סיווג לעומת שיפוט

לא כל מה שכל אדם חושב, אומר, או עושה ומביא לעולם, הוא טוב, ולא כל דבר שכזה אמור לקבל מקום ואיפשור. האדם אמור לסור מרע ולבקש את הטוב, ולהשתמש ביכולת האבחנה שקיימת לו בין טוב ורע, על-מנת לתרום את חלקו להתקדמותו והשתפרותו של העולם, ולהיותו מקום מוסרי וטוב.

יש גישות כיום שמצדדות במתן מקום ולגיטימציה לכל דעה ולכל דרך חיים, ולכל אמירה או עשייה, שאין בהן משום פגיעה ישירה במישהו. אבל פגיעה עקיפה או מרוחקת היא גם כן פגיעה, ולדעתי חלק מהותי במקומו ותפקידו של האדם בעולם, הוא להיות סלקטיבי, ולברור בין טוב ורע באופן אקטיבי. כן לאפשר ולתת מקום לדברים מסוימים, ולא לעשות כן לגבי דברים אחרים.

אז האם האדם צריך להיות שיפוטי כלפי חבריו ומי שמסביבו?

לא בדיוק. הוא צריך לדעתי להיות סיווגי.

הוא צריך באופן אקטיבי להתבונן תמיד נוכחו, ולהגדיר לעצמו מה חיובי בעיניו ומה שלילי בעיניו. ולפעול בהתאם – לקרב אליו את שטוב בעיניו, או להתקרב אליו, ולהרחיק ממנו את שרע בעיניו, או להתרחק ממנו. האדם צריך לדעת ולבחור לסווג דברים לשתי הקטגוריות, זו של דברים חיוביים, וזו של דברים שליליים, ולהנחות את עצמו כיצד לפעול, לאורו של הסיווג הזה.

אבל סיווג שונה משיפוט.

להגדיר משהו כשלילי או כחיובי, זוהי פעולה של סיווג ואבחנה ושל קטלוג. וזו כשלעצמה איננה פעולת שפיטה.

מה ההבדל?

שיפוט הוא ייחוס של כוונה טובה או רעה, למי שאומר או מבצע משהו, כשבעינינו המשהו הזה הוא טוב או רע.

סיווג לעומת זאת הוא רק זיהוי אם ברמה של התוצאה הסופית, הדבר שנאמר או שנעשה הוא טוב בעינינו או רע בעינינו, מבלי שנחרוץ דין ביחס לנסיבות או לכוונות שהולידו את הדבר הזה.

כאשר בית-משפט דן במעשה הרג של מישהו, בית-המשפט בוחן ושוקל וקובע, אם המעשה בוצע בזדון או בשוגג, ובהתאם לכך קובע הכרעתו. זהו שיפוט. המעשה עצמו של הרג, ברור שהוא שלילי, בלי קשר לטיב הכוונה או הנסיבות שהובילו אליו. וזהו סיווג.

נניח שאדם מסוים נוהג באופן שאני בוחר לסווג אותו כשלילי וכבלתי רצוי, ובמסגרת האחריות שלי להשתמש ביכולת האבחנה שלי בין טוב ורע, אני בוחר להתרחק ממנו. כל עוד לא התעסקתי במניעיו של האדם הזה, ובסיבות שהובילו אותו לנהוג כפי שהוא נוהג, הרי שרק סיווגתי אותו, ולא שפטתי אותו.

יכולים להיות אנשים מאוד טובים, שסיפורים אישיים מורכבים שלהם הובילו אותם לעשות דברים שבעיני הם שליליים, ולא צריכים לקבל מקום. כל עוד אני לא נוטל לעצמי את היומרה להכריע, האם או עד כמה אנשים אלה הם טובים או לא בכוונותיהם, ולא נכנס לנתח ולפשוט את סיפוריהם האישיים, אלא רק בוחן את המשמעויות והתוצאות של מעשיהם מנקודת המבט שלי ולפי הערכים וחוש הקטלוג שלי בין טוב ורע – הרי שאינני עוסק בשיפוט, אלא רק בקטלוג וסיווג.

קטלוג וסיווג בין טוב ורע היא פעולה שיכולה להתבצע ללא כעס וללא מטענים רגשיים, וכדאי לשאוף שכך תתבצע. מה שמכעיס ומקומם, ושבצדק עשוי לעורר או להשקיע מטענים רגשיים, הוא הרובד של הכוונה. כשאדם פועל מתוך כוונות רעות, קשה וגם אין סיבה שלא לכעוס. אבל כאשר אנו לא מתעסקים בכוונות של האדם, ולא לוקחים לעצמנו את המקום והיומרה של לשפוט את מניעיו, אלא רק מתבוננים בתוצרי פעולותיו, ורק אותם מסווגים – הרי שזוהי פעולה כמעט רק או כאילו טכנית, שאין צורך שיהיו מעורבים בה רגשות קשים או עוינים.

סיווג דברים שאנשים אומרים או עושים ומביאים, לקטגוריות של טוב או רע, מבלי לשפוט אותם על מניעיהם, לא צריך בהכרח להפריע לנו להכיל ואף לחבב את האנשים, ואולי אפילו יכול לעזור לנו לפתח את יכולות ההכלה והחיבה שלנו כלפיהם. אם אנו רואים אדם שהביטויים המעשיים של מצבו הפנימי וההיסטורי-אישיותי הם שליליים בסיווגם מבחינתנו, ואנחנו מצליחים ובוחרים מצד אחד לשמור מהמעשים האלה את המרחק המתאים, ומצד שני מצליחים באותו זמן שלא לשפוט את האדם עצמו שמאחוריהם, וכן לזכות אותו במידה של אמפטיה – הרווחנו.