לא כל האמצעים כשרים וגם לא כל היחסים

האדם בא מעפר ושב תמיד אל עפר, וכפי ששמו מעיד עליו, ה"אדם" הוא במידה רבה ביטוי או המשך או סובסטאנס של אדמה. אלא שבה בעת ובאותה מידה, באדם אלוהים נפח רוח חיה בצלמו וכדמותו, כלומר באדם יש גם המשך וביטוי או גילום פוטנציאלי של משהו מהאלוהי. מכאן, שהוויית האדם – לפחות מבחינת מקורה, והפוטנציאל שבה, ואולי חלק מן התכלית שלה – היא למעשה מנעד או ציר או רצף, בין האדמה, ותדרי המרחב הארצי שעוטים אותה, ובין האלוהי, והמרחב השמיימי, שממעל לאדמה וסביבתה.

יש בהוויית האדם, או עשויים להיות בה, על-כן, חלקים ואזורים רוחיים וגבוהים, לצד חלקים ואזורים ארציים וחומריים. יסודות אלוהיים, לצד יסודות אדמתיים. והיא נועדה להיות שלמות אחת. מכלול רציף ואחדותי של ביטוי ומימוש וחיבור, שכולל וצורף יחדיו רוח וחומר, צלם אלוה ועפר של גוף. לא שני חלקים נפרדים, שגובלים ביניהם, אחד של רוח, ואחד של חומר או גוף. כי אם המשכיות אחת, תשלובת, התגלמות משותפת והווה, של אנרגיה שנעה אל חומר, ובחזרה, ושל חומר שרוטט וחי איתה, ביחד, כהווייה.

לכאורה, הקוטב הרוחי יותר של מנעד ההוויה האינטגרטיבית של האדם, נמצא באזורים הגבוהים יותר גיאוגרפית של האדם – באזורי בית החזה, הצוואר והראש. והקוטב האדמתי ארצי יותר, נמצא באזורים הנמוכים יותר מבחינה גיאוגרפית, שסמוכים יותר לקרקע, הווה אומר ברגליים. ובין לבין, באזור האגן, והטבור, שם כמו נמצא קו המשווה, או האזור שבו אמורה להגיע לשיאה, ולהיות במיטבה, המזיגה והתשלובת המאוזנת, בין ההיבטים הרוחיים והגבוהיים, ובין ההיבטים החומריים והארציים וקרקעיים. לא במקרה שם נמצא החיבור של העובר אל רחם האם, ושם נמצאים מערכת המין ואביזרי הרבייה.

יצירת חיים חדשים והיוולדות אל העולם, לא במקרה מתרחשת היכן שהמשולבות ההרמונית בין הרוח והצלם האלוהי, ובין הארצי והאדמתי, אמורה להיות בשיא עוצמתה, איזונה ופריחתה.

ומפתח מרכזי לחיים בריאים, ראויים, מגשימים וחיוביים, הוא בהתאם לכך, אכן הבטחת האיזון והשלמות ההרמוניים, בין היסודות השונים שבאדם, שבאים מלמעלה ושבאים מלמטה, ונפגשים במרכז. תנאי לשגשוג בריאותי הווייתי והתגלמותי, על פני הרצף שמרוח ואלוה ותודעה, ועד קרקע ועשייה והולדה ופרנסה, הן של האדם כפרט, והן של החברה האנושית – הוא שמירה מכל משמר של האיזון וההרמוניות והחיבור בין היסודות השונים שבאדם, באזור הזה של האגן, ובאופני התפקוד המיניים והאישותיים.

כאשר יחסי מין מבוצעים בלי הרבה מעבר לתאוות בשרים, המשמעות היא שהחלקים הרוחיים והגבוהים שבאדם פחות משתתפים בעניין, והאיזון הקריטי מופר בזאת לטובת החלקים הארציים, החומריים והנמוכים יותר באדם. "נמוכים" לא בהכרח במובן שלילי, אלא במובן הגיאוגרפי – קרובים יותר לקרקע. הבעיה היא לא החומריות ששייכת יותר לאזורי הקרקע, כשלעצמה – הארציות והאדמה אמורות להיות ברכה. הבעיה היא בהפרת האיזון וההרמוניה, שמטה את כל המערכת כלפי מטה יתר על המידה.

מן העבר השני, גם יחסים זוגיים אפלטוניים מידי, מסיטים מן האיזון החשוב, כשהם משמיטים מתוך המשוואה, יתר על המידה, את החלקים והצדדים הארציים והאדמתיים שבאדם, שגם בלעדיהם האדם הוא לא מספיק אדם, בכל מובני המילה.

בעלי-החיים לא נבראו בצלם, והיסוד הרוחי תודעתי גבוה שבהם, הוא שונה והרבה יותר צר. התכליות שמתגלמות בהן הן אחרות. מקומו וצורתו של האיזון שבהם, בין גבוה וארצי, הוא מראש ומטבע היוסדם שונה, ועל-כן יש להם לרוב עונות ייחום, ודפוסים רגילים והרמוניים במעגלים שלהם, של תחלופת או ארעיות בני-זוג, ושל אופני הביצוע של פעילויות המין וההזדווגות.

