לא בא לי כפר גלובאלי

לעתים בלילות חורפיים קרים אך לא גשומים, תוך כדי סיבוב הליכה בישוב, מגיע אליי מבית כזה או אחר ניחוח עצים הנשרפים בתנור ההסקה הביתי, ובאוויר הלילה הקר, תחת שמי הכוכבים הצלולים, הניחוח הזה מחזיר ומחבר אותי לרגע אל הכפרים הקטנים בהימלאיה, בהם עברתי תוך כדי הטרקים שעשיתי בנפאל ובהודו, בשנות התשעים. גם שם חיממו על עצים בוערים, והריח היה באוויר בין כל הבתים, או ליתר דיוק הבקתות, כמעט כל הזמן. אני זוכר אותי יושב שם בערבים על קערת אורז ומרק עדשים, לאחר יום הליכה מפרך, ליד התנור והנעליים שמתייבשות ונחות מהשבילים הצרים והשלג, מהרהר תוך כדי הארוחה בדומה ובשונה, שבין הכפרים האלה ובין הכפר שממנו באתי אני, בעמק חפר.

כל-כך מעשיר ומרגש היה השוני הכל-כך מוחשי שהרגשתי.

כל-כך מעניין, ופותח ומרענן ומרחיב בשביל הראש והנשמה.

אני זוכר את השיחות עם הצעירים ההודים, שפגשתי ברכבות הארוכות של תת ישבת הודו. את השיחות עם בעלי הגסטהאוס במינמאר (בורמה), את השיחות עם החברה' התיירים שבאו אז לראות את אותם מקומות שבהם ביקרתי, והגיעו מיפן, צרפת, אירלנד... ועוד ועוד... שתוך כדי שהחלפנו חוויות והמלצות על מסלולי הטיול המצטלבים שלנו, שמענו וספרנו ולמדנו גם הרבה מאוד על המקום והדרך והחיים האחרים שיש לכל אחד מאיתנו בביתו שלו ובארצו.

בכל מקום ומכל אדם, ניבטו שם אליי השוני והמגוון, וזה היה מדהים ונפלא. וכל-כך מעשיר ומרחיב ומלמד. החיים במקומות שונים, היו אז שונים וייחודיים. כמובן היה תמיד גם לא מעט מן המשותף, והיה נפלא שהמשותף הזה אפשר לנו לתקשר זה עם זה מעל לשוני ולהבדלים. אבל החלק הכייפי באמת, והעמוק, היה החלק של ההתוודעות אל מה ששונה ומיוחד וייחודי, אצל כל אחד, מעבר למחנה המשותף הבסיסי בינינו. זה היה עולם מעניין, מגוון, עשיר, מסעיר.

עולם שמניע ללמידה, התפתחות וגדילה.

ביקרתי בהודו שלוש פעמים, בין השנים 1995 ו-2000.

ואני זוכר את המראה שראיתי בביקור השלישי, בכפר קטן בדרום הודו: צלחת לוויין שעומדת בחצר בין הפרות, ומחוברת בחוט לבן אל בקתת הבוץ והקש, שבתוכה גרה המשפחה.

בשבילי זו נהייתה התמונה של ראשית עולם הכפר הגלובאלי.

בעולם שנהייה לנו מאז, החברה' מהודו, מינמאר, יפן, צרפת ואירלנד, מחוברים במידה רבה לאותם דברים ותכנים, וצורכים דרך אותם אמצעים, פחות או יותר את אותה תרבות ואותם ערכים. אני משער שאם הייתי פוגש צעיר הודי או יפני ברכבת היום, שניהם היו יכולים לחדש לי פחות, ואני פחות הייתי יכול לחדש להם, ולא רק בגלל שהמישור התרבותי המשותף נהייה יותר רחב – אם זה היה רק זה היה לא נורא, ואולי אפילו נחמד. היינו יכולים לחדש אחד לשני פחות, גם ובעיקר בגלל שהגבולות המרוחקים של כל אחד, בצד של התרבות ותמונת העולם והסביבה המיוחדת ופרטית ייחודית שלו, נהיו יותר קטנים ודלים. ופחות מסתוריים, מעניינים ומעשירים.

האינטרנט שמחברת כיום את מרבית הכפרים בעולם לכדי מארג רשתי עולמי אחד, פועלת בתוך המארג הזה כמנוע מחולל לתהליך כמו פיזיקלי של כלים שלובים. כשבכפר שנמצא בפינה אחת של הרשת יש משהו אחד ייחודי שמצוי בו בעוצמה גבוהה באופן יחסי, האינטרנט מעבירה ממנו אל כפר אחר שנימצא בקצה אחר של הרשת, שבו יש מהמשהו הזה מעט באופן יחסי. כך, שבסוף התהליך, הכפר הראשון מפסיק להתבלט ולהיות מיוחד בזכות העודף מן המשהו ההוא, והכפר השני מפסיק להתבלט ולהיות מיוחד בזכות המיעוט מן המשהו הזה, ושני הכפרים למעשה מיישרים ביניהם קו, ברמה הבינונית של הממוצע האחיד והמשעמם.

