על המקום הנכון והדרך אליו

האם המצב הבא נשמע מוכר?

שני אנשים שונים שאנחנו מכירים, שלשניהם אותו מקצוע, ששניהם למדו את אותם לימודים, עבדו במקומות דומים, ואולי אפילו עובדים כעת ממש באותו מקום עבודה, חדר ליד חדר – לגבי אחד מהם אנחנו אומרים שהמקצוע הזה, ומקום העבודה הזה, תפורים עליו בול, שהוא פורח בהם, ושזה בדיוק הדבר בשבילו, וביחס לשני אנחנו בו-בזמן אומרים, (או רק חושבים ולא אומרים), שהמקצוע הזה, או מקם העבודה הזה, לא באמת מתאימים לו. שהוא מצוי בהם אולי באיזושהי אוטומטיות, אולי בלי להיות ער לכך שהם לא מתאימים לו, או בלי באמת להתאמץ בצורה יותר עמוקה וכנה, למצוא ולבחור את המקום שבו כנראה עשוי להיות יותר נכון ומתאים עבורו להימצא ולפעול.

מצבים כאלה מוכרים לנו כמובן גם מתחומים אחרים בחיים, מעבר לתחום המקצועי.

האם מצאתם את עצמכם מהרהרים פעם הרהורים מסוג זה גם למשל סביב הימצאותו של אדם קרוב מסוים בזוגיות מסוימת, שלתחושתכם אולי פחות מתאימה לו? או סביב בחירתו של אדם מוכר להתגורר במקום מסוים, או בסוג מסוים של בית? או סביב בחירתו בתחביב מסוים או בצורת בילוי מסוימת?

גם עם עצמנו אנחנו הרבה פעמים מרגישים שדבר מסוים A יותר מתאים ונכון בשבילנו מדבר B, ואפילו לא תמיד עם סיבה הגיונית או ברורה ומודעת לכך.

הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתלבטים בשאלה מה יותר נכון ומתאים בשבילנו עצמנו, בכל אחד מההקשרים הנ"ל – המקצוע ומקום העבודה, הזוגיות, מקום המגורים, תחביבים, חברים, וכולי... וזאת כאשר מתחת לכל מקרי ההרהורים מהסוג הזה, למעשה מסתתרת אצלנו הנחת עבודה מסוימת: הנחה שלפיה, יש לכל אדם בכל רגע נתון, וביחס לכל עניין ותחום, את הדבר שיותר מתאים ונכון בשבילו. שיש לאדם תמיד בכל היבט של החיים את המקום שיותר נכון בשבילו, לעומת המקומות הפחות נכונים בשבילו.

עולה מכאן שאלה מעניינת:

כיצד ומניין מפעמת בנו הנחת מוצא כזו? לכולנו הרי יש שתי רגליים, שתי ידיים, 10 אצבעות, אף, גב, וכולי. התחנות שאנו עוברים בחיים לרוב מקבילות ודומות, אנחנו חשופים פלוס מינוס למידע ציבורי דומה, ומדברים ומתנהלים עם שפה ועם כללים דומים. יש בכולנו הרבה מאוד מן הדומה או המשותף. איככה זה ולמה, שבתוך המבנה והנתונים הדומים האלה שבתוכם כולנו מתהלכים, יהיה לכל אחד ואחת מאיתנו בכל שלב ובכל תחום, משהו דווקא אחר וייחודי, שמתאים ונכון יותר ספציפית דווקא עבורו או עבורה?

מהיכן הייחודיות הזו? מהיכן הספציפיות הזו של מה שנכון לנו, שנובעת ומפעמת בכל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי, ספציפי, אחר?

מהיכן וכיצד קיים ופועל בנו אותו מנגנון שמתוכו אנחנו יודעים לבחון דברים בצורה אינדיבידואלית, ונוטים לסווג דברים ומקומות שונים, כיותר או פחות מתאימים ונכונים עבורנו?

בכל אדם רשומות הרבה חוויות שעבר, וכמובן שהן משפיעות על הדרך שבה הוא מרגיש וחושב ביחס לדברים שונים. אבל זה לא הדבר היחיד שמסביר את הייחודיות שמקננת בכל אדם, ואת השונות והספציפיות שחלה על מה שנכון ומתאים יותר או פחות לכל אדם שונה ומסוים. יש שם בעומק עוד משהו מלפני זה.

