משעמום מעניין לפעלתנות משעממת

כשהייתי ילד והיה לי חום, אימא הייתה לוקחת אותי למרפאה במושב, מקבלת מספר לתור מהאחות, (על פתק בכתב יד), ואז אומרת: עכשיו מחכים לתור שלנו לרופאה. והיינו מחכים. פשוט יושבים ומחכים, בדרך-כלל שעה שעתיים... וזה מה שכולם שם היו עושים – יושבים ומחכים.

בימי המחלה כשהייתי צריך להישאר בבית ולא ללכת לבית-הספר, או סתם בימי חופש, הייתי רואה הרבה פעמים טלוויזיה, את הערוץ היחיד שהיה, אבל לא בין אחת בצהרים לארבע, כי בשעות האלה לא היו שידורים. ואז היו לי כמה שעות טובות להשתעממות.

היו באותם ימים גם הרבה נסיעות באוטובוסים. לתיכון האזורי ובחזרה. לטיולים ומחנות של התנועה. לשיעורי גיטרה שלמדתי בתל-אביב. ללשכת הגיוס בחיפה. ואחר-כך בצבא, בכלל, שעות על גבי שעות באוטובוסים וברכבת, בהמתנה לסוף הנסיעה.

פעם, בכל מקום היו מחכים יותר זמן. כל המערכות והארגונים היו בלי מחשבים ופחות יעילים, ובכל מקום היו יותר דפים, ויותר אנשים שמחכים. בתור בסופר. בתור במספרה. אצל רופא השיניים. ליד החדר של מנהלת החטיבה. בתחנת האוטובוס. בתחנת הרכבת. בדואר. בבנק.

בילדותי ובנערותי היו לי המון שעות מתות. שעות של בין לבין, שעות של המתנה, שעות של נסיעות... שעות שסתם לא היה לי משהו מסוים שצריך לעשות בהן, ולא היה לי בהן טאבלט או טלפון חכם בשביל לעשות בהן איתו משהו מועיל אחר כלשהו.

המון שעות פשוט מתות, שהיו לכן תמיד מאוד חיות.

היום לא תמצאו נער שסתם מחכה למשהו, או סתם משתעמם. באותם רגעים של בין לבין, או של המתנה למשהו, או של שום דבר מסוים שצריך לעשות, תמיד תמצאו את הנער כשהוא עושה משהו בסמרטפון שלו. שומע מוזיקה, או משחק, רואה סרטונים של יו-טיוברים, או מצ'וטט, או משתף, נותן או סופר לייקים, מתקין אפליקציות, קונה משהו, או מחפש משהו.

הנערים של ימינו לא משתעממים, כי תמיד כשיש להם זמן שהוא לכאורה ריק, יש להם את הסמרטפון כדי לנצל בעזרתו את הזמן הזה, ולהפוך אותו לעוד זמן מלא.

מלא במה? בדברים שהם חברתיים, שיתופיים, רשתיים.

בימינו הזמן הריק, הוא תמיד זמן שבו אנחנו ברשת. עם ואל מול אחרים. מתקשרים עם אחרים, משתפים אחרים, ומשתתפים עם אחרים. תמיד זמן שמתרחש מאיתנו והחוצה. תמיד עוד זמן במישור הגדול של כולם עם כולם, וכמו כולם.

בשעות המתות באמת של פעם, האדם היה הרבה פעמים בעיקר עם עצמו. במרחב שממנו וכלפי פנימה. אלו היו שעות שבהן סתם הרהרנו. לא עסקנו במשהו. לא היינו יעילים סביב משהו. סתם חשבנו, והרגשנו, על עצמנו, על אנשים שהיכרנו, ועל יחסים שהיו לנו. על העולם. על החיים. על העבר. על העתיד. על מי אנחנו, ועל למה קורה לנו מה שקורה לנו, ומה זה אומר שזה קורה לנו. על מה שאנחנו רוצים לעשות כשנהייה גדולים, ורוצים שיהיה לנו. על המדינה והעם, ועל המלחמות והשלום, ושאר האומות, ועל האם יש אלוהים.

השעות המתות של פעם היו שעות מאוד חיות, כיוון שבהן האדם נגע בעצמו. בפנימיותו. בזהותו. בייחודו. בחייו, ברצונותיו גם אלה היותר עמוקים.

אלו היו שעות שאפשרו גם רפלקסיה, וגם השראה.

שעמום אמיתי הוא דבר חשוב מאוד בשביל התפתחות ועומק. בשביל עצמיות.

והדור הצעיר של ימינו בכלל לא מכיר את השעמום, ולא יודע להפיק ממנו.

וביננו, גם רוב המבוגרים של ימינו, כבר לא זוכרים שעמום אמיתי מהו, ולא זוכרים או יודעים לצרוך אותו. תמיד ולכל אדם יש היום בסביבה גירוי שיכול למלא כל רגע של שקט או פנאי. אם לא בסמרטפון, אז בין עשרות הערוצים של הטלוויזיה. אם לא בפייסבוק אז באינסטגראם ובווטסאפ. אם לא באייפד, אז בבלוטוס. תמיד גירוי שמגיע מן המרחב החיצוני, חברתי, שיתופי. תמיד משהו שהקשב אליו הוא קשב החוצה. תמיד קולות שממלאים את הנוף, בין ועם ומתוך אנשים אחרים, על חשבון המקום שפעם היה יכול לשחק בו הרבה יותר גם הקול הפנימי, הנקי, העצמי, החופשי.

