שכל רגש וביטחה

החשיבה שלנו היא לינארית, ובכל רגע נתון המוח החושב המודע שלנו יכול להכיל ולספר לנו רק מחשבה אחת, בדיוק, שבתוך שנייה או שתיים, תשתנה למחשבה אחרת, שגם היא תהייה רק אחת ויחידה ומסוימת, באותו ולאותו רגע שבו היא תופיע. זהו מאפיין מאוד מהותי של דרך החשיבה המילולית לוגית מודעת שלנו.

המחשבה היחידה שקיימת בכל רגע מסוים, תמיד נראית לנו כבעלת תוקף רב יותר, מאשר זו שקדמה לה, שרק לפני רגע הרגשנו אותו הדבר ואת אותו תוקף, לגביה, יחסית לכל המחשבות שקדמו לה. רק המחשבה המסוימת והבודדת שאנו חושבים כרגע, נראית לנו הכי נכונה ורלוונטית, יותר ויחסית לכל מה שהיה קודם לרגע הזה הנוכחי.

כלומר, החשיבה השכלית לוגית מילולית שלנו, היא לא רק אחת ויחידה וספציפית בכל רגע, היא גם רגעית וזמנית לאותו רגע בלבד.

למעשה, כיוון שתמיד יכולה ואף צפויה להגיע ברגע הבא, מחשבה אחרת חדשה, שאולי תשקלל את הדברים אחרת, או תיקח בחשבון גם דברים ושיקולים וגורמים נוספים או שונים, שכרגע אנו לא רואים – תמיד מה שנחשוב ברגע הבא אמור להיות, תיאורטית, בעל תוקף גבוה יותר, או מתוקן ומקיף או עדכני יותר, יחסית למה שאנו חושבים, ולמה שנראה לנו נכון ושאנו רוצים להחליט, ברגע הנוכחי, עכשיו.

ואם כך, אז איזו משמעות יש למה שאנו חושבים ברגע הזה? איזו משמעות יש למה שברגע הנוכחי מבחינתנו נתפס בשכל כנכון?

איך נוכל לדעת משהו או להחליט משהו, בתחושת ביטחון וודאות, ברגע הנוכחי, אם בעוד רגע עשוי ואף צפוי להיות שהמחשבה הנתפסת שתהייה לנו תוכל וכנראה אף תהייה שונה במשהו ואחרת?

יש פה פרדוקס מביך משהו...

אבל אנחנו כן מרגישים שיודעים, וכן מחליטים דברים, בכל רגע עכשווי מסוים ונתון, ואפילו לעתים קרובות, וכן בתחושת ביטחון, ובהרגשה שאנחנו מבינים ובוחרים בסדר. וטוב שכך. אנחנו הרי חייבים לעשות זאת, אחרת, כלואים בתוך הפרדוקס הזה, לעולם, בשום רגע, לא נוכל לדעת שאנחנו באמת מספיק יודעים, או מספיק צודקים, ובשום רגע לא נוכל להחליט כלום, ולקדם או להזיז את עצמנו, לשום כיוון, במספיק נוחות וביטחון.

אז איך אנחנו בכל זאת עושים זאת? בכל זאת כן יודעים ומחליטים דברים, ומרגישים עם זה בנוח, למרות הדינמיות וההשתנות האינסופית של קו המחשבה הלוגי יחידני לינארי ורגעי לגמרי, שלנו?

פשוט מאוד בעזרת האינטואיציה, ומשהו מצדה שאנו מרגישים, שכמו אומר לנו ברגעים מסוימים, שמה שאנו יודעים או חושבים כרגע, כמו שזה עכשיו, זה מספיק בסדר ואפשר ללכת עם זה ולראות את זה כהחלטה.

כלומר המשהו האינטואיטיבי שבנו, הוא זה שהופך את המחשבות הלוגיות מילוליות רגעיות שלנו, לשימושיות וברות תועלת ומשמעות והשפעה, כאשר אנו מחליטים לפעול לפיהן, משום מה דווקא כפי שהן ברגעים מסוימים, שלכאורה הם רגעים נבחרים אקראיים.

הרגעים שדווקא בהם אנחנו בוחרים להקנות למחשבה הדינמית והמשתנה כל העת שלנו, מעמד של החלטה – מה שהופך את הרגעים האלה, ואת המחשבות שחולפות בנו דווקא בהם, ללא אקראיים, אלא למשמעותיים ורלוונטיים להתקדמות ולמסלול שלנו – זה המשהו האינטואיטיבי רגשי פנימי שבנו.

