משחקי חשיבה ומשחקי קוביה

אתמול במשחק ששבש, בדיוק כשזה היה כל-כך נחוץ, זרקתי את הקוביות, ולשמחתי, ולמזלי, במקרה, קיבלתי שש-שש. האמנם במקרה? הרי הקוביות נפלו ונעצרו על שש-שש כפי שנעצרו, בגלל התנופה שנתתי להן, בגלל ההשפעה שהייתה לחיכוך ביניהן על ההתגלגלות שלהן, בגלל ההשפעה שהייתה לחיכוך עם האוויר על הנפילה שלהן, תודות למומנטים שהעניקה להם החבטה בלוח המשחק, וכולי... גם אם כוח המחשבה שלי עזר לקוביות ליפול כך, עדיין היה שם כוח פיזיקלי שעשה זאת. גלים כלשהם מהשכל שלי יצאו כנראה ופגעו בהן, וכך יצרו את ההשפעה המצוינת עליהן. גם אם כוח עליון היה מעורב ועזר לקוביות ליפול על שש-שש, הרי שאנרגיה כלשהי הייתה חייבת לצאת ולפעול עליהן ולהגיע אליהן מטעמו כדי שהן תיפולנה כך. חוקי הפיזיקה והנסיבתיות פועלים תמיד ובכל מקום, גם על הקוביות שלי, וגם על המזל שלי.

הטלתי מטבע וקיבלתי "עץ". הרי האופן שבו הטלתי את המטבע, האופן שבו החזקתי אותו, האנרגיה המסוימת שטענתי בו למעופו, הדרך שבה גרמתי לו להסתובב ולהתחכך עם האוויר תוך כדי טיסתו, ועוד כל-מיני פרמטרים פיזיקליים, הם אלה שגרמו לו ליפול דווקא על "עץ" כפי שנפל. אם הייתי דוחף ומשחרר אותו אחרת, מן הסתם היה נופל אחרת, אולי על "פלי".

אני זוכר משנות נערותי, איך אחת לשבוע, אחרי החדשות של הערב, השידור בטלוויזיה היה עובר לכמה דקות לבית מפעל הפיס בתל-אביב, כדי שכל הצופים יוכלו להיות עדים להגרלה השבועית. בתוך מיכל גדול שקוף היו מונחים כדורי פלסטיק צבעוניים, שעל כל אחד מהם היה רשום מספר חד-ספרתי. אל תוך המיכל היה מחובר צינור, ובהינתן האות, אנשי מפעל הפיס היו מזרימים דרכו לתוך המיכל אוויר בלחץ. לחץ האוויר היה גורם לכדורים הקלים להתעופף כה וכה ברחבי המיכל. מדי פעם, כדור מתעופף נע ונד שכזה היה מוצא את דרכו על גבי לחץ האוויר אל פתח מיוחד בחלקו העליון של המיכל, ודרכו נפלט מן המיכל החוצה. דיילת חיננית הייתה אוספת את הכדורים האלה שהצליחו לחמוק מן המיכל, לפי סדר יציאתם ממנו, ומן המספרים החד-ספרתיים שנמצאו על הכדורים המסוימים האלה הורכב לפי סדר יציאת הכדורים מן המיכל המספר שהוכרז כזוכה ההגרלה. המנגנון הזה פעל כך כמובן כדי לייצר מספר זוכה באופן אקראי לחלוטין, שאף אחד לא יוכל לטעון שזיכה מישהו במיליון שקל, שלא באופן ניטראלי ובלתי מושפע משום דבר או אדם לחלוטין. אבל, האם המספר של הזוכה המאושר היה באמת אקראי? הרי המבנה והצורה של המיכל, האופן שבו הכדורים הונחו בתוכו בהתחלה, המיקום במיכל שאליו חובר צינור לחץ האוויר, העוצמה שאליה כיוונו את לחץ האוויר, והמיקום במיכל של פתח ההימלטות של הכדורים – כל אלה גרמו לכך שדווקא הכדורים המסוימים, ולא אחרים, הם אלה שנפלטו מן המיכל, ודווקא בסדר שבו יצאו. זה לא באמת היה מספר אקראי. זה רק היה מספר שלנו כבני אדם לא הייתה שום יכולת להקיף בהבנה שלנו את כל הגורמים וכל תהליכי ההשפעה הפיזיקליים שעמדו מאחורי יצירתו. אף אחד לא יכול לדעת איך לסדר את הכדורים במיכל בהתחלה כדי שיתקבל בסוף, לאחר פעולת כל הכוחות הפיזיקליים במיכל, דווקא מספר אחד מסוים ולא מספר אחר. אבל, תיאורטית, אם נניח היינו רותמים למשימה מחשב מאוד חזק, שהיה יכול לנתח את כל הפרמטרים הפיזיקליים הרלוונטיים, אין ספק שהיינו יכולים לקבל ממנו, לגבי כל סידור אפשרי ראשוני של הכדורים בתחתית המיכל, את המספר היחיד והמדויק שבהכרח יהיה זה שיתקבל מסידור זה כתוצאת ההגרלה, כפועל יוצא של כל הפעילויות והמנגנונים הפיזיקליים במיכל.

