מלאכה ושבת וספקולציות והבחירות הדתיות שלי

בתורה מופיע הציווי של איסור מלאכה בשבת כמה וכמה פעמים. למשל במקומות הבאים:

שמות כ ט: "יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ."

ויקרא כג ג: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".

שמות לא טו: "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת".

אבל בשום מקום בתורה לא מוסבר ולא נאמר או מוגדר מפורשות, איזו פעילות או אילו פעילויות נכללות במונח "מלאכה". יש מספר דברים מסוימים שאותם התורה כן מציינת מפורשות, כדברים שאסורים לביצוע בשבת, עם או בלי קשר למושג "מלאכה":

שמות טז כב-כט: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי."

שמות לד כא: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת".

שמות לה ב-ג: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

במדבר טו לב,לה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה."

מן הפסוקים האחרונים ניתן להבין בפשטות ובאופן ישיר, שביום שבת אדם נדרש מאת ה' להיות במקומו או בביתו, ולא לצאת להסתובב או ללקט דברים, לא לבשל, ולא להבעיר אש, ולא לחרוש או לקצור. וביחד עם זה, או כחלק מזה או בנוסף לזה, אדם נדרש לא לבצע מלאכה בשבת. זה בעצם מה שנאמר ושנצטווינו בתורה.

אז איך היגענו לכל הדברים והפעילויות שכיום מוגדרים כאסורים בשבת? לא להדליק חשמל, לא לדבר בטלפון, לא לראות טלוויזיה, לא לצייר, לא לכתוב, לא לנגן, לא לשמוע מוזיקה ממכשיר, לא ליצור שום דבר בשום צורה?שנים רבות לאחר משה, ואף לאחר תקופות המלכות והגלות הראשונה, ישבו חכמים שלא הרגישו בנוח עם העמימות שהשאירה לנו התורה סביב המושג "מלאכה", ונטלו לעצמם את המשימה והמנדט לקבוע, ש"מלאכה" לצורך העניין היא כל פעילות שבוצעה במסגרת בניית המשכן, או כל פעילות שנגזרת מפעילות כזו שנעשתה אז, או דומה לה. למה? כיוון שבספר שמות, מופיעים ציוויים בעניין המלאכה בשבת, בסמוך לפסוקים הרבים שמביאים ומתארים את ההנחיות לבניית המשכן, ואת כל המלאכה והמלאכות הרבות שבוצעו לטובת הקמת המשכן. בשום מקום לא נאמר שם, בכתוב עצמו, שאכן יש לפרש את המושג "מלאכה" שמופיע בהקשר של שבת, עם זיקה כלשהי למלאכת הקמת המשכן. החכמים בחרו להסיק זאת, בשל סמיכות העניינים בטקסט. כלומר זו מסקנה שהם, אנשי בשר ודם, הגיעו אליה, בחשיבה ובהיגיון שלהם. לא אמירה שנאמרה על-ידי הקב"ה, ולא הגדרה שנמסרה על-ידי משה רבנו, או על-ידי נביא אמת אחר, או בתורה הכתובה עצמה.

מלאכות הקמת המשכן שבוצעו על-ידי בצלאל ועוזריו, כללו פעילויות יצירתיות או אוּמנותיות, כמו גזירה ותפירה ורקמה וצביעה ועיטור ופיסול ונגרות וצורפות ורקיחת חומרים, ועוד. חז"ל הסיקו, או השליכו מכאן, שכל פעילות יצירתית היא בחזקת מלאכה אסורה לשבת. היו גם חכמים שטענו, או הסבירו, שכפי ש-ה' שבת ממלאכתו היצירתית של בריאת העולם בתום ששת ימי המעשה, כך גם אנו מצווים לשבות מעשיה דווקא יצירתית, או מחדשת, או בוראת, בדומה לו, ביום השבת.