אם לא היה לנו המשהו האינטואיטיבי הזה, לא היה מה שימנע מאיתנו להסתבך בעת ניסיון החלטה – עם כל מחשבה לוגית מילולית, שכל הזמן זורמת ומשתנה ונהיית אחרת וכל הזמן רק יותר נכונה או עדכנית או תקפה מקודמתה – עד אינסוף.

המציאות היא הרי הרבה יותר רחבה ממה שיכול להיכנס אל החשיבה הלוגית שלנו, ולהיות מוכל בה, ולהילקח בחשבון על-ידה, בכל רגע נתון. תמיד יהיו עוד היבטים ועוד גורמים במציאות העצומה, שיהיו מחוץ למה שאנו מבינים ומכילים, בשכל החושב והמודע שלנו, באותו רגע. תמיד ברגע שלאחר-מכן יוכלו להופיע ולהשתקלל אל תוך קו החשיבה גורמים והיבטים נוספים ואחרים, שהיו קיימים קודם, אבל לא תפסנו אותם או לא יכולנו להכיל אותם קודם. ועדיין התמונה הנגישה לנו גם ברגע הנוכחי וגם ברגע הבא, לעולם לא תהייה מלאה. הגורמים וההיבטים הנוספים והאחרים שמצטרפים או יצטרפו ויאכלסו את קו החשיבה שלנו בהמשך, תמיד יניבו בהמשך, תמונת ידיעה והחלטה אחרת בחשיבה הלוגית מילולית שכלתנית יחדנית ורגעית שלנו. ותיאורטית, יכול ואף צפוי, או אמור, שלא יהיה לזה כך סוף.

המסקנה האופרטיבית, היא, שאנחנו חייבים לתת מקום, וכבוד, ומעמד, לאינטואיציה שלנו ולמה שאנו מרגישים. להשתמש בהם ולסמוך עליהם. ולא להתנות את עצמנו אך ורק לאישור, או לוודאות מושלמת, מצד השכל.

אנחנו חייבים להמתין לביטחון וודאות לוגיים, רק עד היכן שהאינטואיציה אומרת לנו לעשות כך.

עלינו לא לנסות להבין ולנסות לדעת ולהגיע לבהירות החלטתית עד כלות, רק בשכל המילולי לוגי שלנו. כי הוא לבדו, בלי האינטואיציה והרגש, לעולם לא יוכל באמת להכריע.

כשאנחנו מתלבטים, הרבה פעמים אנחנו מרגישים שקשה לנו לראות בו-זמנית את כל ההיבטים והגורמים הרלוונטיים, שיש לקחת בחשבון, כדי להגיע לפתרון מספיק טוב. וזה לעתים מאוד מעכב אותנו בהחלטות שלנו.

מצבים ואנשים הם בדרך-כלל מורכבים, ויש בהם ונודעים להם, הרבה מאוד היבטים, שברור שלא יכולים להיכנס אל תוך גבולות ומגבלות החשיבה שלנו, ולהשתקלל על-ידה, כולם ביחד, בתוך רגע נתון אחד.

כשניצבת לפנינו החלטה רצינית, למשל בתחומי הקריירה, או למשל בתחום הזוגיות, או למשל שאלה של בחירת מקום מגורים, וכולי – ההיבטים וההשפעות שיש ויהיו להחלטה שלנו עשויים להיות מאוד מאוד רבים ומגוונים. הנגיעה יכולה להיות בהמון אלמנטים של החיים. ובשום רגע נתון לא נוכל להחזיק ולנתח בחשיבה השכלית לוגית שלנו, את כל ההיבטים והאלמנטים והגורמים האללה, המעורבים והמשפיעים. לכן בשום רגע, ההחלטה המושכלת לא תוכל לבוא רק מכוחו של השכל.