כאשר היסוד הרוחי הווייתי, הוא כמו זה שנטוע באדם הברוא בצלם, שמירה על האיזון הקריטי וההרמוניה שבין הגבוה שבאדם ובין הארצי אדמתי שבו, פירושה – בשונה מרוב שאר בעלי החיים – שיחסי המין והאישות חייבים להוות ביטוי והיבט של מערכת יחסים, שהיא כשלעצמה רחבה בכל מאפייניה וגווניה, ומכילה כשלעצמה את המנעד האנושי הרחב והמיוחד, הן של רוח וצלם, והן של גוף וחומר – בתשלובת אחודה ורציפה אחת.

כלומר החיבור בין בני-הזוג חייב להקיף עומק רוחי ורגשי, ערבות ומחויבות הדדית, וסוג של שותפות הווייתית מקיפה והרמונית, בזמן, ובמנעד של צדדי ומרכיבי החיים שבני-הזוג משתפים וחולקים ביניהם – קודם ליחסי המין ומסביב להם. חייבת להיות בין בני-הזוג הרמוניה על-פני מנעד רחב של האנושי, כדי שיחסי המין ינבעו ממנה, ויממשו אותה, ויצרו לה את ההמשכים והתולדות הנכונים והמיטביים הבאים.

חייבת להיות קודם אהבה עשירה ושל ממש. ויחסי המין צריכים לגלם את הקשר והמנעד ההרמוני שנושא את האהבה הרחבה הזו, ולנבוע ממנו, ולא להיות ממלכה מוטה ובלתי מאוזנת, הן בסיבות לה והן באופנים שלה, של חייתיות לא מתאימה, או של תאווה ריקה.

כדי שהאנושות תהייה בריאה, יחסי המין חייבים לאפשר בתוכם באופן מאוזן את הרוחי ואת הצלם האלוהי.

יחסי אישות הם יחסים שבוראים. גם כאשר הם לא מביאים תינוקות, הם עודם ותמיד יוצרים הוויה ורמה מסוימת של אנרגיה ושל תודעה. האיש מגיע עם ההוויה והאנרגיה והתודעה שלו, והאישה מגיעה עם ההוויה והאנרגיה והתודעה שלה, והאיחוד או המגע הגופני ביניהם, הוא גם חיבור תודעתי ומנטלי, שיוצר איזושהי יצירה הווייתית אנרגטית חדשה, שמשפיעה עליהם, ומשפיעה על הסביבה.

ובלי היסוד הרוחי והגבוה, התוצאה נשארת נמוכה, או לוקחת למטה, ומזיקה.

יחסי המין והאישות חייבים להיות בריאים, גם רוחניים וגם גופניים, ולבוא מתוך אהבה וקשר שהם כשלעצמם עשירים ובריאים ובלתי רגעיים. "בריאים" הכוונה, יחד עם הצלם האלוהי שבנו, יחד עם האלוהי עצמו, וכפי שנוסד העולם ונתכוון על-ידו ומטעמו. עם האלוהי – המקור האולטימטיבי והנכון והמתבקש של כל התהליכים שיש להם טיב ומשמעות והשפעה של בריאה – כפי שיש האומרים, ובצדק, בנוסח חופשי בעקבות רבי עקיבא: איש ואישה וביניהם שכינה.

קשר ואהבה ויחסים שהם כשלעצמם עשירים ובריאים ובלתי רגעיים – אמצעי המניעה, לצד הברכה שהביאו, גם יצרו או אפשרו את התפתחותה של מציאות מאוד קשה והפוכה, בהקשר הזה. האפשרות לקיים יחסים עם פרטנרים מזדמנים, או שלא כחלק ממערכת יחסים מקיפה ובלעדית וממושכת – יצרה מציאות פגומה, וגם נורמה מעוותת, ופוגמת, שנותנת מקום ליחסי מין של תאווה גרידה, ללא שום הרמוניות ואיזון בין כל חלקי ויסודות האדם, וללא כל עזרה והתבטאות של שכינה. והתוצאה היא אנושות שמתבוססת בארציותה. שהולכת ומדרדרת את איכויותיה ורמתה. שהיא בעצמה מחוץ לאיזון, והולכת ומאבדת את ההרמוניה הברוכה והטובה, שהשכינה יכולה להשכין בתוכה, אם ישתפו אותה, וינהגו במתואם עימה, במיטה.

יחסי אישות באמת אמורים להיות קדושים.

כדאי לאפשר להם להיות כאלה. לשמור בהקשרים הזוגיים והמיניים על כללים ודפוסים ששומרים על האיזון ההרמוני במנעד האנושי המופלא שלנו, ועל המעורבות וההשתתפות איתנו של ההוויה הגבוהה.

ואם רוצים יחסי אישות באמת טובים, וגם במובנים שבאמת חשובים, אז כדאי גם לא לוותר על חופה וקידושין. הזיווג צריך להתחיל מלמעלה, ולהיות מעוגן גם למעלה, גם אם לא תמיד הכול נוח או מובן, לכלה ולחתן.