שוויון בפני השעון - זמנו של אדם כבודו

האדמה שכולנו עליה, היא הרי לא באמת שלנו, גם אם קנינו אותה מאדם אחר או מהמדינה, בכסף טוב. גם האדם האחר וגם המדינה אורחים או עוברים עליה בדיוק כמונו, ובדיוק כמו כל יצור אחר. הקרקע שעליה ניצב ביתו של אדם פלוני יכולה להיחשב יותר יקרה מהקרקע שעליה ניצב ביתו של אדם אלמוני, רק לדידם של בני האדם הפלונים והאלמונים, שהיום הם פה, ומחר... מעפר באנו ואל עפר נשוב, והעפר עצמו שייך כנראה לא לנו, אלא כמו כל דבר אחר פה – למי שהקימונו מתוכו... האדמה היא משאב כללי שעומד פה לרשותנו, וכך גם האוויר, שגם עליו, או על שום קטע מתוכו, ברור שלאף אחד מאיתנו אין בעלות כלשהי. האדמה והאוויר הם של כולם ובו-בזמן לא של אף אחד, וכך גם הזמן. גם הזמן הוא משאב כללי שעומד לרשותנו, אך לא סר למרותנו. גם הוא לא של אף אחד, ולאף אחד לא יכולה להיות עליו יותר זכות מאשר לאחרים. גם הזמן, כשבני אדם משווים לו ערך יחסי כזה או אחר, או קובעים לו מחיר – המחיר הזה הוא משהו שמוגדר רק לדידם, מבחינת נקודת מבטם, שכרגע כאן, ומחר – מי יודע היכן...

כפי שלא יעלה על הדעת לדרוש סתם כך מאדם, ללא סיבה מאוד טובה, ושלא במסגרת מלחמה, לזוז מהאדמה שהוא כרגע עומד עליה, או לעמוד רגע על פחות אדמה, או לחילופין על יותר אדמה – כך גם לא הגיוני לדרוש מאדם, ללא סיבה מאוד ראויה, שיעשה את מה שהוא עושה עכשיו בפחות זמן, או לחילופין, שיעשה את מה שהוא עושה עכשיו, או שיחכה, לאורך יותר זמן. וסיבה מהסוג של "הזמן שלך עולה יותר / פחות כסף" – היא אולי סיבה נוחה, אבל לא סיבה ראויה.

לעתים קרובות פוגשים מנהלים שמקלים ראש בזמנם של עובדים שעלות זמן עבודתם נמוכה, ומחמירים ראש בזמנם של עובדים שעלות זמנם גבוהה. לעתים קרובות תופעה לחלוטין דומה מתרחשת לא על סמך מחיר שעת העבודה של העובד או האדם, אלא לנוכח האופן שבו המנהל תופס את מידת החשיבות של העובד או האדם, עבורו. למשל, הרבה פעמים ניתקל במנהל שלא ירגיש אי נוחות לענות לטלפונים או להתמסר להפרעות והסחות דעת שונות, בזמן שהוא יושב בפגישת עבודה מסודרת ורשמית עם עובד זוטר שלו, או עם ספק שלו, למרות שאותו המנהל עצמו, לא יעז לענות לטלפונים או להסחות דעת דומות, בזמן שיישב לישיבת עבודה דומה עם עובד שלו שהוא יותר בכיר או יקר, או עם המנהל שלו עצמו, או עם לקוח חשוב.

כיוון שהזמן הוא לא באמת של אף אחד, לא של העובד הזוטר, לא של העובד היקר, לא של המנהל של המנהל, לא של הספק, ולא של הלקוח של המנהל – קלות או כובד הראש כלפי הזמן של מי מהם, שקולה לקלות או כובד ראש כלפי האדמה והאוויר ששייכים לקדוש ברוך הוא. וזאת מעבר להתייחסות המקלה או המחמירה, המכבדת או המזלזלת, שמגולמת בזה כלפי האדם שבו מדובר.

אם גם כשמלך חשוב ומפואר כמו דוד נחשב כטועה כאשר הוא מרשה לעצמו לרמוס את מה שיש לאדם פשוט ורש כמו אוריה החיתי, (שמואל ב', י"ב), אזי גם מנהל כלשהו, בכיר ככל שיהיה, בכל ארגון שהוא, אמור להיחשב כטועה, כאשר הוא מקל ראש ומזלזל בזמנו של אחרון העובדים או הספקים.

הזמן אינו בבעלות האדם, אבל הוא כן כמו מופקד בידיו, כפי שהאדמה מופקדת לו תחת רגליו או ביתו. והזמן הפחות יקר לכאורה שמופקד בידי העובד הזוטר, הוא בחזקת כבשת הרש שלו. כמו האדמה שתחת ביתו הדל, וכמו הנשמה של כל אחד מיקיריו.

הזמן של העובד הזוטר זכאי לכן לאותו יחס, אליו זכאי הזמן של המנהל. הזמן של הספק שווה ערך וראוי לאותו יחס כמו הזמן של הלקוח. הזמן של הילד ראוי להיתפס כשווה ערך לזמן של ההורה. הזמן של התלמיד ראוי שייתפס כשווה ערך לזמן של המורה.

יש בינינו הבדלים, אנחנו שונים, והמעשים שלנו שונים, ונודעת להם חשיבות שונה, ולפעמים גם משמעות פיננסית שונה. אך אם כולנו נכבד את הזמן המופקד בידי כל אחד מאיתנו, כמו את האדמה שמונחת מתחת לכל אחד מאיתנו, ללא קשר לזהותו או עמדתו של כל אחד יחסית אלינו, וכאילו היה זה הזמן שלנו – אזי יש סיכוי שישררו ביננו שלום ואחווה, ומנוחה ונחלה. נחלה = אדמה טובה. מנוחה = שעה טובה.

