משפט בלי סימן קריאה

מקובלת בימינו בקרב מובילי דעה ושוחרי רוחניות רבים, הטענה, שאסור לשפוט אף אחד. שלכל אחד יש, וזכותו שתהייה, האמת האישית שלו, ושומה על כל השאר לכבד ואף לחבק אותו ואת האמת שלו איתו יחדיו. שכל נקודות המבט וכל הדעות והאמונות והאמיתות האישיות הן סובייקטיביות ובעלות תוקף זהה וזכות קיום שווה, זו לצד זו. ושלכן יש להכיל ולקבל את הכול, ולתת לכל עמדה ודעה או התנהגות את המקום וההבנה – כל עוד היא אינה פוגעת בזכויות של אנשים אחרים להחזיק בכל עמדה או דעה או התנהגות דומה או אחרת שנראית להם. שיש לחבק ולהוקיר ולתת מקום ואף במה, לכל אמונה דתית או חברתית או פוליטית, ולכל דרך חיים או התנהלות ועשייה, כל עוד אין בהן משום נזק ופגיעה כלפי אמונותיו או התנהגויותיו של אדם אחר – מפני שהכול וכולם לכאורה שווים ובעלי מעמד שווה וזהה, הן האנשים והן תפיסות עולמם, ומפני שלא ראוי ולא בריא, לכאורה, לשפוט אף אדם, ולא שום "אמת" או גישה.

לחשוב שהכול שווה ושלהכול יש ואמורים להיות אותם תוקף ומעמד ואמיתיות ונוכחות והשפעה, זה כמו לומר ששום דבר לא משנה. שאין משמעות לבחירה, או לחשיבה, או לעצמיות כלשהי כשלעצמה. שהכול מונוטוני וחסר צורה. שהכול אחד, אבל במובן הירוד והמשובש והנורא של התפיסה והמילה. שהכול אחד, אבל בלי אלוהים אחד. כי העולם הזה נברא בכל צבעי הקשת, ועם מגוון אדיר ואינסופי ומופלא – לא בשביל שאנחנו נבוא אחר-כך ונגיד שכל הצבעים האלה הם אותו דבר, ושבתוך המגוון האינסופי של צבעים וצורות ומהויות, הכול זהה ושווה, ואין למעשה שום הבדל או שונות או ייחודיות, לטוב או לרע. לא בשביל שנתייחס אחר-כך כאילו שהכול שטוח ואפור ניטראלי באותה מידה, ושנסרב להעניק תשומת לב פרטנית לשום גוון ספציפי, או מהות ספציפית של משהו, כאילו שאין בשום דבר משמעות ואופי ספציפיים וייחודיים. כאילו שבעבורנו, בשום דבר מסוים כשלעצמו, אין משמעות נבדלת, המצריכה התייחסות מצדינו, כולל שקילה ותהייה ובחירה, ולפעמים גם שיפוט והעדפה או מניעה.

בעולם הזה יש תמהיל של רע וטוב, לא בשביל שאנחנו נפתור את עצמנו בקלות אל תוך רמת קיום של אדישות, בעזרת כלל טכני אחד ריק וניטראלי, בנוסח "אם זה לא פוגע כרגע במישהו אחר (או לייתר דיוק: לא נראה כרגע שזה פוגע במישהו אחר, אז סבבה".

כאשר האדם היה בגן עדן, טרם אכילת פרי עץ הדעת, העיסוק באבחנה בין טוב ורע כנראה לא היה רלוונטי עבורו. ואולי אם יום אחד נצליח ונזכרה להגיע מחדש לעידן ומרחב של גן עדן, נוכל שוב להיות פטורים מעיסוק באבחנה ובהבדלה בין טוב ורע. ונוכל ואולי נהייה רשאים, אז, להרגיש ולהתנהל ולבחור ממקום כמו של הכול אחד. אבל כשהאדם אכל מפרי עץ הדעת והפך להיות יודע טוב ורע כמעט כמו אלוהים, ה' גרשו מגן-עדן ושלחו לעשות עבודה על האדמה. ולדעתי ברור, שמחוץ לשערי גן העדן, העבודה של האדם נועדה לכלול גם שימוש תדיר מנחה ויומיומי בשריר האבחנה בין טוב לרע, ולא ניוון שלו בעזרת טיעון האדישות של "הכול שווה וטוב ולגיטימי באותה מידה".

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.

(בראשית, ג', כ"ב-כ"ג)

הצלם האלוהי שבנו, שניתן לנו, מחייב אותנו להשתמש ביכולת האלוהית שניטעה בנו, להבדיל בין טוב ורע, ולהעדיף ולבחור באופן מעשי, ממשי, קרוב, לא רק באופן תיאורטי מרוחק – את הטוב על-פני הרע. זה חלק מתוחלת קיומנו ועבודתנו כאן. חלק מן העבודה שלוקחנו ונשלחנו לעשות על-פני האדמה, שמשתרעת מחוץ לגבולות גן-עדן. וזאת גם כאשר ובהינתן שדרך הראייה שלנו את האמת, ונקודת המבט המבחינה אל הטוב והרע, הן סובייקטיביות.

