top of page

לשאוף לאיזון בין כיוונון לעצמי ולשסביבי

  • Yaron Menachem Bahir
  • 24 באוג׳ 2024
  • זמן קריאה 5 דקות

רובנו אומרים שלהיות כל הזמן בטלפון הנייד זה לא טוב... אבל למה זה לא טוב?

בגלל קרינה ו/או השפעה על גלי מוח? בגלל תלות מוגזמת בטכנולוגיה? בגלל שזה בא על חשבון אינטראקציות ישירות ופנים אל פנים עם חברים ואנשים? בגלל שכל הסרטונים האלה של טיקטוק ממלאים את הראשים של בני הנוער בשטויות וברעיונות ומושגים משובשים על העולם והחיים? בגלל שכשהולכים כל הזמן עם הטלפון ברחוב, אז גם לא שמים לב לתנועה ומסתכנים יותר חלילה בתאונה, וגם מפספסים את הנוף והעולם ואת כל הדברים המעניינים והיפים והמעשירים שנמצאים מסביב?

כל האפשרויות הללו כנראה רלוונטיות, אבל יש דבר נוסף, עקרוני, אולי בבסיס של חלק מהאפשרויות הללו וגם מעבר להן: כל מה שהטלפון הנייד מציע כלפי האדם, מקורו באנשים אחרים, ובסביבה החיצונית לאדם. שיחות חיות או הודעות ווטסאפ וצ'אטים, משחקים, סרטונים, מוזיקה, אתרים, חדשות, קבוצות, אימיילים... כמעט כל התכנים האלה שהאדם מקיף את עצמו בהם בעזרת הטלפון, אלו הם תכנים שאנשים אחרים יצרו. תכנים שמשקפים הלכי רוח ועמדות ונטיות לב וידע ותפיסות וטעמים וסגנונות ואהבות וסלידות של אחרים. בין אם האחרים האלה הם חברים לכיתה או למקום העבודה, בין אם הם אנשי מדיה ותקשורת או ידוענים אחרים, בין אם אומנים או שכנים או קרובי משפחה, או בעלי תפקידים בישוב, חברים לחוג שאנו הולכים אליו, או סתם אנשים שנקלעו לקבוצת ווטסאפ שגם אנחנו היגענו אליה – אלה תמיד אנשים אחרים ומעגלים אחרים ששונים מהאדם עצמו, ונמצאים מחוצה לו, בסביבה האנושית חברתית תרבותית שמקיפה אותו במרחב החיצוני.

כלומר, בבסיס של ההשתעבדות לטלפון הנייד, שוכנת הבעיה העקרונית של התרחקות מן הפנימי והעצמי לטובת האחר והחיצוני.

אנשי תקופתנו מעבירים את עצמם להיות בריות קודם כל סביבתיות וחברתיות וחיצוניות, ורק בטיפונת זמן וקשב שנשארים אחר-כך, זוכרים להיות אנשים שיודעים להקשיב לעצמי האינדיבידואלי שלהם, וזוכרים לרצות לחפש להקשיב לו.


אולי תגידו: "מה, אבל כולם מדברים על מימוש עצמי, ועל עולם חדש של אנושות ואנושיות, ועל נתינת מקום לשונה ולמיוחד...". ואכן, הרבה מדברים על אותו דבר או אותם דברים, ואפילו מדברים גם קצת אותו דבר... וזו גם קצת הבעיה... כשמשהו מיוחד ושונה קשה למצוא מקום ולהשתחל לשיח ואל מי ששומע אותו...

כשאדם פונה אל עצמו ולא רק אל התכנים שהסביבה החיצונית מציעה לו, ומציפה אותו בהם בעזרת הטלפון, הטלוויזיה ואמצעי מדיה נוספים – רק אז הדיבור שלו עשוי להיות אותנטי ייחודי ומגשים באמת בשביל מי שהוא.

השראה ייחודית מופיעה באדם מתוכו. ייעוד של אדם טמון בתוכו. לכן מימוש עצמי אמיתי וייחודי טמון ומגיח ומתבטא בתוך ומתוך אינדיבידואליות. מתוך ובאמצעות קשב של האדם אל תוכו פנימה. לא מקשב בלתי פוסק של האדם אל כל האנשים האחרים שבחוץ, שמדקלמים וריאציות שונות של אותן מילים (או סרטונים או תכנים אחרים) ברוב הנושאים, כיוון שגם הם בדרך-כלל אספו את האינפורמציה והדעות והרעיונות מאנשים אחרים שחיצוניים להם בסביבתם שלהם.


