סבלנות מכילה מבקרת וחומלת

ככל שאדם מבצע תהליכי התפתחות והתקדמות עצמיים ממושכים ומקיפים ומשמעותיים יותר, כך נקודת המבט שלו כלפי אנשים ואירועים ודברים בסביבתו, עשויה להפוך ליותר גבוהה ורחבה, וגם ליותר ויותר ייחודית ועצמית ושונה ומבדילה, בינו לבין סביבתו. בתוך כך, הרבה דברים שפעם היו חלק טבעי בעיניו מנוף ילדותו, או מהאנשים והמנהגים והתפיסות והדעות שסבבו אותו בשלבים קודמים של חייו, וגם תפיסות והתנהגויות שאולי רווחות גם בהווה שלו בציבור ובמעגלים האנושיים הקרובים או הטבעיים מבחינתו – הרבה דברים כאלה האדם המתפתח משמעותית יכול "פתאום" להתחיל לראות ולהבין מגובה שונה, ובאור שונה, כולל באור מאוד שלילי וביקורתי לפעמים. כשמצב כזה מתרחש, האדם המתפתח יכול לחוש ולפתח עוינות וריחוק כלפי צור מחצבתו וכלפי סביבתו והחברה שהוא חי בה, הסובלת מנקודת מבטו החדשה והרחבה יותר, מליקויים חמורים. הוא יכול לרצות לברוח, או להסתגר, ואולי גם להילחם כל הימים, במה ובמי שמקיפים אותו.

אלא שאם האדם המתפתח מוצא את עצמו חש ומגיב ופועל בצורות אלה, הרי שמשימת ומסלול ההתפתחות שלו עדיין רחוקים מסיום. כאשר אדם מתפתח חש כעסים ועויינות כלפי אנשים ודפוסים אנושיים ודברים שקורים, ועקב זאת מוצא עצמו במלחמה עם העולם שסביבו, אזי, גם אם נניח שהדברים והפגמים שמציקים לו בעולם האנושי הסובב אכן בעייתיים ושליליים ומציקים לו בצדק – והם בהחלט יכולים להיות כאלה – עדיין האדם המתפתח צריך לראות את עצמו כמצוי בשלב התפתחותי, ובעמדה מנטלית, שאמורים להיות זמניים.

הוא צריך להבין שעליו להוסיף להתקדם ולעבוד על עצמו ולהתפתח, כדי להגיע אל מקום ושלב ודרגה, שמהם יוכל לא רק להביט בעיניו הרואות היטב ורחב ולעומק, ולזהות את הבעייתי והשלילי והטעון שיפור, אלא גם לקבל ולהכיל באותה נשימה את מראה עיניו, קשה ככל שיהיה, ברוגע ובהכלה ובשוויון נפש.

המקום שאליו האדם המתפתח צריך וראוי שישאף, הוא מקום ושלב של יכולת וחופש לבחור כיצד להגיב אל מול דברים בעייתיים ושליליים ומטרידים, שניבטים אליו או באים לקראתו. יכולת וחופש לבחור מתוך יציבות ונוכחות פנימית איתנה ומאירה, ושלא מתוך חשש מתנה מפני פגיעה מצד מה שבחוץ, חלילה בשלמות ובטוב הפנימי שלו.

כאשר הביטחון הפנימי והיציבה הפנימית והשקט הפנימי והאישי של האדם המתפתח יהיו מספיק מפותחים ובשלים, יקל עבורו לרתום את עצמו, לא למלחמתיות מרחיקה כנגד הסביבה, אלא לתרומה מכישוריו וחוכמתו, לתועלת ולקידום האנשים והדפוסים והמצבים שמסביב. רק כשאדם באמת יציב ובטוח וחופשי בתוכו, על מנת שלא לחוש מאוים ושלא להדוף בכוח והרחק הרחק ממנו כל דבר שלילי או לקוי בעיניו, רק אז, עומדת לרשותו היכולת לפעול באפקטיביות כדי לשפר דברים בעייתיים שמחוצה לו. רק אז הוא יכול לסייע גם לאחרים להתפתח, ובמקום להסתגר ולהתרחק ולהדוף ולפעמים לפגוע – לפעול באור ובאהבה כדי להצמיח.

כשאנחנו משועבדים לפחדים והתניות, השפע הזמין לנו כדי לתת ולסייע החוצה, מוגבל. כאשר אדם מספיק יציב ובטוח חופשי מחששות בתוכו, הרבה יותר קל לו לתת לעצמו להסתובב ולבוא באינטראקציה גם עם אנשים וגורמים ודברים שהם בעייתיים ולוקים ואף בעלי פוטנציאל מזיק לדעתו. והרי בלי אינטראקציה שכזו לא ניתן לתרום לאחרים שום אפקט, ושום סיוע מקדם ומיטיב ומפתח לא יכול לצאת מאיתנו ולגעת באחרים.

האדם המתפתח, שיש לו כבר מקום פנימי ומשאבים של יכולת לזהות סביב לו את הטעון שיפור וקידום, צריך לשאוף להתפתח תמיד הלאה, לרמה פנימית של יכולת תמיד לבחור – מול כל דבר כהה, מול כל תפיסה או התנהגות אנושית לקויה ובעייתית, כולל כזו שאף עלולה להזיק לעולם, מנקודת מבטו – עמדה פנימית פנויה, נינוחה, שלווה, וסבלנית.

לא בהכרח עמדה סובלנית, אלא סבלנית. הביקורתיות היא חשובה, וצריכה להיות מתורגמת ככלי עבודה מקדם ותורם. ולא צריך לקבל בסובלנות כל תופעה שהיא שלילית ומזיקה, כי זה ההיפך מאכפתיות וההיפך מסיוע לעולם. אבל כן צריך סבלנות, כי תהליכים תמיד לוקחים זמן, ואם רוצים לשמור על רוגע ושוויון נפש עצמי, ועל יכולת להתקרב ולסייע, גם כשהמושא לסיוע לא נוח מבחינתנו, אזי סבלנות (ולא סובלנות) היא מפתח.

מי שכבר קצת התפתח, וכבר קצת רואה ומזהה, גם ממקום מפותח יותר, צריך להתפתח עוד כדי להיות גם בעל סבלנות רבה, וכושר הכלה בטוב, כלפי כל מה שסביב לו, שמתוך הראייה החזקה והיותר ייחודית שלו, אולי גם לעתים קצת יותר מציק ומטריד וטעון שיפור מבחינתו.

חשוב לשמור את הראייה וההבנה הביקורתית, אבל רק בשילוב עם סבלנות, הכלה וחמלה כלפי כל מה שמטריד ונראה טעון שיפור, המקום האישי המפותח יותר יכול לבוא לידי ביטוי ולממש עצמו בעולם, לטובת העולם, ולטובת ושמחת והצלחת דרכו של האדם הרואה עצמו.