בכל אחד או אחת מאיתנו עובר כנראה עוד מהמקום הבסיסי הגבוה והיסודי שבנו, אולי ממקורות הנשמה, או מהחיבור והצלם האלוהי שבנו, איזשהו גוון אינדיווידואלי נבדל וייחודי. איזשהו סט מסוים וייחודי של מאפיינים בסיסיים, של נטיות מסוימות ושל צרכים ורצונות מסוימים, ושל ייעוד או משמעות מסוימים. ואלה, מתווים מתוך האדם וכלפיו את מהות המימוש שלו, ואת הדרך שלו להשגת או יצירת המימוש הזה. בתוך כך הם מתווים מבפנים, גם את מה שיכול להיות יותר או פחות מתאים ומקדם מבחינת האדם, בהקשר של התקדמותו והתפתחותו אל עבר הייעוד והמימוש המסוימים והייחודיים הללו, דווקא שלו עצמו, האדם היחיד והמסוים הזה.

יש שם בפנים, לפחות בפוטנציה, כמו איזושהי ידיעה פנימית שקטה, או כמו איזשהו קול פנימי מנחה או דוחף, שאופפים ופועלים מתוך ולאור המאפיינים היסודיים והייחודיים האלה שיש בכל אחד ואחת מאיתנו, ומהייעוד והמימוש הייחודיים והאישיים שלנו, שטמונים בנו. ולכאורה הקול או הדחף והידיעה הפנימיים הללו, כמו מנסים תמיד לדבר אלינו ולהכווין אותנו אל הדברים שיותר נכונים ומקדמים עבורנו, מבחינת מה שנועדנו ושחשוב שנהייה ושנממש ונתרום. הם כמו מנסים תמיד לעזור לנו לבחור את מה שיותר מתאים וטוב ונכון לנו, להתקדמות ולהתפתחות שלנו בעולם ובחיים. מקומות ודברים מסוימים שאנו פוגשים או מנסים, הם מנסים תמיד לסמן כלפינו בהרגשה שלנו מבפנים כמקומות ודברים יותר "נכונים", לעומת מקומות ודברים אחרים, שאותם הם מנסים לסמן כלפינו, כפחות נכונים ומתאימים, או כפחות מקדמים ומממשים עבורנו.

אז למה אנחנו בכל זאת לא תמיד יודעים מה נכון בשבילנו? או איך זה שלפעמים אנחנו חושבים שמשהו מסוים הוא נכון בשבילנו, ולאחר זמן מסוים אנחנו מבינים שהוא לא ממש כזה?

זה קורה כיוון שהקול הפנימי הזה של העצמי הייחודי שלנו, שכל הזמן כמו מנסה לדבר אלינו, ולהכווין אותנו לבחירות מיטביות עבורנו, מבחינת התפתחות והתקדמות ומימוש וייעוד – אנחנו לא תמיד מצליחים לשמוע אותו, או לא תמיד מצליחים להבין את מה שהוא מנסה לומר לנו, בצורה מספיק מלאה או מדויקת. לרוב מגיעה לאוזננו מהכמו קול פנימי הזה, ומהידיעה הפנימית אותנטית שלנו, רק כמו איזושהי איושה מרוחקת, מקוטעת, מעורפלת, מעורבלת, לפעמים לגמרי מטושטשת ואף מעוותת.

כשאנחנו ניצבים בעולם בפני דילמה, כמעט תמיד אנחנו כן קולטים שמגיעים אלינו מן הפנים שלנו ביחס אליה כמו נימים עדינים של הצבעה או הכוונה, באשר למה שנכון לנו בעניינה, אבל יחד איתם אנחנו בדרך-כלל נשארים עם הרבה תהיות וסימני שאלה. לרוב לא מצליחים מיד להנות מתחושת תשובה פנימית ברורה, מהימנה ושלמה. והתוצאה היא, שלרוב, למרות שאנחנו קצת יודעים שאנחנו לא בדיוק במקום הנכון או המיטבי, לוקח לנו עוד די זמן של ג'יעג'וע ושל סבל, או של סתם השקעה ומפח נפש היכן שלא באמת משרת אותנו, עד שאנחנו מצליחים לשנות ולבחור בפועל את הבחירה היותר נכונה. עד שאנחנו מצליחים מספיק להתגבש עם עצמנו, להשלים את החלקים החסרים או הרעועים בידיעה ובקול הפנימיים, ולעשות מעשה, ולקחת את עצמנו מהשלב והסיטואציה והדילמה שבהם אנחנו נמצאים, אל המקום והעתיד והמימוש שבאמת יותר טובים ונכונים ומקדמים בשבילנו.

מדוע כל-כך קשה לנו בדרך-כלל, להצליח לשמוע בצלילות ובשלמות ובמהימנות את מה שהפנים היודע שלנו מנסה לומר לנו, או מנסה להציע לנו ולכוון אותנו אליו, כשאנו בהתלבטויות שלנו בעולם?

