עלי התאנה

בראשית ג' ז'-י':

"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא."

בראשית ג' כ"ב:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם."

בגן-עדן ה' התהלך בקרבת האנשים הראשונים, והם בתחילה נהנו מקרבתו וממנעמי החיים בגן, מבלי להתבושש במערומיהם. מה נועד למסור לנו הסיפור שלפיו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת הפכו פתאום בני-האדם למתביישים זה מזה ומפני אלוהים? הרי האלוהים היה שם כל הזמן וכל הזמן ראה אותם, והם ידעו זאת – הוא הרי דיבר איתם והם הכירו אותו ואת נוכחותו לידם.

אז מה השתבש?

לדעתי מה שקרה בעת אכילת פרי עץ הדעת, הוא, שהאנשים, הנשים והגברים, החלו פתאום להרגיש לא נוח, עם הימצאותו של ה' בקרבתם, בשל הבקרה שלו עליהם ועל מעשיהם. לפני שאכלו מפרי עץ הדעת האנשים היו תמימים ולא הכירו את האבחנה בין טוב ורע, ולאחר שאכלו ממנו, עיניהם נפקחו, והם פתאום התחילו לדעת להבחין בין טוב ורע. בתוך כך הם החלו פתאום לראות גם את מעשיהם שלהם באור של עד כמה הם טובים או רעים, ועם זה הגיעה גם ההכרה, ש-ה' כל הזמן רואה ומבקר עד כמה הם טובים או רעים.

לפני שהם ידעו להביט כמו אלוהים ולדעת לזהות בין טוב ורע, לא הייתה להם סיבה או יכולת לדעת ש-ה' מביט ומאבחן ומבקר בדרך זו ומסווג בין טוב ורע, גם אותם ואת מעשיהם. אך משאכלו מעץ הדעת נוכחו שהם כל הזמן תחת השגחה שהיא כל הזמן גם בחינה או בקרה. התגלית הזו הייתה מאוד לא נוחה להם, וכדי להימלט מן התחושה הזו ש-ה' כל הזמן רואה עד כמה הם טובים או רעים, לא נותר להם לכן אלא להתרחק ממנו, ומן הגן שבו הוא מתהלך קרוב כל-כך סביבם.

עם פרי עץ הדעת האנשים נהיו יכולים להביט באופן דומה ל-ה' בהקשר של זיהוי בין טוב ורע, אבל הם לא קיבלו את הגובה והפרספקטיבה ואופק ההסתכלות והידיעה האינסופית בו-זמנית של הכל שיש ל-ה'. הם נהיו פתאום נבונים ורואים סביבם, בטווח קרוב, אבל לא נהיו יודעי מספיק דברים ורואים מספיק רחוק על-מנת לדעת להימנע מטעויות מסוימות.

משאיבדו את תמימותם, והחלו להכיר מושגים של טוב ורע, מבלי שיכלו לראות מספיק מגבוה ורחוק את עצמם ואת המשמעויות וההשלכות של מעשיהם ובחירותיהם, לא היה להם איך שלא להתחיל לצבור טעויות ובעיות ולהתרחק מעצמם הנקי, היציב, התמים והמקורי.

כל עוד האנשים היו תמימים בגן-עדן, ה' היה קרוב, ודאג לתקן בשבילם כל דבר לא מוצלח שעשו ואולי טעו בו בתמימותם. אבל מרגע שיצאו מן הגן, ודחו מעליהם את השגחתו הקרובה, הבוחנת והמתקנת של ה', בהיותם חסרים יכולת מספיק טובה להבין ולתקן את הטעויות שלהם או להימנע מהן בכוחות עצמם – הנתיבים שלהם בחיים החלו להשתבש.

החלו להופיע בעולם ולהצטבר בו, ובחיי בני-אדם ובאופיים, מיני בעיות ותקלות מעשה ידי אדם, עד שבשלב מסוים, אחרי לא הרבה מאוד דורות, העיוותים שצמחו באנושות כבר לא הותירו ברירה ל-ה', והוא נאלץ למחות כמעט את הכל במבול אימתני, ולהתחיל שוב את האנושות והעולם, מחדש, כמעט מן ההתחלה.

מהו הלקח?

במקום להדיר את אלוהים מסביבתנו, ואת עצמנו ממנעמי גנו, פשוט עושים דברים בדרכים שלא מחייבות אותנו לחשוש שמה הוא קרוב, רואה אותנו במעשינו, מבקר ובוחן, ולא מרוצה מאיתנו. אם ניתן לו להרגיש רצוי ולהיות קרוב, הוא יוכל וכנראה ישמח לסייע לנו בתיקון הטעויות והבעיות שלנו שאנחנו לא יודעים לפעמים לתקן אותן או לראותן מבעוד מועד ולהימנע מהן בבחירותינו, ונרוויח חיים ועולם הרבה יותר תקינים וטובים.

ראשית חכמה – יראת ה', עם לרצות אותו ואת השגחתו ובקרתו, ועם לאהוב ולקבל אותו, ואת השיפוט שלו, באמת.