לקחת כמובן מאליו – מרחיק מן הנשגב

מסעם של בני ישראל מיציאת מצרים בפסח, ועד למעמד הר סיני וחג מתן תורה של "שבועות", היה מאוד קצר, אבל הם הספיקו בו להתלונן בפני משה ואהרן על שהוציאו אותם מסיר הבשר של מצרים, כדי לרעוב ולצמוא במדבר, לטענתם.

עוד לא יבש הבוץ בנעליהם מקרקעיתו החרבה של ים סוף שנבקע לשניים, (בהנחה שקצת רטיבות בחול בכל זאת נשארה שם), ועוד לא סיימה לשפשף את עיניה אותה שפחה שראתה על המים את הנפלאות הכי גדולות, שלא יכולות היו להותיר ספק באשר ליכולותיו וכוונותיו של ה', בכלל, וסביב עמו בפרט – וכבר המציאות האיומה של מצרים נראית מספיק רחוקה בשביל להתגעגע אליה אחורה, ובשביל להעדיף אותה על פני אתגרי החופש והאמונה והאחריות וכל הטוב והמצב הנכון והמפותח יותר, שמונחים ומצפים בהמשך הדרך קדימה.

למה הדבר דומה?

לאותו אדם שלא לוקח את הצעד שהוא יודע שנכון לו עכשיו בחיים, שברור לו שייפתח ויקדם אותו, וישפר את מצבו ויטיב את הרגשתו בטווח הארוך – בגלל חששות מן השינוי עצמו, או חששות מן הקושי והאתגר שדרכם צריך לעבור בטווח המיידי בדרך אל השינוי ארוך הטווח, או בגלל חוסר בביטחון עצמי, שלאו דווקא משקף קושי או חוסר יכולת אמיתיים, או פשוט בגלל עצלנות ופאסיביות.

לאותו אדם שקם בבוקר בריא, בשעה מוקדמת, כי העבודה מחכה לו, או כי הילדים העירו אותו, ובמקום לשמוח על כך שהוא בריא, ועל כך שיש לו ילדים ערניים, ויש לו עבודה, מסתכל על השעון ואומר "איזה באסה, כל-כך מוקדם, כבר לקום?". הרי יש אנשים שמשוועים לילדים או עבודה, ואין להם, ויש גם אנשים שקמו הבוקר במצב בריאותי אחר, פחות נוח, או אולי בכלל לא קמו.

חציית ים סוף הייתה נס גדול ומפורסם, אבל כשקצת חושבים על זה, הרי גם הבאת ילד כלשהו לעולם, היא לא פחות מנס. כל-כך הרבה תנאים ומערכות מורכבות צריכים להתקיים ולפעול היטב בשביל שזה יקרה ויצליח, מהביולוגיה והכימיה המופלאות מעבר לדמיון, דרך כל התחום הרגשי, חברתי והתנהגותי שבני הזוג נוטלים בו חלק, ועד ללוגיסטיקה ולטכנולוגיה של שירותי הרפואה ומחלקת היולדות, וכל המשאבים והתהליכים שכורכים בהם.

הגוף שלנו הוא דבר מורכב – גם להיות סתם ככה חי ובריא זה לא באמת מובן מאליו, אלא כשלעצמו קצת נס.

וכשיש מים בברז, וחשמל בשקע בקיר – זה לא קצת נס?

כמה מערכות ומוסדות ותהליכים ואמצעים ובעלי תפקידים ומשאבים טבעיים ומלאכותיים וקשרים בין אנשים נחוצים ופועלים בהרמוניה ברקע, כדי ששני הדברים הבסיסיים האלה, והכל-כך מובנים מאליהם מבחינתנו, מים וחשמל, יעמדו כך לרשותנו מדי יום ביומו? הרי יש מקומות שבהם נשות השבט צועדות כל יום קילומטרים עם ג'ריקנים כדי להביא מים, מאיזשהו בור מים עונתי מרוחק, שבהיות רק קצת בצורת בכלל אין בו מים.

להכיר בניסים גדולים, ולהעריך אותם, ולזכור אותם ואת המשמעויות שלהם, זה חשוב מאוד, ובני ישראל בדרך להר סיני כאמור קצת אכזבו בעניין הזה. אולם עוד יותר חשוב, ועוד יותר מאתגר, זה להכיר בניסים דווקא הקטנים שיש לנו כל הזמן בחיים. הניסים היומיומיים שהם חלק מהחיים.

בסידור התפילה יש כמובן מופעים רבים ומוכרים של "זכר ליציאת מצרים" והניסים העצומים. אבל יש גם קטע אולי פחות מוכר לרבים, שמדבר על הניסים היומיומיים:

" נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ, על... ועל... וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל־יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל־עֵת עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם, הַטּוֹב, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, הַמְרַחֵם, כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ... "

למה כל-כך חשוב להכיר בניסים ובנפלאות היומיומיים, להעריך אותם ולהודות עליהם?

גם אם נשים בצד כל סיבה אחרת נוספת – פשוט כי אנו יכולים כך להזכיר לעצמנו כמה העולם גם מופלא ויפה, וכמה הרבה מהטוב שבו לא טריוויאלי, ולא מובן מאליו, וכמה טוב לנו לכן חלקנו בחיים, בבסיס, בשוטף, ברמה העקרונית, ועוד לפני ולצד כל הבעיות והקשיים והאתגרים. כאשר אנחנו מכירים בניסים ובנפלאות היומיומיים, ומזכירים כך לעצמנו את הטוב ואת המזל הטוב שבחיינו – קל לנו להנות הרבה יותר בעולם, ובכל הדבר הזה שנקרא חיים.

ההכרה במופלאות העולם והחיים, ועמדת התודה שעשויה להופיע יותר בקלות ובטבעיות בצמוד להכרה הזו, מאפשרות להתחבר אל המופלאות עצמה, ואל הרמות הגבוהות שמאחוריה, שמזינות ומנהלות אותה.

אוריינטציית הענוה והתודה תחת וכלפי המופלאות היומיומית והרמות שיוצרות ומכלכלות אותה, פותחת בחיינו מקום וקשר אל הגבוה והנשגב, בעוד שלקיחת הכול כמובן מאליו סוגרת ומצמצמת אותנו, ומרחיקה אותנו מהם.

בנוסח התפילה מודים לאלוהים על כך שהוא בטובו "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". נס הבריאה הוא לא אירוע חד-פעמי שקרה רק פעם מזמן, אלא קסם שמתרחש עלינו, ואנו מוזמנים ליהנות ממנו ולהתפעם ממנו, ולהעריך אותו, כל יום מחדש.

לאה גולדברג ביטאה בדרך נוספת את חשיבות לקיחת הדברים שלא כמובנים מאליהם, בשירי "סוף הדרך":

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.