בכל הדוגמאות האלה, כשאנחנו אומרים על הקוביות, או על המטבע, או על המכונה של מפעל הפיס, שקיבלנו מהם משהו "אקראי", למעשה אנחנו מתכוונים לומר, שקיבלנו מהם איזושהי תוצאה, שאין לנו יכולת להבין את הסיבתיות שיצרה אותה, או לחזות אותה.

הסיבתיות תמיד קיימת, אבל אנחנו לא תמיד מסוגלים לראות אותה או להכיל אותה בהכרה שלנו. ואז כשמתרחש במציאות שלנו משהו שנשגב מבינתנו להבין כיצד התרחש או הופיע, אנחנו קוראים לו "אקראי". או אומרים שנתקלנו ב"צירוף מקרים".

לפעמים אנחנו מבקשים מן המחשב שיפיק לנו מספר אקראי, או משהו אחר אקראי, שמבוסס על מספר אקראי. מי שמכיר קצת אלגוריתמים של מחשבים יודע, שאין שום מחשב שיכול להפיק מספר שהוא עד הסוף ב-100% אקראי. מחשב יכול להפיק מספר שהוא ממש ממש כמעט אקראי, אבל לא אקראי לגמרי. פשוט כי תמיד תהיינה חייבות להיות שם פקודות מתוכנתות כלשהן, שייצרו את המספר הזה. ואם יש פקודות מסוימות, כלומר סיבות מסוימות, אזי בהכרח, לא יתכן שהתוצאה שלהן תהייה כזו שבאמת ולגמרי לא ניתן לצפות אותה.

במציאות המוכרת לנו, אין ולא יכול להיות שום דבר שאין מאחוריו סיבות וגורמים, שקדמו לו. כל דבר הוא תוצאה של משהו. לכל אירוע שמתרחש קדמו דברים שהביאו להתרחשותו, במקום, בזמן ובאופן שבהם הוא מתרחש. זהו חוק הנסיבתיות הקוסמי. אולי העקרון הראשון שבבסיס כל הפיזיקה ומדעי הטבע והמדע בכלל.

ובמציאות ויקום שחוק הנסיבתיות מושל בהם, לא יכול להיות שום דבר שהוא אקראי באמת, אלא רק דבר שהסיבות שהובילו לו, אולי נסתרות מן העין.

כשלכל דבר קודמות סיבות, אזי תיאורטית, מישהו עם שכל מספיק גדול, תמיד יכול להסתכל על הסיבות האלה, ולדעת לצפות מהן ומההשתלשלות המתחייבת שלהן, את מה שבהכרח ינבע מהן. לכן לא יתכן דבר שבאמת ובתמים יכול לגמרי להפתיע, כל אינטליגנציה שהיא. ותיאורטית הכול בהכרח יכול להיתפס על-ידי מישהו, או משהו, כצפוי. ואין דבר כזה אקראי באמת.

האם בתוך מרחב מציאות שכל מה שקיים בו מתנהל בצורה נסיבתית, יכול להופיע משהו אחר, חדש, יש מאין, בלי שמשהו קודם יגרום לו? כדי שיופיע במציאות משהו באמת אקראי, המשמעות היא שהמשהו הזה חייב להופיע יש מאין, כלומר פתאום סתם ככה, בלי שרשרת של סיבות ותוצאות שקדמו לו וגרמו לו, שמאפשרת למי שמספיק חכם ויכול לעקוב אחריה, לצפות ולדעת את מה שחייב להיווצר ממנה.