יכולת ההבנה שלנו את המציאות ואת האמת היא מוגבלת וחלקית, ולעתים קרובות אף מוטה ומשובשת. ויכולת ההסתכלות שלנו אל שאלת היותו של משהו טוב ורע, היא גם כן, בהתאם לכך צרה ומוגבלת ולעתים מוטה ומשובשת. אבל הסובייקטיביות הזו והמגבלות התפיסתיות האלה שלנו, לא נותנות לנו פטור מלנסות להבחין ולהבדיל ומלשאוף להעדיף בין טוב ורע. לא פוטרות אותנו מלהיות אכפתיים. מלנסות ולשאוף אל הטוב, ולהימנע ולהרחיק מהרע ולשלול אותו. הן לא פוטרות אותנו מלהיות ולרצות להיות שיפוטיים. שומה עלינו לשפוט את הדברים שמולנו, את ההתנהגויות שמולנו, את הדעות והגישות שמולנו, ואת האנשים שמולנו שאוחזים בהן. שהרי מה זה לשפוט אם לא לנסות להעריך את מידת הטוב והחיוביות, או הרע והשליליות, שבדבר שלפנינו? כשאנחנו פוטרים את עצמנו ונמנעים מלשפוט, למעשה אנחנו מפרידים את עצמנו מהצורך והחובה שמוטלים עלינו ובנו, לנסות להבחין ולהבדיל ולהכריע ולבחור בין טוב ורע. קצת מפרידים את עצמנו מהצלם והמשימה האלוהיים שקיבלנו. קצת לוקחים לעצמנו את הפריבילגיה להתייחס לעצמנו ולאשר סביבנו, כאילו שאנו נמצאים בגן-עדן. כאילו שלא גורשנו ממנו, או שכבר חזרנו אליו... כאילו שאין לנו כאן עבודה לעשות.

אבל אם התפיסה שלנו את המציאות והאמת חלקית ומוטית ומשובשת, ואם יכולת הראיה שלנו בין הטוב והרע צרה ומוגבלת, ואם מה שאנו מציירים לעצמנו באשר לדברים ולאנשים שמולנו הוא תמיד בעל מעמד סובייקטיבי, רחוק מוודאי אמיתי מוחלט שלם ואותנטי – כיצד נוכל לשפוט באחריות ולדעת ששפטנו היטב? ובכן, לא נוכל, ולא נדע. ולכן, בדיוק כמו שחשוב כן לנסות לשפוט, כך גם חשוב לא לחתום את המשפט בסימן קריאה.

שומה עלינו לנסות תמיד להבחין ולהעדיף בין טוב ורע, גם באופן אקטיבי, כולל לשלול את הרע, ואף לפעול ליצירת מרחק רב יותר בינו לביננו, ("סור מרע ועשה טוב" – תהילים ל"ד ט"ו), אך בו-בזמן שומה עלינו לזכור שהשיפוט שלנו הוא מוגבל וכפוף לחלקיות תפיסה והבנה, ולשיבושים והטיות, ועל-כן תמיד מצוי גם קצת במעמד של בערבון מוגבל. אנחנו מחויבים כן לשפוט, אבל תמיד בזהירות, ובהרבה מאוד ענווה. תמיד עם גם קצת היסוס ומבוכה. תמיד גם עם להשאיר אפשרות למעט דרך חזרה. לתיקון ועדכון אפשריים של ההחלטה, אם וכאשר יתווספו בעתיד עוד חלקי מידע, או אם נתפתח ונבין משהו אחרת או בצורה רחבה יותר, בהמשך.

אנחנו חייבים להתנהל בצורה תכליתית ועם ביטחון עצמי ואפקטיביות בבחירות ובמעשים שלנו, ולכן זה לא שצריך לחתום כל קביעה ומשפט עם סימן שאלה. רק לזכור שלא מתאים או נכון בהכרח שיהיה שם במקום זה סימן קריאה. כן לבחור ולפעול בכל רגע נתון כפי שאנו מבינים ושופטים ובוחרים, ופשוט לזכור, ולתת מקום, בזמן שאנו בוחרים וקובעים ופועלים, לאפשרות שיתכן שאנו גם במידה כלשהי טועים.

כלומר כן לשפוט. לחרוץ משפט – פחות. להתרחק או להרחיק מעלינו את מה ומי שלמיטב שיפוטנו שליליים – כן. להרוג מישהו שקבענו ושפטנו שהוא רע – רק כשהוא משכים להורגנו. לקדם את האמת והאמונה והדברים והאנשים שמבחינת כוח שיפוטנו הם טובים – בהחלט. כשאנחנו מחליטים עד כמה להיות מחויבים וקנאים להם, וכמה להשקיע בהם או לשלם עליהם או "להתאבד" עליהם – לזכור ולקחת בחשבון שיכול להיות שאנו גם אולי מעט טועים לגביהם, ושאולי בעתיד נבין ונראה יותר טוב ונחשוב מעט שונה גם ביחס להם.

אפשר להיות החלטי ואף קנאי למשהו, במובן הטוב של המילה, אבל רצוי במגבלות ואוריינטציית הענווה, ותמיד עם שמירת מעט מקום לטעות, ספק ותהייה.