להכות על הברזל משקצת התקרר

כשמשהו או מישהו פתאום מאוד מעצבן, עדיף לתת לעצמנו וגם לו את הזמן והאפשרות קצת להתקרר, לפני שאנו בוחרים ומוציאים את תגובתנו מולו.

יש הטוענים, שצריך להגיב בסמיכות לאירוע, כשהמעורבים עדיין מצויים בתוכו וההקשר עודו חי וצף אצל כולם, כדי להתנהל בספונטניות, וכדי שלא להשאיר מטענים בלתי פרוקים, או כדי לא להצטרך מאוחר יותר לשחזר פתאום מצבים שכבר התקדמנו מהם, תוך החזרה לאחור של המעורבים, אל האווירה והקושי שכבר יכולים היו להיות שייכים לעבר.

אבל בסמיכות קרובה מידי לאירוע, כשהברזל עודו לוהט, והעצבים עדיין בטורים גבוהים – התגובות שנמצא את עצמנו מזדהים עימן ומשחררים אל העולם ואל תוכנו ואל מי שלפנינו – עלולות להיות קשות ופוגעות ומטלטלות, וגם פחות משקפות את מה שאנחנו בדרך-כלל חושבים ומרגישים ומכוונים להגיד, שלא באמת לצורך. במקום לפתור ולקדם ולסייע לעבור הלאה, תגובות שנשפכות כשהפיוזים עודם לוהטים, נוטות לרוב בעיקר לתדלק את המדורה, ודווקא משהות ומגבירות את התהודה שלה, ואת האתגורים הרגשיים שהיא משרה סביבה.

לכן עדיף מצד אחד לא להדחיק את האירוע והקושי והעצבים, ולא לשמור בשקט בבטן למשך זמן רב מידי, ופתאום לחזור ולהעלות אותם מן האוב, אחרי שכולם כבר שכחו מהם – אבל מצד שני כן לקחת איזושהי השתהות, קצת זמן, שיאפשר לכולם ולעצמנו לא לגמרי אבל קצת כן להתרחק ולהתקרר, ורק אז לבחור את התגובה והמילים שלנו, ממקום הרבה יותר חופשי ורגוע ומודע ומועיל ואחראי.

לפעמים זה רק ביננו לבין עצמנו, וגם אז העיקרון הזה לדעתי חשוב ותופס.

הרי לפעמים משהו גודש אותנו, ומטלטל או מקומם ומקשה ומעיק עלינו מבפנים, גם לאו דווקא עם קשר מאוד ברור או מפורש מבחינתנו, לאנשים אחרים מסוימים או לאירועים מסוימים. תמיד יש לנו איזשהו מצב-רוח, לפעמים יותר כייפי ונינוח ולפעמים מעט פחות. גם כשאנו לא ערים לסיבות שמאחוריו, הן הרי תמיד שם קיימות. הקשר לאנשים או אירועים או מחשבות שלנו, תמיד קיים ופועל ומשפיע, מאחורי מה שאנו מרגישים וחווים בכל רגע ורגע, ומאחורי כל מצב-רוח שלנו, גם כשהוא טוב, וגם כשהוא מציק.

אנחנו יכולים, לתת לעצמנו להתמסר בכל רגע אל מה שאנו מרגישים עם עצמנו בפנים. אם זה משהו מעולה וכייפי – להסתער ולקפוץ עליו בכל החושים, תוך הזנחת כל מיני דברים חשובים, כולל לפעמים קצת כללים מועילים. אם זה משהו מעיק וקשה – להתמסר ולשקוע אל עצב ו/או כעס או שליליות, ולרדת איתם למטה, וגם לפעול אולי מתוכם כלפי עצמנו או כלפי אחרים, באופנים שיובילו אולי בהמשך לדברים נוספים פחות טובים.

בשני המקרים, הנהייה האוטומטית והבלתי מודעת אחרי מה שקופץ או בוער מבפנים, לאו דווקא משרתת אותנו היטב.

לא נכון לקפח ולרמוס את הספונטניות שלנו, ואת ההתנהלות הקולחת והרגעית שלנו עם מה שאנו מרגישים. ועם זאת, גם כאן, לא כדאי לתת לברזל – שידוע ביכולתו הפיזיקלית לשנות מהר ובקיצוניות את הטמפרטורה שלו לשני הכיוונים – להוביל אותנו באף.

גם כשזה רק אנחנו עם עצמנו, ואנחנו מרגישים משהו חזק, לאיזשהו כיוון, כדאי לפני שאנחנו מכים עם הפטיש על הברזל, ועושים או פולטים איזושהי תגובה או פעולה או אמירה מהירה – לקחת רגע או כמה רגעים של קצת השתהות וסבלנות והתבוננות נינוחה:

מה בדיוק אני מרגיש? למה אני מרגיש את זה, מהיכן זה בא? מהן המשמעויות של זה? והאם או מה אני רוצה וחושב שיהיה לי נכון לעשות עם זה?

ובהמשך אפשר גם להוסיף: מה למדתי או אני לומד מזה?

יש אנשים שמסווגים מתינות ורוגע כחוסר חיות.

אני סבור שמי שבאמת חי מבפנים, לא מאוים על-ידי זמן או מודעות.

ככל שאנו יותר מתפתחים, מה אנחנו יותר מחפשים?

– בריאות שלום ושלווה וסיפוק עדין ונחת ושמחה יציבה והגשמה.

ובשביל אלה, המתינות יפה,

והאהבה כלולה ושלובה בהם,

וסבלנות היא כנראה התכונה הכי חשובה בדרך אליהם.