להגביל כדי להגדיל

יש שכורכים בין החיות והיכולת שלנו למצות את החיים וליהנות מהם ומעצמנו, ובין ספונטניות וחופשיות קולחת ומוחלטת, נטולת עכבות, שלכאורה או לטענתם נחוצה לנו, כדי לבטא ולהתבטא בעולם באופן מלא ומספק.

אבל דווקא בבקרה העצמית, ובאיפוק המסוים, טמונים הרבה עוצמה ובריאות ויכולת ביטוי ומימוש.

אכן חשוב לדעת להיות קולח ושופע בספונטניות ועכשוויות יצירתית ושמחה.

אבל כשזרם ההתנהלות וההתבטאות מתרחש ללא כל ניהול או צמצום או ניתוב או בקרה, התוצאה הצפויה היא דווקא אובדן משמעות וטשטוש ייחודיות וקהות של האדם ומעשיו, הן בתחושה שלו ובעייני עצמו, והן מבחינת וכלפי מי שסביבו.

אם נציב במרכז החדר נורה חזקה לבנה, ללא כל כיסוי או אהיל או בית נורה, נקבל אור חזק ואחיד בכל החדר, והאור הזה יהיה דומה לזה שנקבל מכל נורה אחרת בעלת אותם פרמטרים טכניים, שנציב בכל חדר דומה אחר, תחת אותם תנאים. אבל אם נכסה מעט על הנורה באהיל כלשהו, או בבית נורה כלשהו שקצת ישמרו עליה ויסתירו או יתווכו חלק מן האור שלה, אזי נקבל בחדר זה אור מעט מסוים, אחר וייחודי דווקא למנורה הזו. ועשוי להיות שהחדר יהפוך פתאום ליותר מעניין ובעל אופי, ושהמנורה פתאום תדבר יותר אלינו.

האור הלבן הוא תמיד אותו אור לבן, מלא וחזק, עד שמניחים מולו מנסרה או פריזמה ששוברת אותו לספקטרום צבעוני עשיר ומעניין. כל חומר או אובייקט פולט ספקטרום אנרגטי מסוים, ששונה מאחרים, דווקא היכן שהקווים השחורים הייחודיים לו, מאפיינים ומגדירים פיזיקלית את הספקטרום הזה. כלומר דווקא היכן שניצבות בספקטרום הבוקע ממנו ההסתרות הספציפיות הייחודיות לחומר או לאובייקט הזה.

להגביל עצמנו במהירות הנסיעה בכביש,

להגביל עצמנו בהתנהלות המינית שלנו,

להגביל עצמנו בתפריט ובהרגלי התזונה שלנו, (למשל על-ידי כשרות או צמחונות, או דיאטה מסוימת כלשהי),

להגביל עצמנו במשכי הערות / המנוחה שלנו, ובשעות הקימה וההליכה לישון,

להגביל עצמנו בהוצאת כסף וקניות,

להגביל עצמנו בדיבור שלנו, בנטייה לרכל וללשון הרע,

להגביל עצמנו במה שאנו משתפים ברשת החברתית או כותבים בהודעת טקסט, ובמה שאנו כותבים ואומרים במסמכים ומצגות,

להגביל עצמנו גם בנתינה ובהתמסרות שלנו לאדם אחר וליחסים מסוימים, לרעיון ולאידאולוגיה מסוימים, לבית שלנו, לתחביב או לעבודה שלנו,

להגביל עצמנו במבנה סדר היום שלנו, ובכמה זמן שאנו מקדישים לכל חלק ומרכיב בו, כולל למשך המקלחת, ולשעות המסך שלנו,

להגביל עצמנו אפילו בכמות הספורט שאנו עושים ובכל ההקפדה הבריאותית שלנו –

להגביל עצמנו בכל עניין רק קצת, בשביל עצם הפעולה מתוך מודעות, ומתוך ההכרה בעצם חשיבות הבקרה כשלעצמה –

תמיד להתנהל עם צד של מעט בקרה מודעת וסלקטיבית וגם עם קצת רגל על הברקס –

יש שיטענו שזו דרך חיים שמדכאת את החיות שבנו.

אבל למעשה זו דרך שרק מעניקה כבוד ומשמעות לחיים שלנו, למעשים שלנו, לבחירות שלנו ולעצמנו.

זו דרך שלא לוקחת את עצמנו, או שום דבר שזמין לנו ופתוח לפנינו, כמובנים מאליהם. שמכירה בערך של כל דבר, ולכן גם בוחרת להקדיש לו מודעות ומידה של תשומת לב, ובקרה וזהירות.

זו דרך בשביל האדם להיות ריבון על עצמו, ולא יצור שנסחף ומתפרץ מתוך עצמו, ומתוך כל מיני מקומות וצרכים שבו, שהם באופן טבעי גם לא תמיד רק הכי גבוהים ומאירים או רק בריאים ומקדמים, ולפעמים כרוכים גם לא מעט בדפוסים והתניות ומשקעים פנימיים לאו דווקא טובים.

לנהל ולבקר את עצמנו, באופן עדין, שהוא גם שקול ונינוח, וגם מתחשב במה שעולה ורוצה מתוכנו – לא אומר ולא גוזר דיכוי עצמי, אלא דווקא משמר ומיישם סוג של חופש פנימי, אישיותי, ייחודי. זה לא מקטין אותנו, ולא משעבד אותנו, אלא דווקא שומר ובונה אצלנו כוחות ועוצמות, עם ספקטרום התבטאות ומימוש שהוא אישי וייחודי לנו, ויותר מעניין ותורם.

סכר שפותח את דלתותיו רק במידה המדויקת והראויה ומתוך בחירה, מאפשר דרכו זרימה סואנת ושופעת והשפעה, ומנתב את מה שקולח מתוכו לכדי תועלת ומשמעות ותפוקה לסביבה, ובה בעת – חי את העומק והעוצמה והשקט של האגם שמאחוריו, שהוא יוצר ומטפח ואוצר.