השיעבוד אל הסביבה החיצונית תוך זניחת ודחיקת מקומו של הפנימי, הולכים ומייצרים לנו אנושות שטוחה ואחידה ומשעממת. תודות לטכנולוגיה ולמדיה המוגזמות מאוד ולהשתעבדות להן, מתהווה לנו כפר גלובלי, גם בעולם הגדול, וגם בסביבות המקומיות שלנו, שמיישר קו אל איזשהו ממוצע חיצוני משותף אחיד ומונוטוני.

הסרטים, ספרי הרומנים, הקליפים, האומנים, המשפיענים, המכוניות בכבישים, הבתים, הפרסומות, החדשות, המודות המתחלפות, המנהגים החברתיים והדפוסים האישיים, סגנונות התקשורת של אנשים, התחביבים של אנשים, ולמעשה האנשים עצמם – הכול הופך בהדרגה להיות יותר ויותר אחיד ודומה.

למה?

כי כולם יותר ויותר עסוקים וקשובים כמעט כל הזמן רק כלפי האחרים שבחוץ ופחות מידי פנימה אל עצמם. הרבה רעש סביבתי מסתיר כיום לאנשים את עצמם.

ואנחנו לא נמלים, ולא רוצים להיות כמו קן נמלים, שכולן בו זהות.

וקצת חבל, כי זה לא תמיד היה ככה.

פעם הרבה יותר אנשים היו מחפשים את עצמם, ולומדים את עצמם ואת העולם, קודם כל בתוכם.


פעם כמעט כל האנשים היו הולכים עם שעון יד. כיום רוב האנשים מסתדרים עם השעון של הטלפון הנייד, ולא עונדים גם שעון יד. בעייני יש בזה משהו סמלי, ואני כן משתמש בשעון יד, למרות שבהחלט יש לי טלפון הנייד, (כי זה לא שאני לא חושב שטלפון נייד הוא המצאה נפלאה כשהוא בשימוש מושכל ולא מוגזם).

הזמן שמראה הטלפון הנייד מעודכן מרכזית מהרשת הסלולרית, ולכן עקרונית הוא תמיד יותר מדויק מאשר הזמן שמראה שעון היד. אבל הזמן של שעון היד הוא זמן אישי של האדם המסוים, והזמן של הטלפון הנייד הוא זמן ציבורי סביבתי חיצוני אחיד וניטרלי. ואני נהנה מהקצת shift שיש תמיד בין השניים.

אדם עם שעון יד הוא אדם שמנהל את הזמן של עצמו בעצמו. זה הרי הוא שמכוון את השעון, ועונד אותו, ורק אותו השעון הזה שלו משמש.

כשמסתמכים רק על הזמן הציבורי המדויק של הרשת הסלולרית הכללית, אז הניהול העצמי שלנו את הזמן הוא למעשה יישור קו אל הסטנדרט החיצוני ציבורי אחיד כללי באופו אוטומטי.

פעם כשהיו טיפה הבדלים בין הזמנים של כולם, ולכל אחד היו הכמה שניות פער המיוחדות ואישיות שלו, היה משהו הרבה יותר מעניין ומגוון בכל המרחב הזה של תיאומי מפגשים ודברים והתייחסות לזמן.


ואיפה עוד הניהול העצמי של האדם הוא למעשה יישור קו אל החיצוני רשתי ציבורי? כשמשתמשים ב-Waze.

גם Waze היא בעייני המצאה נפלאה, כשהיא בשימוש מושכל, ורק היכן שהיא באמת נחוצה, וכשממש לא נוח עד כדי בלתי יישים להשתמש במפה מסורתית במקומה.

אבל לנווט לפי Waze פירושו שהנהג נותן לאלגוריתם חיצוני ולאלפי נהגים אחרים סביבו לנהל את ההתמצאות וההגעה שלו למחוז חפצו. גם זה סוג של העברת קשב ומנדט מן הפנימי והעצמי אל המרחב הסביבתי חיצוני.

אכן, הרבה פעמים ניווט עם Waze חוסך קצת זמן יחסית לניווט עצמאי ועצמי, אבל מתי שאני יכול אני מעדיף להרגיש, שאני הוא מי שמוביל את עצמי ובוחר בשבילי את המסלול – ולא אלפי נהגים אחרים – ושאני עושה זאת מתוך מה שאני יודע ומרגיש ובוחר מעצמי, וגם במחיר של נסיעה לפעמים מעט יותר ממושכת.

