"מה" וגם "איך"

בתהליכי העבודה וההתפתחות שאני מעביר כמאמן אישי, הרבה פעמים נמצאת במוקד הדיון השאלה "מה": "מהו הדבר המתאים בשבילי, בתחום X, שכדאי לי או נכון לי לשאוף אליו או לעשותו?" יש בנו שכבות רבות של רעשים ולכלוכים והטיות והתניות, ואנחנו מנסים לחדור מבעד לאובך שבהן, אל מקום פנימי מספיק צלול ושקט ואותנטי, כדי שנוכל מתוכו לפענח יותר טוב את קול הייעוד העצמי פנימי שלנו, וממנו נצליח להבין בצורה מהימנה, מה אנחנו באמת רוצים, או מה נכון לנו.

זו תמיד מטרה מרכזית, לפענח מה אנחנו באמת רוצים, או מה נכון לנו. כלומר לגלות את ה-"מה".

למעשה, בקיום האנושי, גם האישי וגם הכללי, זהו סוג של חיפוש מתמיד. תמיד אנחנו מחפשים את דרכנו, באיזושהי רמה או מידה. ותמיד, בכל נקודת זמן, ובכל שלב במסע שלנו, יש, ואנחנו עשויים לחוות, מידה מסוימת של פער, בין המקום שבו אנו נמצאים, ומה שאנו עושים, לבין המקום שהיה יכול להיות יותר מדויק לנו להימצא בו, או הדבר שהיה יכול להיות יותר מדויק לנו לעשות אותו.

תמיד יש לנו קצת דיסוננס של פער, או של מידה כזו או אחרת של מרחק, בין המצוי לרצוי. תמיד יש לאן לשאוף כדי להיות יותר מדויקים ואמיתיים עם עצמנו, ויותר במקום הנכון או המיטבי עבורנו. תמיד יש עבודה לעשות – עבודה של למידה והתפתחות, של חיפוש וסקרנות, ושל שאיפה אל היותר נכון וטוב ואמיתי שלנו. אל גילוי ה-"מה" ואל ההשגה שלו.

אז האם זהו חיפוש אינסופי, שגוזר עלינו בכל רגע ורגע, או בכל נקודה לאורכו, להיות מתוסכלים ונטולי יכולת להיות באמת מאושרים, כיוון שלא משנה כמה כבר התקדמנו, עדין יש לנו, ותמיד יהיו לנו עוד מרחק ודרך לעשות, ותמיד יש ויהיה לנו פער ודיסוננס, בינינו ובין המנוחה והנחלה שבהשגת ה-"מה"?

כאן נכנס המימד הנוסף בעבודה, הצמוד לשאיפה ולהתפתחות ולהתקדמות אל ה-"מה": המימד של הגישה. המימד של ה-"איך".

בכל רגע נתון, בכל שלב במסע, בכל מצב ופער ודיסוננס שבו האדם נמצא, לצד השאיפה אל השיפור במיקום ובתוכן, אל ה-"מה" היותר נכון וטוב ומדויק עבורו, האדם צריך גם לדעת לקבל את הסיטואציה והתנאים שבהם הוא נמצא בהווה, ולהיות שלם איתם ונינוח איתם. לא לחפש אשמה לא בו עצמו ולא באחרים, אלא רק להבין ככל האפשר, ובמסגרת מגבלותיו, את הנסיבתיות והגורמים וההשתלשלות של הדברים. ללמוד מן המצב ומן המודעות לנסיבתיות שמאחוריו, למחול לעצמו ולאחרים, ולזכור שהעולם הזה מנוהל על-ידי ומאת ה', וכן ש-ה' הוא טוב באופן אולטימטיבי, ורואה הכל, ובסופו של דבר יכול הכל, כך שהכל בסופו של דבר חייב להיות טוב, ובע"ה יהיה טוב.

ואם בסוף על בטוח יהיה טוב, אז גם עכשיו כבר אפשר ליהנות מזה, ולהרגיש ולקבוע שגם עכשיו מספיק טוב. גם אם יש ותמיד יהיה לאן שהדרך והדברים יתקדמו וישתפרו.

מכל מצב ומכל אתגר ומכל דיסוננס אפשר ללמוד, ואם אפשר ללמוד, אז אפשר למצוא גם תוחלת ומשמעות, וברוב המקרים, גם יופי. ואם מוצאים משמעות, אז אפשר גם לחוש שלמות וקבלה. ואפשר לבחור ולהצליח להיות מאושרים, בהווה, יחד עם הפגמים ועם כל הטעון שיפור, וכל העבודה שעוד יש לנו לעשות הלאה.

ה-"מה" הוא מטרה מנחה ראשית, אבל המימד של ה-"איך" הוא קריטי, כיוון שהוא זה שמספק את התעצומות והאוריינטציה הדרושות כדי להשקיע ולהיות מחויבים ולהתקדם אל עבר ה-"מה".

לא רק להיות מודע ולרצות להגיע למצב טוב יותר ונכון יותר ושלם יותר. החכמה והאתגר הם גם להיות שלמים וחיוביים ואופטימיים תוך כדי הצעידה, ועם המצב הנתון כפי שהוא בכל זמן ושלב.

המטרה היא דבר מרכזי חשוב ביותר, אבל תמיד יש עוד פער ועבודה ודרך, והגישה בהווה היא לכן המפתח.