תורת האבולוציה של דארווין מתבססת בטענותיה על "מוטציות אקראיות" שהתרחשו לאורך תהליכי ההתפתחות של האורגניזמים, בגנטיקה שלהם. לצורך העניין, ובהפשטה: תקלה שאיראה באופן אקראי במולקולת DNA של יצור קדמון מסוים, אפשרה יתרון הישרדותי לצאצאים שלו, שיכלו תודות לכך יותר מאחרים לשרוד ולשגשג ולהמשיך להתפתח, ואחרי עוד ועוד מוטציות אקראיות והתפתחויות נוספות כאלה, לאורך מיליוני שנים – להגיע בסוף להיות היצורים הכי מתקדמים שהם אנחנו. אבל מה זה מוטציה "אקראית"? הרי אין שום דבר אקראי באמת. אמור מעתה: היו אולי שינויים שחלו בנקודות הזמן ההן, שדארווין והמדע לא יכלו או לא יכולים להקיף בשכלם, ואין באפשרותם לראות אותם ולהבין אותם. ולכן קבעו אותן תחת כותרת של שינויים "אקראיים". ועכשיו יש שתי אפשרויות. או שהמוטציות האלה היו תהליכים נסיבתיים פיזיקליים עלומים אך רגילים במציאות הנסיבתית המוכרת, או שמה שהתרחש בהן היה הופעה והשפעה של משהו שצץ יש מאין בתוך המציאות הנסיבתית, בלי שיש מאחוריו שרשרת של סיבתיות.

בשביל להיות יש מאין, משהו כזה היה חייב להגיע ולהיכנס אל המציאות המוכרת כמו מממד אחר, שנמצא מחוץ או מעל לממד של המציאות הנסיבתית שאנו מכירים. במילים אחרות: אצבע אלוהים. אם משהו מופיע בתוך המציאות הנסיבתית שלנו יש מאין, בלי שרשרת נסיבתית שיצרה אותו באופן שחייב להיות צפוי – הרי שמדובר לא בהשתנות בלבד, שמתנהלת בהתאם לכללי הנסיבתיות הצפויה, אלא בבריאה. כדי שמשהו בעולמנו יוכל להיות באמת יש מאין, באמת אקראי, חייב להיות בורא שיגרום לו סתם כך להופיע בתוך המציאות הנסיבתית, בלי שרשרת של סיבתיות שמקדימה אותו. בשביל שזה יהיה המצב חייבת להיות בריאה, וחייב להיות אלוהים.

אפשר לתאר את שתי האפשרויות האלה גם ככה:

אפשרות א': יש, היה ויהיה אינסוף זמן, וכל מה שקורה בו זה גורמים שמשפיעים על גורמים אחרים. יש מרחב אינסופי שכל מה שיש בו זה תהליכים ושרשרות אינסופיות של סיבות ותוצאות, שמהוות תוצאות של עוד סיבות, וכן הלאה... אנחנו אמנם יודעים שליקום יש גיל, בערך 15 מליארד שנים מאז המפץ הגדול, אבל לפי אפשרות זו חייב היה להיות גם יקום כלשהו קודם לכן, והמפץ הגדול הוא פשוט תהליכי שינוי מסוימים ונסיבתיים שחלו ביקום שהיה קיים מאז ומתמיד, כמו גם כל השינויים הנסיבתיים האחרים בכל המקומות והשלבים והזמנים, כולל בשלבים ואירועים לאורך מסלולי האבולוציה של בעלי החיים. לפי אפשרות זו הכול זה מרחב של השתנות נסיבתית אינסופית, מאז ומעולם ולנצח, נטולת שום דבר מעבר לה, בזמן או במרחב, דוגמת אלוהים. לפי אפשרות זו גם המחשבות של בני-אדם הן בהכרח ובמלואן נסיבתיות. כל דבר שמופיע במחשבותיו או רגשותיו של אדם חייב להיות לפי אפשרות זו תוצאה של גורמים ושרשרות נסיבתיות, שתחילתן הרחוקה לפני אינסוף זמן, ושכל מה שקורה לאורכן תמיד קורה בהכרח, ולכן גם באופן צפוי. כלומר הכול, כולל ההוויה האנושית – הכול צפוי. ואין שום רשות נתונה, כי אין אלוהים שייתן אותה.

אפשרות ב': הנסיבתיות של המציאות המוכרת לנו מתקיימת כך תחת כנפיו של אלוהים, שמדי פעם גם שותל או בורא לתוכה יש מאין כל מיני שינויים ותוספות וחידושים. בלי בהכרח סיבתיות קודמת נוספת, זולת רצונו לברוא.

