גם מפני זהירות יתר. דיכוי מוגזם או מיותר יוצר תסביכים וחסכים, ומפריע להתבטאות ולנוכחות האנושית הבריאה והמאוזנת, ועלול לטמון בחובו יותר נזק מאשר תועלת.

באופן מופלא, החלקים והאיברים השונים שבגופנו מתאימים לסוגי התפקוד והמימוש השונים, ולמשימות השונות שלנו, שכלולות מאת בוראנו במנעד ההוויה והפעולה הנרחב שניתן והועד לנו. לרגליים יש תפקיד אחר, ונוכחות אחרת, ותדרים אחרים, מאשר למוח. לבטן לעומת הגרון או הידיים – כנ"ל. לאוזן לעומת הגב – גם. וכן הלאה. כל איבר ראוי לכבוד ולמימוש ולכללי ההתנהלות שנכונים וחשובים במקרה שלו. כל איבר הוא בעל חשיבות ותרומה וייחודיות, בתוך המכלול או המנעד. ואברי המין והרביה אינם יוצאים מן הכלל הזה.

הרגליים נוטות להתלכלך יותר, כיוון שהן אלה שהכי סמוכות לקרקע ונושאות את כל כובד גופנו ומעורבותנו על הקרקע. אז מצד אחד נשתדל אולי שלא להניח אותן על השולחן, ויש תרבויות שבהן לא נהוג להצביע על אדם עם הרגליים כי זה נחשב כהטחת עלבון, ומצד שני, ברור שהרגליים הן כל-כך חשובות, וכל-כך חשוב שנשמור עליהן, וניתן להן את מלוא תשומת הלב והכבוד הראוי, שהרי הן מפתח ליכולת העמידה והתנועה שלנו, תרתי משמע, ומתנות את יכולות העבודה והמימוש שלנו על-פני הארץ.

ואברי המין – גם הם מפתח לנוכחות ולהתממשות שלנו, ארוכת הטווח בחיים ובעולם. מפתח לשימור והעברת והנכחת המורשת והעצמיות שלנו בעולם. גם הם צריכים את הכבוד הראוי, ואת ההתבטאות והעשייה שלהם, בצורה חיובית וזהירה ושומרת מצד אחד, ובלתי מדוכאת או מודחקת שלא לצורך או יתר על המידה, מצד שני.

כמו בהמון דברים אחרים שנוגעים לבריאות הנפש והגוף והחיים, גם כאן המוטו המרכזי הוא איזון. לא קיצוניות וחוסר גבולות של צד אחד, ולא קיצוניות ועודף גבולות של צד שני.

לזלול עוגות ומתוקים כל היום וכל הימים בלי מספיק בקרה ומודעות – מאוד לא בריא. להתנזר באופן גורף מכל דבר מתוק ומכל פרוסת עוגה, מכל סוג ובכל סיטואציה – גם לא בריא, וגם חבל ומיותר.