נינוחות בהזדקנות

דרך הטבע היא, שהחל משלב מסוים הגוף הפיזי שלנו הולך ונחלש ומאבד מיכולותיו.

אפשר לנסות להילחם בזה, ואולי להצליח להרוויח קצת זמן, אבל המגבלות, ובהמשך להן ובסופו של דבר קיצו של הגוף הפיזי, מן הסתם יגיעו.

חשוב לדעתי, ככל שהתהליך הזה מתקדם, לשקול היטב, עד כמה להשקיע זמן ומאמצים וטרדות וכאבים וסיכונים, בטיפולים רפואיים, בהסתובבות ושהייה במרפאות, אצל רופאים ובבתי-חולים, לעומת עד כמה ליהנות מתכנים אחרים, נעימים ופשוטים יותר, בחיים, אולי במחיר של קצת פחות כמות ימי חיים נוספים, אבל עם יותר איכות של חיים בימי החיים שנשארים.

אפשר לבחור להילחם, ולהיות עסוקים בחלק גדול מן הזמן והימים בניסיונות לעכב את בוא המגבלות. אבל להיות כל הזמן עם מחשבות על הבריאות הנחלשת ואתגריה, ולבלות שעות על גבי שעות במוסדות וטיפולים בריאותיים – זה לא כייף. ולא בטוח שזו היא העסקה המשתלמת, לשנות ההזדקנות המתקדמות.

במקום להילחם בעזרת שירותי הבריאות למיניהם, ולשבת שעות בקופת-חולים, לפעמים אולי יותר נכון ומשתלם, מבחינת מיצוי והנאה של התקופה האחרונה בחיים, להישאר ולבלות יותר זמן בסביבה הרגילה והנעימה של הבית, עם עיסוקי החיים הרגילים, ובחברת האנשים שבחיינו באופן רגיל.

לפעמים יותר נכון לקדם את המגבלות הגופניות שמגיעות ומצטברות, בהבנה, ובקבלה, ולא בחרדה.

במקום לדאוג איך לבטל או יותר נכון לדחות את הגזרה – עדיף אולי לפעמים לחשוב איך להתאים את החיים למציאות החדשה שמתפתחת עם המגבלות שמצטרפות:

לעבור לבית יותר מתאים ונוח. לטפח עיסוקים ותחביבים שהמגבלות פחות מקשות בהם. להשקיע זמן בבילויים שעוד ניתן לבצע וליהנות מהם. להשקיע בלהפיק נחת מצאצאים ומדברים שעשינו בחיים. להיות יותר בבית ופחות להתרוצץ. ובעיקר – לשקוד על להתארגן בנינוחות ובהרגשה נעימה ומקבלת לקראת הפרידה ובדרך אליה.

המוות הוא תחנת מעבר ולא סוף פסוק. הקיום והחיות הם נצחיים. ובמוות, הנשמה האנושית שהיא חלק מהם, עוברת למקום או צורה חדשים או לגלגול חדש, וזו פרידה לא פשוטה, אבל יש דיין אמת, וכל נשמה מגיעה במועדה לתעודתה המתאימה והמיטבית.

אלהים הוא טוב, וחפץ חיים וברכה, ולכן אנחנו יכולים להיות שקטים, שהדין תמיד במכלול השלם שלו משפר דברים, ולוקח כל נשמה בזמן הנכון אל המקום הכי טוב שאפשרי ומתאים ונחוץ עבורה ולגביה.

טבעי ומתבקש לחשוש מן המוות, ונכון וחשוב לשאוף לחיות כאן חיים ארוכים ככל האפשר. אולם דווקא בגלל שטבעי ובריא לחשוש מן המוות, חשוב גם לעבוד על קבלה שלו, ושל שלב הזקנה המקרב אליו, בצורה נינוחה.

אצל הבודהיסטים, למשל, קיימים ממש תרגולי התכוננות מדיטטיביים תודעתיים לקראת המוות, במטרה להיות עם בשלות רגשית לעניין, ועם נינוחות נפשית מתאימה, בבוא הרגע.

מודטים גם בשיטות תרגול ודרכים רוחניות אחרות, מתוודעים לפעמים למצבים או חוויות של מעין יציאה או התעלות זמנית אל מחוץ לגוף הפיזי. ולמי שמכיר תרגולים ומצבים כאלה, קל יותר להבין ולקבל את המוות כתחנת מעבר ולא כסוף פסוק.

בערוב ימינו, כדאי וחשוב, לדעתי, עד כמה שאפשר פחות להשקיע זמן ותעצומות ברופאים ומרפאות, ויותר להשתדל ולהשקיע בלהיות נינוחים ושלמים עם עצמנו, עם מי שאנחנו, עם מי שהיינו, עם מה שעשינו והישגנו, עם מה שקורה לנו, עם המצב שלנו, עם מה שאפשרי לנו או נהייה פחות אפשרי לנו, ועם הפרידה והתהליך והמעבר שלפנינו.