לסמוך על עצמנו ועליו

מרכיב חשוב בחינוך הילדים, שתורם להם ומחזק אותם ובונה אותם, בגדילתם, ומסייע להם להתפתח לכדי היות אנשים עצמאיים, בעלי חוש אחריות, ובעלי יכולת וכלים ואומץ לנהל ולקדם את עצמם, יחד עם ההצלחות וגם התסכולים והאתגרים והטעויות שכרוכים בזה מדי פעם – הוא כאשר ההורה מתרחק קצת מהילד, ומשאיר אותו לבד, לפעמים רק בכאילו, כדי שהילד יוכל להתמודד בעצמו, להתגבר בעצמו, לתרגל את האחריות של עצמו, וללמוד לבדו מן הניסיון של עצמו.

האם אפשר להתבונן כך גם על הגלות של עם ישראל?

האם הקב"ה, אבינו, שהיה איתנו בימי התורה והנביאים, כאילו התרחק קצת, או כאילו שהשאיר אותנו קצת לבד, גם כדי שנתמודד ונתפתח ונתחשל, ונבנה ונשיג דברים גם קצת לבדנו, ובעצמנו, ונלמד להיות ולעשות ולצמוח ולהתגבר גם רק כשלעצמנו ובזכות עצמנו?

האם הוצאנו לפני אלפי שנים למסע עצמי של צמיחה והתבגרות, כדי שנחכים ונלמד וניצור ונפתח דברים גם עם עצמנו, וכדי שנלמד ונגלה ונדע שאנו יכולים לסמוך ולהישען גם על עצמנו, ולא רק עליו?

לפעמים גם בחיים האישיים שלנו, אנו מוצאים עצמנו במצבים קשים ומאתגרים, ומרגישים בהם כמו נטושים ובלי כוחות... האם באופן דומה, גם המצבים האלה מיועדים גם כדי שנתאמן בלגייס את עצמנו ואת כוחותינו? כדי שנתאמן בלהרים ולקדם את עצמנו? כדי שנלמד מן הניסיון של עצמנו, ונתאמן בלהתמודד ולהתגבר, ובליישם בעצמנו?

כדי שנצמח מזה להיות חזקים ומפותחים יותר, וחכמים יותר, ונדע ונוכל בהמשך לסמוך יותר על עצמנו, ולהאמין בעצמנו יותר?