איך ניתן לעשות את זה באופן מעשי?

• עם עובד פשוט וזול אפשר אולי לשבת לישיבת עבודה שוטפת למשך פחות זמן, אבל אל הזמן שנקבע ותואם עימו לישיבה יש להתייחס בקדושה דומה, כאילו היה הוא הבוס או הלקוח הכי חשוב בממלכה. אפשר להקדיש אולי מעט זמן, ואלי לקבוע רק לעוד חודש, לאחרי כל הדברים ובעלי התפקידים היותר חשובים כרגע לארגון מבחינת תוכנם. אבל כשהפגישה עם העובד הזוטר מגיעה – במהלכה מן הראוי להיות אך ורק בה. אך ורק עם העובד. בלי לענות לטלפונים מאנשים אחרים או להתעסק במקביל בדברים אחרים "יותר חשובים". בלי לצאת לרגע למשהו "דחוף" ולהשאיר אותו בינתיים לחכות ולבזבז זמן שלו, שהוא רק אולי לכאורה, אך לא באמת, "פחות חשוב".

• גם בארגון ובעבודה, וגם בבית ובמשפחה ובכלל – פשוט לא לעבור לשיחה ממתינה. זמנו של האדם שמתקשר עכשיו באמצע השיחה, אינו חשוב יותר מזמנו של האדם שאנו כבר משוחחים עמו עתה, בלי קשר לשאלה מי הוא כל אחד מהם, עבורנו. (כמובן עם סייגים למקרים שבהם מחכים לאיזושהי הודעה דחופה חשובה, או שמדובר בשיחת חירום שנכנסת פתאום).

• את הפגישות היומיות יש לנהל לפי לוח זמנים, ותוך התעקשות ושמירה קפדנית על הזמנים. לא לתת לפגישה אחת לגלוש אל תוך הזמן של אחרת. לא לאפשר כניסה למתפרצי "אני רק שאלה קטנה..."

• בתכנון לוח הזמנים להשאיר תמיד בין כל שתי פגישות 10-20 דקות של הפסקה, בשביל להיות יכולים לחזור לכל מי שהתקשר בזמן שהטלפון היה על שקט בפגישה הראשונה, מבלי לפגוע בזמן של הפגישה הבאה.

• לסגור בכל יום עבודה ניהולי את חצי השעה הראשונה, ואת חצי השעה האחרונה, ולא לאפשר תיאום פגישות בחצאי השעות הללו, כדי שהן, ולא הפגישות עם האנשים, תספוגנה איחור בהגעה בבוקר או צורך ביציאה מוקדמת שלנו. וכן לטובת זמן שקט לטיפול בעניינים שוטפים, כך שלא יהיה צורך להתעסק בעניינים כאלה תוך כדי הפגישות עם האנשים, במחיר של אי הענקת מלוא תשומת הלב להם ולדברים שלשמם הם מצדם מקדישים לנו בפגישות האלה את זמנם.

• אם בכל זאת נכנס בלת"ם שמחייב התפנות אליו, תוך כדי פגישה ניהולית – אפשר לסיים את הפגישה מוקדם מן המתוכנן, בהסכמה משותפת, תוך קביעת מועד אחר להמשך, אך לא לאפשר במקום זאת לפגישה להתמרח ולהתפזר, ולפזר יחד איתה את זמנו וכבודו של האדם שאיתו מתקיימת הפגישה. שכן להתמסר לטיפול גם בבלת"ם תוך כדי הפגישה, גוזר על האדם שעמו יושבים לבטל את זמנו ולהמתין למנהל רגעי סרק ארוכים, בתוך מה שאמור היה להיות הזמן המשותף הייעודי והאפקטיבי של המנהל עמו. וזה לא פחות מאשר חילול כבודו.

מעניין השימוש שמוצאים בעברית, שפת הקודש, עם הביטוי "להקדיש זמן". כשאנחנו יושבים בישיבת עבודה עם אדם, או כאשר אנחנו משוחחים בטלפון עם אדם, אזי מבחינת העברית אנחנו "מקדישים" זה לזה ולעניין המשותף שלנו, זמן. ו"להקדיש" משהו זה לא עניין של מה בכך. השורש של המילה הזו הוא הרי כמו של המילה "קדוש". בטירונות בצבא, המפקדים גערו בנו כשרצנו עם הפק"ל להקיף את העמוד ובחזרה, ודרשו מאיתנו לחזור אחריהם ולשנן: "עמידה בזמנים היא קודש קודשים!". אני זוכר שתהיתי אז אם האמירה הזו היא סוג של חילול קודש... כיום אני נוטה להאמין שלא, או שלפחות לא לגמרי. שכן עמידה שלנו בזמנים – למשל בזמנים של פגישות עם אנשים / עובדים, או בסדר היום והשבוע והמועדים – קשורה קצת לסנכרון שלנו עם משהו שנמצא ומופקד כאן בידינו, מרשותו של אלוהים. הזמן הוא משהו של הקוסמוס ומהקוסמוס. אנחנו לא יכולים להקל בו ראש או לזלזל בו, או להפקיר אותו, כי זה כמו להקל ראש או לזלזל בהיבט קוסמי שגדול יותר, וקודם ועמוק יותר, מקיומנו הפיסי בר-החלוף כאן. אם אנחנו רוצים להיות מסונכרנים היטב עם הקוסמי, עם היקום, ועם הקיום שלנו בתוכו – עלינו לייחס חשיבות לזמן, ולעמידה בזמנים. עלינו לשאוף להיות מסונכרנים ומדויקים היטב עם הזמן.

אנו הרי אומרים: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". אם הוא מקדש אותם, אנחנו לא נקדש אותם ?