המילה "מלאכה" מופיעה בתורה, כמובן, גם בספר בראשית, פרק ב: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

בצלאל בונה המשכן עשה מלאכת אוּמן, אבל לא מלאכת בריאה. הוא לא חידש אלא מימש. הוא קיבל הנחיות מפורטות ומדויקות, והוציא אותן אל הפועל בכישרון רב ובהשראה אלוהית. אבל הוא לא המציא יש מאין. המלאכה שבצלאל ביצע בהקמת המשכן על-פי המפרט, והמלאכה ש-ה' ביצע בששת ימי הבריאה של העולם והאדם מתוך התוהו, פרי המצאתו, הן פעילויות שונות. לא נכון לדעתי לקשור את מלאכות המשכן עם מלאכת בריאת העולם, וללמוד מסמיכות פסוקי מלאכת המשכן ואיסורי השבת, על צורך לכאורה להימנע מפעילות מחדשת או בוראת, מצדנו, בשבת. כי כאמור המלאכה של בצלאל לא הייתה מחדשת, אלא מממשת.

המופעים השונים של המילה "מלאכה", מראים, שהתורה מאפשרת משמעויות שונות, או גוונים / היבטים שונים, למילה הזו, במקומות והקשרים שונים. ואולי גם בזמנים שונים. הבחירה של חכמינו לשייך את מלאכות המשכן עם איסור המלאכה בשבת, היא ספקולציה. ודאי ספקולציה לא סתמית שאפשר למצוא בה היגיון וטעם, אבל זו עדיין ספקולציה אנושית, ולא הוראה או הבהרה אלוהית.

מקובל על רוב העוסקים והמתעניינים בתנ"ך, ודאי על המאמינים – שאין בתורה ובתנ"ך אף מילה מיותרת. שלכל מילה, ולכל אות, יש משמעות. לדעתי, באותה מידה, גם לכל מילה שלא כתובה, ולכל אמירה שלא נמסרת בתורה, גם להן יש משמעות, וגם הן לא נשמטו בטעות.

הקב"ה אמר מאוד בפשטות שאסור לבער אש בשבת. לו היה רוצה לומר ש"מלאכה" לעניין שבת היא המלאכה שבוצעה במשכן, או שהפעילויות שאסורות לביצוע בשבת הן הפעילויות שבוצעו בהקמת משכן – למה שלא נחשוב שהוא היה פשוט אומר זאת ישר וחלק, כמו שאמר לגבי הבעת אש?

התורה מפרטת מצוות רבות מאוד בפרטי פרטים. כל מה שקשור בקורבנות, למשל. כל מה שקשור בשמיטה, ובאריות, ובחג הפסח, ובנושאים שונים ורבים שבין אדם לחברו. ה' נוקט בלשון מאוד ספציפית ומאוד מפורשת, וחד-משמעית, ומפורטת, בהמון מצוות וציוויים. מצוות השבת היא הרי אחת המרכזיות אם לא המרכזית ביותר. היתכן ש-ה' שכח להסביר למה הוא מתכוון במונח "מלאכה"? או שהוא אמר, "טוב, הם כבר יסיקו לבד לפי המיקום של זה בספר ליד נושאים אחרים"... בנושא כל-כך מהותי...??

לדעתי, יש סיבה לכך שהתורה לא מספקת הבהרה מפורשת באשר למהות המונח מלאכה בהקשר של שבת. זה לא סתם חסר בטקסט. זה בא לומר לנו משהו. כמו כל דבר ש"חסר" לכאורה בתנ"ך, בעצם חסרונו, כביכול, מועברת משמעות.

אש, לפני 3,500 שנה, והיום, זה אותו דבר בדיוק. הבתים שהיו לפני 3,500 שנה והבתים שיש לנו היום, הם לא בדיוק זהים, אבל להישאר בבית, או במקומנו, ולא להסתובב, גם אז וגם היום, זה די אותו דבר. בימים ההם לקטו דברים מסוימים, אחרים, ובישלו דברים קצת אחרים ובדרך אחרת, מאשר היום. אבל ללקט ולבשל, גם אז וגם היום, עקרונית זה אותו הדבר. עליהם נאסר ללקט מן בשבת, אז כנראה שאנחנו לא אמורים לעשות קניות בסופר בשבת.

