פנים וחוץ מזרח ומערב ואנחנו שבאמצע

אנחנו יודעים להבחין בין שני סוגי מרחבים:

• "המרחב החיצוני" :

המרחב שאנו מכירים בחמשת החושים שלנו כאשר אלה מופנים אל המתרחש מחוץ לגופנו. המרחב שאנו מזהים כמצוי מחוץ לגופנו, שיש לו מעמד של נחלת הכלל. שאנו מרגישים שכולנו יכולים להכיר ולתהות על קנקנו ותכולתו, בצורה דומה, או משותפת, ובהמשך לכך – לתקשר אותו ולחלוק אותו אחד עם השני יחסית בקלות ובטרמינולוגיה ושפה משותפות. המרחב שכיוון שהוא נגיש לכל בצורה דומה ומשותפת, קל יותר והתרגלנו במערב לקיים דווקא בו את השיח והעיון ההגותי והמחקרי-מדעי ואקדמי.

• "המרחב הפנימי" :

המרחב שכל אדם יודע לזהות שגם כן קיים עבורו, באופן אינדיבידואלי ואישי, ושלרוב הוא לא כל-כך יודע כיצד להגדיר אותו במדויק, או כיצד לאפיין אותו, או כיצד להבין את תכולתו ואת מהויות ומשמעויות הדברים שבו, באופן חד-משמעי או מפורש, עד תום. המרחב שהוא נחלתו הפרטית והבלעדית של האדם, שבו הווה ומתרחשת האישיות שלו, על מחשבותיו ורגשותיו, שהאדם יודע שיש באפשרותו לתקשר ולחלוק עם אחרים רק בצורה חלקית כלשהי, ומוגבלת, רק במובנים מסוימים, ורק עד לרמה או עומק מסוימים.

זהו המרחב שבו מתנהלות החוויה והפרשנות הסובייקטיבית והאישית של האדם. שבו שוררת האמת האישית והפנימית שלו, שהוא מצליח וזוכה להכיר ולטפח במידה כזו או אחרת, כשתמיד נשאר בה סתום או עלום שהוא רב על הגלוי.

בחברה המערבית חילונית, ככלל מקובל לראות את המרחב החיצוני כשדה העיקרי לתהליכים של ההתנסות והתבטאות, למידה ופיתוח מודעות והיכרות, הן עצמית, והן ביחס לעולם ולמציאות הסובבים. האדם המערבי לרוב מנסה ללמוד על עצמו ועל העולם, ועל מקומו, דרכו ואף על מטרותיו האישיות וייעודו בחיים, דרך התנסויות ולמידות בערוצים האקדמיים והמקצועיים, תוך כדי ובעזרת הקריירה התעסוקתית שלו בעולם וגורמים שהוא פוגש בהם במסגרתה, תוך כדי ובעזרת מערכות היחסים שלו עם אחרים, ומקורות מידע וידע חיצוניים כמו ספרים, סרטים, אינטרנט, כלי התקשורת ציבוריים, וכולי.

כלי המחקר המדעיים מערביים, ושיטות העבודה האקדמיות המערביות, נשענים רובם ככולם על תצפיות ומדידות ככל האפשר "אובייקטיביות" – כלומר כאלה שיכולות להיקלט ולהירשם בצורה דומה או משותפת על-ידי כל בני-האדם, במרחב השיח והעיון והצפייה הפתוח והמשותף לכולם – הווה אומר למעשה כמעט אך ורק במרחב החיצוני.