מעל גבי גוגל ופייסבוק, כל הכפרים וכל הכפריים פוגשים את אותם רעיונות ותכנים, לומדים ומתיישרים אל אותם מובילי דעה, אל אותם ערכים, ואותם דפוסי חיים וצרכנות והוויה (או חוסר הוויה). והתוצאה היא שהעולם הולך ונהייה, ממרחב מגוון עד כדי פראי של תופעות ורעיונות וידע, תעלומות ואפשרויות – למרחב הומוגני, אחיד, ממוצע, צפוי וידוע, שטוח, של הכול מכול אותו דבר.

וזה לא שהדבר האחד והאחיד הזה שאליו המרחב העולמי הופך ונהייה, מכיל בתוכו את כל האושר והמגוון של העולם ההטרוגני והמבוזר שהיה כאן פעם. לא. המרחב הממוצע של הכפר הגלובאלי, מוחק ושוכח את סטיות התקן הרחוקות ממנו. המופעים והביטויים השונים והמגוונים של רוח האדם ותרבותו, שהיו פזורים על פני עולמנו פעם, נקצצים ונשכחים על-ידי הגבולות השטחיים והסטנדרטיים של מרחב הכפר הגלובאלי האחיד הזה.

על-ידי רוחב הפס התקשורתי שיתופי חדש שלנו.

כל אלפי הצבעים והצורות דוהים ומתאבכים אל תוך האחד האפור והגדול.

יש איזה דיבור או כמיהה פופולריים סביב המוטו של "הכול אחד". "כולנו אחד". "כולנו רקמה אנושית אחת". וזה מסתובב יחד עם "כולנו אותו הדבר", עם הכול וכולם שווה ושווים. וכביכול מושג ומתממש בששון, כסוג של חזון אוטופי, שהולך וקורם עור וגידים בין כתלי הכפר הגלובאלי המונוטוני הזה.

בעייני אנחנו מפספסים כאן בגדול.

ברמות מאוד עמוקות וגבוהות, אנחנו בפוטנציה אלי אכן סוג של אחדות הרמונית נפלאה וזוהרת. אבל כדי להגיע אל האחדות, או אל ה"אחד" הזה, הגבוהים וזוהרים, וכדי להביא אותם – כל אחד ואחת מאיתנו, וכל קבוצה, או ארגון או כפר או קהילה מבנינו, צריכים קודם להגיע אל המימוש ואל ההוצאה וההבאה לעולם, של מרב ומיטב הזהות והתוחלת והמהות הפנימית עמוקה גבוהה וייחודית שלהם.

האחד האמיתי, הטוב, המלא, ההרמוני – נגיש ויכול לבוא ולהתפרש כאן מתוך המימוש העצמי הנקי והייחודי של כל אחד מהאלמנטים של הבריאה שפזורים כאן. מתוך ועם הרמות הגבוהות והנקיות של המאפיינים המסוימים השונים והמיוחדים, שאלוהים נטע באופן ייחודי בכל האלמנטים שהניח בעולמו – ולא תוך טשטוש והדהייה ושיכחה שלהם.

הכוליות האחדית האלוהית כמו נטועה בעולם קווים קווים, דרך ומתוך האלמנטים השונים שמונחים בעולם. דרך האנשים השונים, והכפרים השונים, במקומות השונים. הכוליות הזו רחבה מכדי שאדם בודד או כפר בודד יוכל להכיל אותה במלוא רוחבה והדרה, ולכן הקו שמצוי בכל אדם ובכל כפר, נושא רק חלק מסוים, פס גוון מסוים, לא מקרי, מאת האלוהי.

וכדי שתשרור כאן הכוליות האחדית הגבוהה והמושלמת, האלוהית – כל פסי הגוון והשוני האלה צריכים להתבטא ולהשתלב, מתוך העומק של כל אחד מהאלמנטים של הבריאה, בצורתם הגבוהה והנקייה, הייחודית והנכונה.

וזה יכול להגיע מעבודה גבוהה וייעודית המכוונת פנימה, ולא מעבודה שטחית ואחידה המשייטת ומתערבלת החוצה, בין אתרים דומים, וחדשות אחידות, ורשתות חברתיות רחבות ושטוחות, ושיתופים ולייקים והאחדה ומיצוע של הכול באינטרנט.

אנשים הם שונים, מיוחדים וייחודיים, וזה לא סתם.

נשים וגברים הם שונים, וזה לא סתם.

כפרים וקהילות הם במקור שונים, וזה במקור נפלא ובכלל לא סתם.

עמים ולאומים הם שונים ומיוחדים, כל אחד בדרכו, ובתפקידו.

אנא,

אל תמחקו לי את העניין וההבדלים.

לא בא לי כפר גלובאלי,

תנו לי את שלל צבעי הקשת, את כל המגוון, ולא רק את הענן...

את כל הריחות השונים שפעם יכולתי לגעת בהם ביד,

ולא רק את האפור הגדול והנוח של ה-Cloud.