לא להדליק אש, להישאר בבית, לא לבשל ולא ללקט, לא לחרוש ולא לקצור – ה' מציין את הפעילויות האלה כאסורות בשבת באופן פשוט ומפורש, כיוון שהן רלוונטיות, כפי שהן היו יכולות להיאמר אז, בפשטות, לתמיד, וגם לבני כל הדורות הבאים. ועם "מלאכה", כמושג כללי, זה כנראה לא אותו המצב. בתקופות שונות, אפשר כנראה שלמושג "מלאכה" יהיו ביטויים שונים ומשמעויות שונות. בתקופת המדבר, היה אפשר להדגים עם מקרים ספציפיים של אותו זמן. ואולי חלק מן המלאכות שבוצעו במשכן אכן תפסו אז מבחינת הכוונה במושג "מלאכה" בהקשר של שבת. ויתכן שרבותינו למדו מסמיכות העניינים בטקסט בין איסורי השבת ובין מלאכות המשכן באופן רלוונטי, גם לזמנם. אבל, אם ה' היה רוצה לומר, שכל פעולה אוּמנותית שביצעו בצלאל ואנשיו, היא לא רק אולי דוגמא למה שאסור לבצע בשבת, בהקשר ובמאפיינים של אותם זמנים, אז, במדבר, או לטווח הזמן הקרוב, אלא, משהו שיש לראות אותו כקבוע ותקף בדיוק באותה צורה לכל התקופות והזמנים גם העתידיים והרחוקים, כמו הנושא של האש – הרי שהוא היה אומר זאת, ישר וברור וחד-משמעית, כפי שאמר לגבי הבערת אש בשבת.

לדעתי, ה' כמו אומר לנו: – יש דברים מסוימים לגבי שבת, שהם תמיד יהיו אותו הדבר. ואלו הם: אש, בישול, הישארות בבית, חריש וקציר. ויש עוד פעילויות אסורות בשבת. כל מה שהוא "מלאכה". אבל מה זה בדיוק? זה קצת דינמי או נתון לנסיבות ולפרשנות של התקופה, ולכן, לא נציין כרגע (במדבר) א' ב' ג', כמו "אסור לכתוב", "אסור לצייר", וכולי, כי כרגע ובהקשר של כאן ועכשיו במדבר, זה אולי חלק מתכולת המושג "מלאכה" הרלוונטית, אבל לעתיד לבוא, ייתכנו תקופות ונסיבות שבהם המשמעות המעשית תצטרך או תוכל להיות אחרת. לכן לא נגדיר ונתחייב עם המושג "מלאכה" תוך פירוט כל הפעילויות שעשויות או ראויות להיות כלולות בו, עכשיו, אלא, תבינו את העקרון, ותיישמו בחכמה בעתיד. לצד הדברים הספציפיים שברור כבר מעכשיו שהם תקפים כפי שהם לתמיד, קרי, כאמור, אש, בישול, הישארות בבית, חריש וקציר.

חז"ל, שהגדירו את ל"ט המלאכות האסורות בשבת על-פי המלאכות שמפורטות בבניית המשכן, יתכן מאוד שחשבו, ואולי בטעם והיגיון רב, שזו הפרשנות הרלוונטית והבריאה לתקופתם. כזכור, תקופה של שלטון זר ועוין בארץ, שנדרש היה להגדיר ולנהוג בו בגישה של "סייג לתורה", כלומר משנה חומרה.