גם כאשר האדם המערבי הטיפוסי מציץ לתוך עצמו פנימה, הוא לרוב לא מייחס לדברים שהוא עשוי למצוא וללמוד שם במרחב הפנימי שלו, מעמד של תובנות שיכולות להיות גלובאליות, אותנטיות למהדרין, מוחלטות, ורבות פוטנציאל, תוחלת, משמעות ותוקף. זה תמיד נעשה יחד תחת גישה ותיוג שמצמצמים את המעמד והתוקף של מה שאפשר לגלות וללמוד ולדעת שם במרחב שבפנים. כמה שלא מהללים ומדגישים אנשי המערב של זמננו את ה"אינטואיציה" – מבחינתם ובעולמם הידיעה האינטואיטיבית עדיין ותמיד נהנית ממעמד ותוקף פחותים ושנויים במחלוקת, יחסית לאמת וידיעה "מדעיות", או אקדמיות, כלומר חיצוניות. תפיסות פנימיות ואישיות, תחושות רגשיות ואינדיבידואליות, וכל סובייקטיביות באשר היא – כל כמה שההומניסטיות המערבית עוסקת בהן ומחזיקה מהן, הן תמיד נתפסות במערב כבאות אחרי האובייקטיביות החיצונית והציבורית. תמיד כקצת פחות "רציניות", וכפחות תקפות ומשמעותיות ופחות מחייבות.

בתרבות המערבית קיים קושי לקחת את מעמקי המרחב הפנימי כרלוונטיים לשיפור שיטתי ומתודולוגי של חוויות האושר והמימוש העצמי בחיים, כיוון שבשיח האקדמי המערבי, ובשיח המערבי בכלל, מושלת בכיפה התפיסה שלפיה ידיעה ברת תוקף, שהיא משמעותית ורלבנטית באמת להבנת האדם את עצמו ואת העולם, חייבת להיות כזו הניתנת למבחן אמפירי ציבורי. כלומר ידיעה תקפה ורלבנטית בהקשר של תפיסת העולם, גם האישית, חייבת במערב להיות ניתנת לייצוג ותקשור באופן מילולי, ולהיות מטופלת באמצעים שכלתניים לוגיים, ועל-כן חייבת לבוא ולשרור אך ורק במרחב החיצוני.

בתפיסה המערבית, גם אם דברים שאדם לומד בתוך עצמו יכולים להיות משמעותיים מאוד עבורו, הרי שאין יכולת מעשית או שיטתית, או "מדעית", להשתמש בהם באופן כלשהו לתועלת הכלל האנושי, ואין להם כמעט כל רלבנטיות בהקשר של הבנת המציאות הכללית, כל עוד לא תוקפו ואושרו אמפירית וחיצונית באופן ציבורי "אובייקטיבי". כאשר הציבור לא יכול או לא זוכה לבחון אמפירית ואובייקטיבית תובנות פנימיות של אדם כלשהו, או לא יכול לתפוס אותן באותה צורה, ולהיות שותף להם באופן ישיר ומלא באותו אופן ובאותה מידה – במערב גורלן של התובנות הפנימיות והאישיות הללו, שבאו מתוך או דרך האדם הזה – להישאר בחזקת אינטואיציות אישיות אולי מעניינות ונחמדות, אבל שאין מה לעשות איתן או לקחת מהן לרמה שימושית, או כידע של ממש בעל משמעות, מעבר לרמת המעניין והנחמד האישי פרטי הזה.

לעומת זאת, בתרבות ובפילוסופיה של הודו, המרחב הפנימי נתפס אחרת לחלוטין, ובאופן הרבה יותר רחב, מגוון ורלבנטי. הוא בפירוש נתפס שם בקרב הוגים ומורים רבים, ובמידה רבה גם בקרב "המוני העם", כזירה מרכזית, אם לא המרכזית, למימושם של תהליכי התפתחות תודעתיים, שעשויים להוביל למצבי הוויה, וחוויה, יותר מוצלחים ומתקדמים, שניתן לעתים קרובות להקבילם למה שאנו מכנים יותר אושר ויותר מימוש עצמי – אינדיבידואליים ואישיים ובאמת עצמיים.

תרבות החוכמה והפילוסופיה ההודית, כוללת, המוני מסורות ומתודות שיטתיות, מגוונות, ומשמעותיות, לתהליכי פיתוח מודעות ותודעה, בתוך זירת המרחב הפנימי. התפיסה שם היא, שעל אף שמדובר במרחב שאינו זמין לנחלת הכלל באופן אחיד ובאותה צורה או מידה, ועל אף הקושי לתקשר סביבו באופן משותף – אפשר גם אפשר ואף חיוני וחשוב ביותר להתייחס למרחב הפנימי, ולפעול בו, באופנים מתודולוגיים ו"מדעיים".