הסיבה טמונה בסיטואציה הפיסיקלית שמאפיינת את המבנה האנושי שלנו:

כאנשים, אנחנו מתאפיינים בכך, שבין התודעה המאזינה שלנו, ובין המקום הפנימי שממנו עולים הידיעה או הקול המנחה הפנימיים והאותנטיים שלנו – בין שני אלה שוררות בתוכנו שכבות רבות של משקעים ודפוסים רגשיים ומנטליים, של חוויות היסטוריות לפעמים טעונות ומורכבות, של התניות תפיסתיות וגישתיות, של דברים ולחצים ומושגים שהאביסו עלינו מבחוץ, של עמדות והשפעות והתניות סביבתיות שונות, שקלטנו וצברנו, וכיוצא באלה. אלה שכבות של צורות הסתכלות וחשיבה מסוימות שהתקבעו אצלנו, דפוסים שונים של הבנה ופעולה, אמונות ותובנות שונות שהצטברו ונחקקו, התניות שונות, קארמות, ומטענים שונים כבדים ומטים, מן העבר או העברים שלנו – שכולם יוצרים מעין מיסוך או חציצה או ריחוק וטשטוש והטיה, בין התודעה שלנו, ובין הידיעה והקול הפנימיים והמדויקים שלנו.

בתווך ששורר בין הפנים הצלול והיודע שבנו, שיכול ומנסה להנחות אותנו, ובין האוזניים המקשיבות או התודעה הקולטת שלנו, יש לרוב מצבורים של מוקדי רעש פנימי וחיצוני והטיות. השכבות הקצת יותר ישנות ונוקשות, והפה ושם כהות, שלנו, והרעשים הרבים והחזקים שאופפים בתוכנו מהן ומהסביבה שלנו – כמו מעיקים על היכולת שלנו להקשיב לעצמנו, ולפנים האותנטי שלנו. הם מפריעים לנו להבין את הקול והידיעה הפנימיים כהלכה, ועם המהימנות ותחושת הביטחון המתאימות שדרושות מבחינתנו. זה מה שמקשה עלינו לדעת מעצמנו, בצורה פשוטה, נקיה, מיידית ומלאה, פשוט באינטואיציה הטבעית והאותנטית שלנו, מה באמת נכון ומיטבי לנו, בכל מצב או סוגיה או שלב או תחנה.

מה אפשר הסיטואציה הפיזיקלית המאתגרת הזו?

אפשר וכדאי לעשות עבודת התפתחות עם עצמנו. ויש כנראה דרכים שונות לכך, שיש להן דגשים שונים, וזוויות גישה ופעולה שונות. לדעתי חשוב ומקדם בצורה היעילה ביותר, לשלב בין שני מישורים של עבודת התפתחות אישית או עצמית:

1. המישור של התנסות ולמידה ורפלקסיה, תוך כדי ההתנהלות וההתקדמות המעשית והיומיומית רגילה בחיים, על גבי ודרך הסיטואציות וההתלבטויות והאתגרים שבאופן טבעי מזומנים לנו או נקרים בדרכנו. זהו מישור התפתחות שכולל גם עבודת מודעות של קבלת החלטות ובחירת בחירות, הצבת יעדים ויישום צעדים, שאילת שאלות עצמיות, פיתוח ההיכרות שלנו עם עצמנו, שכלול יכולת הרפלקסיה, החקירה והתחקור שלנו עם עצמנו – סביב מי שאנחנו, הפוטנציאלים והתכונות והמאפיינים שלנו, היתרונות והמגבלות שלנו, הייעוד והמימוש והשאיפות שלנו, הבחירות שלנו ותוצאותיהן, האילוצים והאפשרויות שבתוכם אנו פועלים, ומאפייני וצרכי הדרך המסוימת והאישית המסוימת, שלנו.

2. המישור השני הוא זה של פיתוח וזיכוך הפנים האנרגטי וההווייתי של עצמנו. של ניקוי ועידון ופתיחה, ברבדי השכבות והמשקעים והדפוסים והקארמות שבתוכנו. זהו מישור של עבודת פיתוח והנכחה וחיזוק של הנגישות והקשב, בתוכנו, כלפי ציר החיבור הפנימי עצמי גבוה ויסודי ייחודי שבנו. מישור שמטפל ומפתח – לרוב בעזרת כלים ותרגולים של מדיטציה, ריכוז, הרפיה, קשב ודמיון מודרך – סביב הפוטנציאלים שקיימים בנו לידיעה פנימית יותר צלולה ושלמה, ולהאזנה וקליטה יותר נוכחות, בהירות ומדויקות, כלפי הפנים האותנטי והיותר כמוס שלנו.

השילוב של עבודה והתפתחות בשני המישורים הללו, מניב חיים יותר קולחים, פתורים, קלים, שמחים ומספקים. יותר שלמות פנימית, מימוש עצמי, הגשמה, בריאות ואושר. יותר אותנטיות וחיבור, יותר אנרגיה ורוח והזנה טובה, ויותר הימצאות שלנו בכל שלב ובכל רגע, במקומות ובדרך שיותר נכונים ומיטביים עבורנו.