באו אנשי הלכה מאוחרים יותר, פשרנים ופוסקים "ראשונים", ו"אחרונים", וחכמים ורבנים ופוסקים עד ימינו אנו, וקיבעו את הגדרה ההיא של חז"ל, והמשיכו להרחיב ולהקצין אותה, ולבנות עליה תלי תילים של עוד ועוד ניואנסים ואיסורים. למעשה – בלי שום זיקה של ממש לדברים הפשוטים והישירים שהתורה אומרת ודורשת.

חשמל מייצרים היום גם בתחנות רוח, ובסכרים על נהרות, ולא רק בטורבינות שמתבססות על חום ובערה. וגם בתחנות כוח שכן מתבססות על בערה, זו הרי אש תמיד אוטומטית, ולא שמישהו עומד שם ומקושש עצים אל תוך הכבשן. "אש תמיד" הייתה גם בבית המקדש, וקורבנות הועלו עליה גם בשבתות. האיסור הוא על הבערת אש, ולא על קיום אש. אז למה ששמירת שבת כיום תיכלול איסור הדלקת חשמל? מי קבע שהפעולה של הפעלת מתג החשמל זהה לפעולה של הבערת אש, ו/או שהפעולה של סגירת מעגל חשמלי דומה לפעולת סגירה אחרת, אסורה, ולמה? ה' לא אמר זאת. התורה לא כתבה זאת. נביאים לא אמרו את זה. עזרא הסופר לא אמר את זה. חז"ל לא אמרו את זה. זה לא בגמרא, הרמב"ם לא הכיר את זה, גם לא "שולחן ערוך", בצלאל בטוח שלא הרים שום מתג חשמלי במסגרת מלאכות המשכן. אז למה? למה להוביל פסיקות הלכתיות בנות זמננו, שאין להן שום תקדים מספיק דומה בתורה, שאפשר לגזור אותן ממנו בפשטות ובוודאות, ולקחת אותן דווקא אל הכיוון של מגבלות מעשיות קשות יותר ואף מוזרות יותר?

בהופעת דבר חדש בעולם כמו חשמל, הרי אפשר לבחור לקבוע שלהפעיל חשמל בשבת לא מתנגש עם שום דבר ש-ה' ציווה בפשט, שזו עובדה, כי לא היו שום מתגי חשמל בתקופה ש-ה' ציווה אותנו על השבת, או לחילופין, אפשר לבחור לקבוע שהדבר החדש הזה אסור בשבת, לייתר בטחון. אז למה ללכת בפסיקה הזו שהיא בחירה אנושית חופשית, מתודעה אנושית ארצית גרידא, דווקא אל הצד המקשה והמחמיר, שלא באמת לצורך, או שלא באמת מתוך הכרח לוגי חד-משמעי שנובע מן הכתובים? הרי אמרו רבותינו: הלכה לא כבית שמאי המחמיר והמקצין, אלא כבית הלל.

פעם היה כנראה הכרחי וחשוב לנהוג סייג לתורה, על-מנת להבטיח את שימור הייחודיות שלנו כעם וכתומכי תורה, בתוך מציאות סביבתית עוינת של שלטון רומאי אכזר ואלילי ושל גלות. אבל היום, לאן מביאה אותנו החמרת הייתר, הלא בהכרח נדרשת מעם פשט התורה? התוצאה שלה היא הרי הימנעות והתרחקות של הרבה יהודים טובים משמירת שבת, בגלל הקושי העודף, וביחד עם זה – גם התרחקות מן היהדות ומן הדתיות ומן הדתיים.

יש האומרים, או המאמינים, שכאשר כל עם ישראל ישמור שבת, המשיח יופיע. אבל אם עושים את שמירת השבת כל-כך קשה או מגבילה, שלא באמת מתוך סיבה או הצדקה מפורשת מן התורה כפשוטה, הרי שמשאירים את השבת למיעוט בעל היכולת והמסורת והרצינות המיוחדת, ומרחיקים אותה מן ההמונים, שאחרת היו אולי כן בשמחה מצטרפים לקיים את עיקריה המהותיים והמקוריים.