יחסית למבחר הפרקטיקות הצעירות והנישתיות שמוצעות כיום במערב, ביחס למרחב הפנימי, בהודו נפוצות אין ספור יותר גישות וטכניקות, בעלות היסטוריות של מאות ואלפי שנים, העוסקות במרחב הפנימי, ומכוונות לתהליכי גדילה והתפתחות בו, בשיטתיות ובמתודולוגיות.

בעוד שבמערב אנשים מתרגלים כיום סוגים שונים של מדיטציה, כדי להוריד סטרס ולהירגע מעמל היומיום ומקצב החיים והמולת החיים שבמערב, וזו בעצם מעין תעסוקת פנאי או נופש נוספת, או סוג של פעילות מקבילה לטיפוח כושר גופני – הרי שבהודו דורות של תלמידי ומתרגלי רוח עוסקים במדיטציה על-מנת להתפתח תודעתית והווייתית, ומתוך שאיפה לשחרור מנטלי ותודעתי, ולהשגת אושר והארה אולטימטיביים.

בזמן שבמערב פילוסופים עסוקים בוויכוחים שכלתניים ומילוליים, ומגבבים ערמות וספרים של מילים ושל דיונים וויכוחים, כאילו כספורט תחרותי התנצחותי ביניהם – במזרח אנשי הרוח שוקדים עם עצמם ובפנימיותם על פיתוח ושכלול של ערוצי תודעה וידיעה נוספים ונרחבים יותר מאלה של האינטלקט הלוגי והמילוליות, במטרה להרחיב את יכולת תפיסת וחוויית העולם שלהם אל מעבר למחוזות המוגבלים והחד-ממדיים של הרציו המילולי הלינארי. במטרה לגדול אל מעבר למושגי החשיבה הרגילים, הצרים והמוטים יותר, שאליהם מוגבלת החשיבה המילולית, ולהתקדם אל יכולות התפיסה הבלתי-אמצעית ומקבילית, שרק בה ניתן להכיל ולדעת את המציאות הרחבה יותר כהווייתה, באופן שטומן בחובו את חוויית האושר והשחרור וההשלמה והשלווה.

החשיבה הלוגית מילולית ומדעית חיצונית אובייקטיביסטית של המערב, אפשרה לו לפתח את עצמו במישורים של טכנולוגיה ומדע ורפואה ותברואה ושיטות עבודה בצורה נפלאה. זו לא צורת חשיבה שלילית או מיותרת, אלא גישה ודרך עיבוד ולמידה שיש בה ברכה עצומה. כל-כך רבות הן התועלות המעשיות העצומות שדרך החשיבה הזו, המושלת בכיפה במערב, הביאה ופיתחה בעולם. היתרון שיש למדינות המערב על הודו והעולם השלישי, במישורים האלה של הטכנולוגיה והמדע והרציו החילוני מעשי מילולי, הוא אמיתי ומשמעותי, ולא בכדי הודו וחברותיה נתפסות כמפגרות אחרי מדינות המערב, בהיבטים מסוימים, מאוד חשובים.

הבעה היא לא עצם החשיבה הלוגית מילולית מדעית חיצונית, שיש בה המון ברכה ותועלת וחשיבות, אלא, הבלעדיות שהעולם המערבי התרגל להקנות לה, על חשבון ותוך דחיקת מקומה של העבודה והלמידה וההתפתחות והידיעה הפנימית ואישית ולאו-דווקא מילולית.

העולם המערבי שקידש את הרציונליות המילולית חילונית חיצונית, הדחיק והשכיח מעצמו את המקומות הפנימיים הבלתי מילוליים החורגים מעבר לרציו הלוגי, שדווקא הם מאוד קריטיים לחוויית האושר ולרמות הידיעה הנרחבות והעמוקות יותר של המציאות ושל הרוח.

