נקודת המשען

אמר ארכימדס: "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו". כדי להזיז הרים, כדי לעשות דברים גדולים – יש צורך בנקודת משען. הדברים הגדולים שאנחנו נרצה לעשות – היכן נוכל למצוא את נקודת המשען שנחוצה בשבילם? האם בתוכנו? האם מחוצה לנו? ב- New Age של ההתפתחות האישית והעצמית מדובר רבות על פיתוח העוצמה והפוטנציאלים והיכולות והכוחות הפנימיים. ואני מאוד בעניין ובעד. אבל כמה שאדם או גוף כלשהו יגדל ויתעצם וייעמד היטב על רגליו – כל העוצמות והכוחות הגדולים והגדלים שלו, בהכרח תמיד יגיעו רק עד לגבול מסוים, עד קווי מסגרת מסוימים, וזהו. כל עוד האדם הוא כמערכת אנרגטית, שמה שיש לה זה רק את עצמה, בהכרח כמות האנרגיה שיש בו ועומדת לרשותו, תהיה מסוימת, תחומה, סופית. ואם יש הר מסוים שאדם מסוים יכול להזיז, הרי ברור שיימצא עבור אותו אדם גם הר אחר כלשהו, שאותו לא יהיה לאדם זה הכוח להזיז. גם אם יהיה למישהו מוט הסלפי הארוך ביותר שאפשר לחשוב עליו, עדיין תמונת הסלפי שהמישהו הזה יוכל להפיק בעזרתו, תהיה מוגבלת לקנה מידה מסוים, ולמגוון ועושר מסוים בלבד של פרטים יפים בתוכה.

נקודת משען פנימית לא באמת יכולה להספיק בשביל כל הדברים הגדולים אולי מאוד שאנחנו רוצים לעשות. בשביל כל ההרים שאנו רוצים או צריכים להזיז. נחוצה לנו גם נקודת משען חיצונית.

כמה חיצונית? פיזיקת המנוף של ארכימדס פשוטה לגבי זה: ככל שזרוע המנוף יותר ארוכה, ככל שנקודת המשען יותר מרוחקת, כך יכולת ההנפה וההזזה יותר גדולה.

מתי הגדילה העצמית והכוחות הפנימיים מקרבים אותנו אל היכולת לעשות דברים כמה שיותר גדולים – דברים כאלה שמצריכים יותר מכמה שיש במערכת המתוחמת העצמית שלנו? תשובה: כאשר הגדילה העצמית והכוחות הפנימיים מצליחים להביא את התודעה לפתוח את המערכת האנרגטית המתוחמת של עצמה, כלפיי נקודת המשען החיצונית הרחוקה ביותר הזמינה. כאשר העוצמה הגדלה של האדם, וכאשר התודעה המתפתחת והגדלה שלו עם עצמו, מגיעות להכיר במגבלותיהן, בסופיותן, ובצורך לפתוח עצמן לחיבור, קבלה, יראה, ותודה, כלפי האנרגיה החיצונית היותר וההכי גדולה ורחוקה – הקדוש ברוך הוא כמובן... נקודת המשען שהכי יכולה למנף את הכוחות הפנימיים אל מעבר לתיחום הצר, וודאי שהיא הביטחה ב-ה'.

זה לא ש-"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". יש לנו את עצמנו. ואת העוצמות והגדילה של עצמנו. יש לנו עד למקום שממנו אנחנו יכולים לבחור גם לבטוח ולהישען גם על אבינו שבשמיים. לא להיתלות עליו מקוטן וחוסר אונים ויכולת. אלא מתוך יציבות וגדילה עצמית ועוצמה פנימית, שטיפחנו וביססנו, שמאפשרות לנו עכשיו לבחור את האמונה והביטחה, ולשלבן עם מי שאנחנו, ועם המקום והעשייה המקומיים והעצמיים שלנו.

כשאכן מצליחים לבטוח באלוהים, קל לשמוח. קל יותר לקבל. וקל יותר לעשות דברים. ביטחה מאפשרת כוח מנוף, והתכונה האישיותית המרכזית אולי, שמאפשרת את הביטחה, היא ענווה.

שכן כדי שהתודעה תהייה מוכנה ויכולה לפתוח ולנהג את עצמה לעמדה של חיבור, קבלה, יראה ותודה, כלפיי נקודת משען אלוהית, ברור שהתודעה צריכה קודם להכיר, עם כל גדולתה ועצמיותה עד כה, בקטנותה היחסית. וזו הרי, ענווה.

האדם היחיד בתולדות האנושות שככל הידוע באמת היה מעורב בהזזת הרים – שלפניו נבקע ים לשניים, באו ברקים וברד ואוכל מן השמיים, ויצאו מים מן הסלע, ועם שלם מעבדות לחירות – עליו מסופר שהיה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", (במדבק י"ב, ג). מן הסתם הענוה חסרת התקדים של משה הייתה קשורה לכך שמונה לתפקידו המיוחד עם כל הזזות ההרים שהיו בו.

הענווה הופכת את נקודת המשען הרחוקה ביותר, לקרובה וזמינה. את העוצמות שבאינסוף למשהו, שמשהו ממנו מגיע גם אלינו, ונהייה גם שלנו. או נהייה יותר אתנו.

כמאמר הנביאים (ירמיהו י"ז 7): "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה', וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ".

ונאמר "גבר", לא "ילד" או "נער", כלומר שהכוונה היא לאדם הבשל והמבוסס כבר. לא זה חסר הניסיון או האונים שאין לו את עצמו וצריך ויכול רק להיתלות במשהו.