התנועה הרפורמית, שלדעתי גורמת הרבה נזק, לא הייתה מוצאת לעצמה עילה וקליינטים, אם היהדות ההלכתית לא הייתה מעמידה מחיצות קושי מיותרות, ספקולטיביות, ואנושיות במקורן ובמהותן, בפני מי שמבקשים לנהוג ולחיות כיהודים מאמינים, ולאור התורה, ולאור דברי הנביאים, כפשוטם.

אני מכבד מאוד ואוהב שוחרי רוחניות אותנטית, ואת רוב שומרי ואוהבי התורה וההלכה בתוכם, ואפילו במיוחד. בשביל מי שמאמין, והדרך ההלכתית היא הטבעית או המוכרת והנוחה והנכונה מבחינתו, כדי לממש ולחיות את האמונה וההכרה ב-ה', כמו גם את משמעות ההשתייכות לעמו המיוחד – בשביל אדם שהוא כזה, המחויבות והרצינות הדתית הלכתית היומיומית שאיתן הוא מתנהל ומתבטא בחייו – בעייני מקסימה ומאוד מוערכת.

כשלעצמי, בתחום של שמירת שבת אני שואף ובוחר לקיים לקיים את אותם דברים שנצטווינו בהם מצד ה' באופן מפורש ופשוט – אש, בישול, הימנעות מיציאה לליקוט, והישארות בבית. הימנעות מחריש וקציר מבחינתי זה לא לעבוד בגינה בשבת.

כשבני ישראל חנו וצעדו במדבר סיני, לבצלאל ועוזריו היו אמצעים וכלים ליצירה, אבל סביר להניח שהיו כאלה כמעט או בעיקר רק להם, ובעיקר רק לצורך המשכן. להמוני הילדים שבמחנה, כנראה לא היו צבעי פנדה ובריסטולים ופלסטלינה, וגם לא חוברות תשחצים, או מחברות עם כותרת "יומני היקר".

אני לא יכול להעלות או לקבל בדעתי, שאלוהינו הנפלא התכוון שאנחנו, בתקופתנו, נמנע מילדינו בני השבע, לצייר או ליצור בפלסטלינה או לכתוב בשבת. יהיו ההסברים הספקולטיביים והפרשנויות המלומדות אשר יהיו. לא סביר, ולא מתקבל על דעתי. בבית המקדש הלוויים היו שרים ומנגנים, עלי עשור ועלי נבל, ובכינור, "מזמור שיר ליום השבת". לא מתקבל על דעתי, שאנו מצופים מצד ה' שלא לנגן בשבת, ולא משנה באיזה כלי. בזמן שבית המקדש היה קיים לא הייתה גיטרה חשמלית, אבל היום יש. בע"ה שיבנה המקדש במהרה בימינו. וכשזה יקרה, בע"ה, אזי נאסור על הלווים להשתמש בו בשבת במערכת הגברה? לא נקליט אותם ונשלח לכל העולם, גם ואולי דווקא בשבת? הרי ביתו "בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", מכין ומדריך אותנו הנביא ישעיהו.

אז אני בחור לפרש את המושג "מלאכה" לעניין שמירת השבת שלי כיום, כהימנעות מכל פעילות עסקית או פרנסתית. שהרי לצאת להתפרנס ולהביא אוכל, בעיניי, כמוהו כלצאת ללקט מן תנ"כי או כל אוכל אחר בשבת. אני לא עושה קניות, וככל האפשר לא מסתובב, ונשאר במקומי, בבית. כי ה' אמר: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ולא כיוון שאני חש בעייתיות כלשהי לנסוע ברכב. אני לא מדליק אש, כפי שנצטווינו מפורשות בתורה, וכן מפעיל חשמל, כפי שלא נצטווינו שלא לעשות, על-ידי ה' או בתורה, או באמצעות נביאינו.