ולכן, בזמן שבמערב הטכנולוגיה יותר מפותחת, והחיים המעשיים הרבה יותר נוחים וקלים, דווקא בהודו רמת האושר הכללית באוכלוסייה, והאווירה הכללית שמורגשת ברחובות, למרות התנאים הפיזיים הפחות מפותחים – דווקא יותר גבוהות. ולא סתם אנשים מערביים שיש להם בבית הכול מבחינת נוחות וקלות וטכנולוגיה, יוצאים בהמוניהם לחפש רוחניות ואושר במזרח ובהודו ה"נחשלים".

היכולת לחוות את אלוהים ואת נפלאותיו, היכולת לחוש את מיקומנו האמיתי והצנוע בבריאה, להיות בהכרת תודה, היכולת לבטוח בקב"ה ובחסדו, לתפוס את הוויית המציאות העמוקה והשלמה יותר, ולחוות ולהתנהל מתוך ועם אמונה – בעצמי, באדם, בבריאה, ביקום ובקיום ובבורא עולם – היכולות האלה מצויות וטמונות וניתנות ונחוצות לפיתוח ומימוש ברבדים הפנימיים והאישיים, הנרחבים יותר מאלה של הרציו והלוגיות המילולית לינארית, שכוחה וחשיבותה הרבים יפים במישורים מסוימים ולשימושים מסוימים, ולא לכל המישורים או כל הדברים.

בהודו היכולות הפנימיות אמוניות האלה רווחות ומפותחות, והטכנולוגיה והמדע החיצוני והרפואה והתברואה נמצאים מאחור, יחד עם רמת חיים פיזית וטכנית חלשה.

במדינות מערב אירופה ובארה"ב הטכנולוגיה והמדע והרפואה והתברואה וצורת החשיבה הלוגית מילולית לינארית מפותחים ורווחים, ומספקים הישגים מדהימים ונוחות ורמת חיים מעולה במובנים פיזיים, אולם המקומות הפנימיים והרוחניים אישיים שמעבר ללוגי ולמילולי, והיכולות הקריטיות לאושר אישי תוך תפיסת המציאות בהווייתה הרחבה, שכרוכות דווקא יותר במקומות האלה – מדוכאים ונשרכים מאחור.

ואנחנו בארץ-ישראל נמצאים בדיוק בתווך, ובאמצע גם הגיאוגרפי וגם ההווייתי, בין המזרח והמערב העולמיים. אנחנו חלק מהמערב ואפילו מהמובילים בו במישורים שבהם הוא חזק, ויש בנו במקומות ובמקורות היהודיים שלנו גם את היסודות הרוחניים והאמוניים, ואת הנדבך של חיי ועומק רוח ואמונה, שדומים למה שרווח ברחובות הודו, ואולי אף באופנים וברמות ייחודיים שלא נופלים ויכולים ואמורים להוביל גם יחסית למרחב הרוחני שבהודו.

אנחנו בין שני חלקי העולם, ויכולים ואמורים להשתתף וליהנות מסוגי היתרונות והאיכויות הטובים שבשניהם, ואולי אף להוביל בנקודת המפגש שביניהם, בצורה יותר מאוזנת והרמונית – תודות בין השאר ליכולת ולמיקום ולמעמד הזה שבתווך, של גם וגם.

ארץ הקודש, ארץ ישראל, תמיד הייתה נודעת גם כמקום אסטרטגי של דרך וארץ מעבר, בין חלקים וארצות ויבשות ואימפריות של העולם. יכול להיות שהיא לא נבחרה במקרה לתפקיד הזה של "ארץ הקודש" או "הארץ המובטחת", הן רוחנית ומעשית והן גיאוגרפית, ויכול להיות שאנו החיים בה, במפגש בין כל מה שנפגש בה, יכולים לראות עצמנו גם כדי ברי מזל, ומחויבות ופוטנציאל.