האנשים שגדלים כיום לא יודעים להשתעמם ולא לומדים איך להשתעמם. היכולת של האדם להיות גם לבדו, עם עצמו, במצב בלתי עסוק, מהורהר – יכולת שהיא יכולת קריטית להבטחת עומק ואינדיווידואליות בעולם, להבטחת יצירתיות ומגוון ועניין בעולם – היכולת הזו הולכת ונשחקת. בני ובנות הדור הצעיר לא מתנסים בה, ולא מתאמנים עליה. זוהי יכולת נרכשת, והעולם של ימינו, זה שאנו רישתנו באינטרנט וסלולר, לנוחותנו, לא מזמן לילדינו לטפח לעצמם את היכולת הזו אצלם.

לדעתי ניתן כבר היום להתחיל לחוש את הנזק.

עם כל השכלולים הטכנולוגיים שלו, וכל שפע המידע והאפשרויות הזמינות, העולם האנושי שלנו כבר היום לדעתי הרבה יותר חד-גוני ומשעמם, בהשוואה למצב, של נניח שנות התשעים.

כל המידע נגיש לכולם, כולם רואים את אותן סדרות ואותן חדשות, (או אותם סוגים של סדרות וחדשות, גם אם בערוצים שונים ותחת שמות שונים). כולם משחקים באותם משחקים, ומתבוננים על ואל אותם גיבורי תרבות. כולם מקשיבים לאותם בעלי דעות, שאמירותיהם מגיעות לכל מקום, תודות לטכנולוגיה, באותה עצמה ואפקטיביות.

כולם חשופים בערך בצורה דומה לאותם רעיונות וחידושים וערכים אופנתיים בולטים, ותחת דינמיקות השיתוף והלייקים, כולם ממשמעים את עצמם בצורה דומה כלפי הרעיונות והחידושים והערכים הבולטים המשותפים הללו.

הכפר הגלובלי שלנו, פירושו שכל המוזיקה של כולם זמינה לכולם, כך שלכולם יש אותה מוזיקה, ולאף ציבור מסוים מתוך הכלל הגלובלי הזה, אין למעשה את המוזיקה המיוחדת שלו.

כולם נותנים לייקים על-פני אותו מרחב של שיתופים, בדרך-כלל לאותם דברים, וכולם הולכים למקומות שיש בהם כבר הכי הרבה לייקים, כלומר לשום מקום ייחודי או שונה.

כולם נוסעים לאן שחכמת ההמונים – וגרסת הכביש שלה – Waze – מנווטות אותם.

כלומר כולם מכוונים את עצמם לפי כולם... ולפי מה שכבר יש במרחב הכללי ציבורי... ולא מתוך עצמם, או מתוך מה שיכול להיות מקורי מתוכם.

כולם מדברים ונרגשים סביב העולם החדש של השיתופיות והחדשנות, העולם של השוויוניות והאקולוגיות, של הרב-לאומיות והגלובאליות – באותה צורה חד-גונית.

כולם מחוברים לרעיונות האלה, ללייקים האלה, למוזיקות האלה, לסדרות ולחדשות האלה, לחידושים ולערכים האלה, באותה צורה, עד כדי כך, שכל אדם מסוים מתוך הכולם האלה, יותר ויותר נראה ונשמע כמו כל אדם אחר מתוך הכולם האלה.

רב-תרבותיות, ורב-לאומיות, הן בעצם חד-תרבותיות, וחד-לאומיות.

השיתופיות של המאה העשרים ואחת, שגואה ועולה עם הרשת ורוחב הפס ההולך וגדל, מטשטשת מן האנושות למעשה את האינדיבידואליות והייחודיות והמקוריות, האמיתית והצבעונית.

העולם שלנו, שפעם היה אוסף צבעוני של אנשים לפעמים משועממים, ולעתים קרובות עמוקים, ייחודיים ומעניינים – ככל שזה מסתמן כיום – הולך ונהיה עולם של אנשים תמיד עסוקים ופעילים, שטוחים ודומים, שבמקום לנגוע בעצמם הייחודי ולהביא ממנו, עושים ומדברים את אותם דברים.

השעות המתות של פעם, של שעמום חי ומחיה, מתחלפות בשעות של פעלתנות מונוטונית, אחידה, חד-גונית, משעממת.

בהרבה מקומות רוחניים מדברים על המוטו של "כולנו אחד". או של "רקמה אנושית אחת".

לכאורה הטכנולוגיה של ימינו והתרבות הגלובלית והמחוברת תמידית שמתפתחת סביבה, מקרבות אותנו אל המוטו הזה. הבעיה היא שזה לא קורה באופן הטוב ומהמקומות הנכונים, ואנחנו מדלגים על שלבים שהם קריטיים להשגת המוטו הזה, בצורה השלמה, הבריאה והבאמת מאירה.

נוכל כולנו להגיע ולהיות ה"אחד" המאיר והאוטופי הזה, רק אם נשכיל להתפתח גם לעומק, ומהעומק, ולהביא ולהוציא דווקא מתוך הפנימיות והעצמיות של כל אחד מאיתנו, דווקא את כל הגוונים הייחודיים והגבוהים שטמונים בו, שביחד עם אלה של שאר האנשים יצרו מרחב כולל אחד ואחיד, באמת מספיק עשיר ורב-גוני ומלא וגבוה כשלעצמו. או אז יהיה חכם, ואולי אף מושלם, להסתפק במרחב כזה ולהתמזג בו, כל אחד יחד ומתוך ועם העצמיות המלאה והייחודית שלו.

אם נדע להשתעמם כהלכה נצליח להגיע לשם הרבה יותר מהר וטוב, מאשר אם נעסיק את עצמנו באותו זמן בסמרטפון.