בשבת אני לא שומע רדיו, ולא רואה טלוויזיה (שלמעשה ממילא אין לי), ולא נכנס לרשתות חברתיות, או לאתרי חדשות – ולא בגלל שזה כרוך בחשמל, אלא כיוון שלדעתי, ובהרגשתי, להימצא בבית, באמת, במציאות של היום פירושו לעשות זאת בלי כל הממשקים האלה החוצה, שהופכים את השהייה בבית לגיאוגרפית בלבד. אני מבין את הציווי של "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", כהנחיה להיות ביום הזה באוריינטציה פנימה. באוריינטציה של עצמיות, של משפחתיות קרובה, ילדים, וזוגיות, של רוגע ושל לשהות בזמן, של להרגיש, להתבונן יותר רחב ומעל לתלאות והמולת היומיום, של לעשות עבודה רוחנית, ללמוד, לעשות מדיטציה, להתפלל, לקרוא וללמוד פרשת השבוע, ולהיות בהכרת תודה ל-ה'.

רדיו, טלוויזיה, חדשות ורשתות חברתיות לא מאפשרים את כל זה, גם אם נמצאים בבית. ולכן להיות בבית באמת, בשבת, מבחינתי, זה בלי כל אלה. אבל אני כן מדליק מחשב, כי כאמור אין לי בעיה עם חשמל, וכן כותב בו, ולא רק בו, ומצייר, ומנגן, ומשתדל לעשות דברים יצירתיים, בשבת, כיוון שלאף אחד אין שום הוכחה אמיתית לכך ש-ה' התכוון כביכול, שבתקופתנו אנו נתייחס למושג "מלאכה" בהקשר של איסורי שבת, דרך מה שתואר אז כמלאכות המשכן או יוחס אליהן או אל גלגוליהן. כאמור, להבנתי, לו רצה ה' שכך נתייחס, תמיד וגם בתקופתנו, היה פשוט אומר לנו זאת, כפי שאמר מפורשות וברורות, ולא השאיר מקום לספקולציות, לגבי הדברים התמידיים האחרים.

בעולם היהודי קיימת קבוצת הקראים, אשר מסרבת לקבל את התורה שבע"פ כסמכות פוסקת, ואת ההלכה מדרבנן ככלל. בשונה מן המיעוט הקראי, דתיים רבים תופסים את התושב"ע כבעלת מקור אלוהי, ומאמינים שברובה אם לא במלואה היא ניתנה מראש למשה בסיני, גם כן מאת ה'. דתיים רבים נוספים מקבלים את סמכותם הפוסקת של רבנים ופרשנים, גם אם היא אנושית ולא אלוהית במקורה, בהסתמך על כך שהתורה והתנ"ך ללא ספק מעניקים מקום וחשיבות לזקני העם וחכמיו, וודאי שמדריכים ומנחים אותנו לכבד חכמים ולהקשיב לדבריהם.

אז האם לאור מה שכתבתי קודם, בדבר בחירתי לאמץ בנושא השבת רק את האיסורים המפורשים של התורה, ולא פסיקות מאוחרות יותר של חכמים ורבנים, האם אני משייך עצמי לקראות?

ממש לא.

לדעתי התושב"ע לא ניתנה כפי שהיא מאת ה', אלא היא ברובה פרי פיתוח אנושי של חכמים ואנשים, ברובם חכמים ורציניים מאוד, שבמקרים כנראה לא מעטים, ודאי בתקופת חז"ל, פעלו והגו וכתבו גם עם הרבה השראה גבוהה, לפעמים אולי מאוד, והשאירו כתבים ופירושים חשובים ויפים, וגם הרבה כללים בהחלט רלוונטיים, בעניינים רבים. צריך לדעתי להבחין בין תורת עם ישראל, והתנ"ך שלו, ובין חכמת עם ישראל, שגם היא במקומות רבים גבוהה וטובה ורלוונטית וראויה. אבל זה במקומות רבים ולא בכל המקומות, ומדובר בחכמה לעתים קרובות גבוהה, אך לא בקדושה. התורה היא קדושה. המשנה היא חשובה ועתירת חכמה, אבל היא איננה קדושה. רבי יהודה הנשיא לא טען שהוא נביא, ולא ביקש למשנה מעמד של קדושה. אז ודאי שגם לא שום דבר הלכתי שנפסק או נכתב לאחר מכן.