 

באופן מסוים Waze הוא סוג של "חכמת המונים". וכמה שהמושג הזה "חכמת ההמונים" הוא בעייתי ולא בריא ולא מביא לנו טוב.

בהרבה מקרים אכן יש טעם לבדוק מהן הדעות הרווחות יותר – כמו בדמוקרטיה.

אבל לחנך את האנשים לחשוב שמה שההמונים חושבים זה כעיקרון או בדרך-כלל הדבר הנכון והמומלץ – זה אוי ואוי. גם זה דבר שמוליך אנשים אל הקשב האוטומטי והכמעט טוטאלי החוצה, ואל האחרים והסביבה, על חשבון קשב והעמקה לתוכם וכלפי עצמם, קודם כל.

בשביל בני הנוער והצעירים של זמננו, וגם בשביל הרבה מבוגרים, המושג "חוכמת ההמונים" בא לידי ביטוי למשל בלייקים ברשתות החברתיות. אנשים מתרגלים לשפוט את אופני הביטוי של עצמם ושל אחרים, לא מתוך עיון וקשב פנימיים שלהם עם עצמם, אלא על-פי כמויות של לייקים, צפיות ושיתופים שביצעו וחילקו אנשים אחרים. וזה רע כי זה גורם לאדם להתרחק מהטעם והשיפוט האישיים, פנימיים ועצמיים שלו, לטובת שוב פעם, התמקדות וקשב והענקת כוח כלפי הכלל והציבור שבחוץ.


אדם לא צריך לעבוד רק עם פנימיותו ועצמיותו. זו לא הכוונה. אנחנו מחפשים איזון, ולא שלילה של צלע אחת.

החברה החיצונית בהחלט אמורה לספק לאדם חומרי גלם והתייחסויות, אבל בסדר הנכון והבריא והקצת ישן יותר של הדברים, האדם גם מביא יותר תובנות ובחירות ויצירתיות מתוכו, מלכתחילה, וגם שומר לעצמו את הזמן והקשב כדי לעבד ולבקר את חומרי הגלם שהחברה החיצונית מספקת לו, וכדי להוציא ולגבש מהם את מה שמתאים וטוב ונכון בשבילו, ולטאטא את השאר.


כחלק מהשיח הציבורי חיצוני כללי וחברתי של ימינו, נפוץ מאוד למצוא בבתי-ספר את הסיסמה "הילד במרכז". אבל האם זה לא קצת פרדוקס, שאת כל הילדים מחנכים לחשוב שכל אחד מהם נמצא במרכז של רקמה אנושית אחת כללית ציבורית אחידה, שכל תוכנה יושב בה בכל מה ששייך לה ומצוי בה דווקא מחוץ לכל אחד מהם?

רוצים אדם / ילד במרכז?

למדו אותו לא רק לספוג ולקבל את הצבע של הסביבה. לא רק לחפש ולהקשיב כלפי חוץ. למדו אותו קצת יותר לשים בצד את הטלפון, את הטלוויזיה, ולפעמים אפילו גם קצת את החברים.

קצת שעמום, או קצת חוסר מעש ורעש במרחב החברתי קהילתי חיצוני סביבתי, חשוב בשביל שלאדם יהיו זמן ועילה להיות קצת יותר עם עצמו, ולחפש קצת יותר, ולמצוא ולהביא קצת יותר, בתוך ומתוך עצמו.


 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול
להוסיף טוב או להוסיף רע מתוך בחירה

מהי יצירתיות? – כשאדם יוצק אל תוך המציאות החיצונית לו, הארצית, אל תוך המרחב האנושי חברתי ציבורי, דבר-מה שהוא הוגה או ממציא או שואב מתוך...

 
 
תקציב הרוגע הרב-שנתי

נטייה רווחת אצל רובנו, היא כל הזמן, כל החיים, להשוות מחירים, ולחפש תמיד איך להוציא הכי פחות כסף בשביל כמה שיותר תמורה, או כמה שפחות זמן...

 
 
"מה" וגם "איך"

בתהליכי העבודה וההתפתחות שאני מעביר כמאמן אישי, הרבה פעמים נמצאת במוקד הדיון השאלה "מה":  "מהו הדבר המתאים בשבילי, בתחום X, שכדאי לי או...

 
 

©  2020  כל הזכויות שמורות לירון מנחם בהיר

bottom of page