הבוקר התלבטתי אם לשתות תה, או שוקו או קפה. אם אפשרות א' הנ"ל היא זו שנכונה, הרי שההתלבטות שלי הייתה קצת מדומה, כיוון שההחלטה שלי בסוף לשתות שוקו, למעשה הייתה היחידה שהייתה יכולה להיות אפשרית, מתוקף השרשרת הנסיבתית החד-משמעית, נטולת חידוש או בחירה יש מאין, שהובילה אליה, שהתחילה לפני אינסוף זמן. וזה אחד הדברים שמעידים לדעתי שדווקא אפשרות ב' היא היותר מתקבלת על הדעת.

כי כשאנחנו מביטים אל תוך עצמנו, החוויה והידיעה שיש לנו, היא שיש לנו לפחות מידה של חופש אמיתי של בחירה. אנחנו לא באמת צריכים שיוכיחו לנו שההתלבטויות שלנו, לפחות לפעמים, הן לא סתם. הן אמיתיות. אנחנו באמת יכולים להחליט לעשות ככה או אחרת.

השאלה איזה משקה לשתות היא שאלה אמיתית לפתחנו, ולא מכורה מראש, מקדמת דנא. יש בנו איזה מנגנון או מנוע שכמו נמצא קצת כאי של חופש בתוך אוקיינוס המציאות הנסיבתית. אי שיש בו יכולת גם שלנו להבאה של דברים או בחירות אל תוך האוקיינוס הנסיבתי, כמו יש מאין.

אנחנו יודעים איך זה מרגיש כשרעיון חדש ומקורי פתאום מופיע לנו, כמו יש מאין. יודעים איך זה כשהחלטה או רצון חדשים ובלתי צפויים פתאום עולים בנו. כלומר יש בנו קצת insight וכוח של בריאה. קצת הוויה מהסוג האלוהי הבורא. לדעתי אין צורך להוכחות או נימוקים שכלתניים לעניינים אלה, אבל העובדה (לדעתי) שקיים בנו לפחות שבב של רצון / דימיון חופשיים באמת, יש בה בעייני כדי להעיד על כך, שבמציאות הנסיבתית ששום דבר אחר בה לא יכול להיות בה באמת אקראי או יש מאין – קיימת גם קיימת בריאה, וקיימים בה רצון בורא חופשי, וכושר בחירה חופשי יש מאין, ויש כוח בורא. זה מספר לנו שיש אלוהים, שבורא יש מאין אל תוך המציאות הנסיבתית, מוטציות ודברים חדשים או שונים בלי סיבה נוספים, וכן שיש בנו גם משהו שדומה לו, או שמואצל או נובע ממנו, או שוכן בנו כמו בהמשך ממנו. שיש חוץ מאלוהים, גם אותנו העשויים בצלם. כי גם אנחנו יכולים לפעמים לבחור ולרצות בחופשיות, באמת.

אם הכול היה רק דברים שקורים בגלל דברים שקדמו להם וגרמו להם, ורק דברים שגורמים את הדברים שבאים אחריהם, כרצף אינסופי של נסיבתיות טכנית וניטרלית, שנפרשת על-פני כל הזמן והמרחב, בלי שום דבר שמופיע ונברא בתוכה ככה סתם, רק מתוך זה שמישהו רוצה ויכול להביא ולבחור יש מאין – כמה חד-גוני ומונוטוני היה הקיום. כמה טכני, צפוי, ובלתי מרגש. כמה חסר חיים...

הרי רק מה שמוזרק אל תוך המציאות הנסיבתית באופן בריאתי יש מאין, רק משהו כזה מזין באמת את המציאות והנסיבתיות בחידושים מיוחדים ורעננים ופריצות דרך (כמו באבולוציה). הדברים שמופיעים יש מאין בתוך הנסיבתיות – הם אלה שמוסיפים למציאות גם מסתוריות, וסובייקטיביות, והתפתחות.

הם אלה שמספקים טוויסטים בעלילה, ומקום לסקרנות, צפיה ותקווה.

מה זה חיות אם לא האפשרות לחידושים אמיתיים?

בלי חופש רצון ובחירה, בלי יכולת בריאה של יש מאין, של רעיונות ומחשבות ודברים ושינויים והתרחשויות – יש אולי קיום, אבל אין באמת חיים.

יחד עם חופש הרצון ויכולת הבריאה, החיות והחיים טמונים ומגיעים מאלוהים.