כתבים גבוהים יש ברמות שונות. ספרי הכתובים בתנ"ך בהקשר הזה הם פחות מספרי הנביאים, וודאי שפחות מחמשת חומשי תורה, וכתבי המשנה, התלמוד ורש"י לצורך הדוגמא, גם בהנחה שיש בהם הרבה מאוד השראה גבוהה, הרי הם ברמה אחרת הרבה יותר ארצית, (וגם ביניהם יש מן הסתם איזשהו סדר אנכי).

אני בהחלט לוקח ובוחר לאמץ את רוב סידור התפילה – יש בו נוסחים רבים (מעבר למובאות מן התנ"ך), שבהרגשתי כן מבטאים השראה רוחנית גבוהה ביותר. והמקור או ההתחלה שלו הם הרי בימי ועל-ידי חז"ל.

אני בוחר את הקידוש, את הכשרות, ברכות מסוימות על דברי מזון ומשקה, תפילין מדי פעם, טקסים יהודיים הלכתיים כמו ברית מילה, חתונה, ולהבדיל הלוויה, מנהגי בית כנסת כשאני מבקר ומשתמש בו, ועוד.

התורה דורשת שלא נבשל גדי בחלב אימו, וההסקה מן המשפט הזה אל כל הכללים המוכרים של הפרדה בבישול ובאוכל ועל השולחן ובזמן בין הארוחות בין בשר וחלב – ההסקה הזו היא דרבנן גרידא ומפרי חכמים, ומהווה דוגמא לקביעות הלכתיות שאותן – בשונה מהקביעות הספקולטיביות מוטעות / מיותרות / מזיקות לדעתי בנושא של שבת – אותן אני כן מקבל ושואף לשמור. גם הן ספקולטיביות, אבל לגביהן אני מבין ומרגיש את הטעם והתועלת והנכונות, ולא מוצא בעייתיות או נזקים אלא רק יתרונות.

כבעל גינה אני מקפיד על שנת שמיטה, ובהחלט מסייע לי שקיימות תקנות הלכה, למשל לגבי ההבדלים בהתייחסות בין עציצים לשתילים בקרקע – שאני לא יודע אילו חכמים תיקנו ומתי לאורך הדורות, אבל ברור שזה מאוחר בהרבה מן התורה ולא בתוכה. גם זו דוגמא להערכתי להלכה דרבנן ולשימושי בה.

אני מאוד נהנה מדברי פרשנים מסוימים (בעיקר הרמב"ן), ועל מדפי הספריה שלי, לצד כתבי פרשנות (כמו "דעת מקרא"), וכרכי המשנה המבוארת, מצויים גם רבנים מאוחרים כמו הרבי מלובביץ'', הרב קוק, הרב שג"ר, חנן פורת, וכותבים נוספים. ואין סיכוי שאוותר על ספרי היהדות שלי, שלצד אך בהחלט מחוץ לתנ"ך.

(יש לי אגב ספרים בנושאי רוח גם שאינם חלק מ"ארון הספרים היהודי", אלא בעיקר מהודו והמזרח, וגם עליהם כנראה שלא אוותר).

אז אינני קראי, וודאי שאינני רפורמי, ובכל זאת, יש בפסיקה היהודית שהתווספה לאורך דורות של חכמים, בנושא של שבת, ובעוד נושאים, דברים שמהווים לדעתי משקולות מיותרות ואף מזיקות תחת התורה והתנ"ך, וכאדם מאמין שגדל במשפחה וסביבה חילונית – אותם אני בהחלט מרשה לעצמי ואף משתדל שלא לבחור.