נוכל בכל רגע מסוים לקבל תובנה או תחושה לגבי אלמנטים והיבטים מסוימים, בצורה שיותר מדגישה דווקא אותם, וברגע שלאחר-מכן, נוכל לטפל בצורה מודגשת כזו בהיבטים ושיקולים אחרים, וכן הלאה... בכל רגע נהייה עסוקים בחלק ממכלול האלמנטים הרלוונטיים לעניין, ונהייה יותר מוטים ספציפית על-ידם. בשום רגע, לא נוכל להכיל ולראות ולשקלל בשכל את הכול בצורה מאוזנת ומלאה ושלמה ומוחלטת. וכך, ללא מעורבות האינטואיציה, עלול להיות קשה מאוד עד כדי בלתי אפשרי, להגיע להרגיש מספיק ודאות לגבי נושא ההתלבטות. והרבה אנשים אכן מוצאים את עצמם מתלבטים כך עוד ועוד ועוד... ולא מגיעים לכדי מימוש וביצוע, לעתים עד שכבר מאוחר מידי או לא רלוונטי...

הפתרון ודרך העבודה או ההתייחסות המתאימים והאפקטיביים יותר, כאמור טמונים במנגנונים האינטואיטיביים והרגשיים שלנו.

פשוט, לא לנסות שהכול יהיה תמיד מובן או נכון או מסתדר או שלם במישור השכלי לוגי. השכל הלוגי שלנו מוגבל ולא יכול להקיף ולהבין את הכול, או לראות את הכול באופן מלא ולאשורו. פשוט לדעת גם להרגיש, ולדעת ולהסכים ללכת עם מה שמרגישים, כאשר מרגישים שנכון לעשות זאת.

התהליכים הם הרבה פעמים גדולים ורחבים מאיתנו, ומיכולת ההבנה שלנו. וזה בסדר.

פשוט לבטוח בעצמנו, במה שאנו מרגישים בתוכנו, ובחסדו של אלוהים.

לפעמים, תחושת האחריות הבריאה שלנו ביחס לעצמנו, או בכלל, מניעה אותנו להרגיש צורך בסוג של שליטה במתרחש. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מבינים נכון, ומחליטים ופועלים נכון. שאנחנו לא טועים טעויות שעלולות לסכן אותנו, את הדרך שלנו, או את האחרים שיקרים לנו. וזה ממקום של אחריות ורצינות, שהן בעיקרון יפות וראויות.

מצד אחד, אכן אסור לנו להיות פזיזים. מצד שני, או במקביל, חשוב שנבין שאין לנו מה לחכות עד שהכול יהיה מבחינת השכל והחשיבה הלוגית שלנו, מושלם.

חשוב והכרחי שנשתמש בשכל, ונקשיב לו, אבל גם שנדע שהשכל הלוגי הוא מוגבל, וחלקי וצר, ולינארי, ולא יכול להקיף ולהכיל את הכול, או להביא בנקודת זמן כלשהי, שורה תחתונה שהיא באמת התשובה המוחלטת הוודאית, הסופית והמלאה.

השכל הלוגי בעיקר אמור לשמש ביומיום ככלי ארגון וניהול פרקטי, שהוא מופלא ויקר מציאות וערך. הוא יכול לתמוך בהתלבטות שלנו, או בהחלטה מה נכון לעשות, ובהחלט יכול ואמור לסייע לנו ליישם את ההחלטה. אבל את ידיעת הנכונות עצמה צריך לדעת לשמוע, ולחוש, גם או בעיקר ממקומות אחרים או נוספים של הנשמה.

המציאות והתהליכים הגדולים שבה, גם ברמה האישית שלנו, וגם באופן כללי, ממילא חורגים הרבה מעבר ליכולת השליטה וההבנה שלנו. אין לנו מה לנסות לנהל את המציאות, ולשעבד אותה, תחת החשיבה השכלית הצרה והמוגבלת שלנו. אשלייתי מבחינתנו לחשוב, שאיך שאנחנו חושבים, ככה הדברים באמת עובדים. יש לנו יכולת השפעה מסוימת, שהיא חשובה ביותר ואף קריטית, במשבצת שלנו. ואנחנו חייבים להתייחס ברצינות ובאחריות, ולהיות פרואקטיביים, ולשאוף לעשות תמיד את המיטב. אבל המשבצת שלנו, היא רק המשבצת שלנו, גדולה ככל שתהייה היא עדיין מצומצמת, והיא תמיד ובהכרח גם מושפעת ומנוהלת גם מן החוץ, ומן הלמעלה, ולא רק מתוך מה שמובן ומוחלט על-ידינו, הנפשות הפועלות שבתוכה.

ולכן, גם ביחד עם האחריות הרבה שבידינו, שאנו מנסים לעמוד בה, בהחלטותינו, במשבצת שלנו, וטוב וראוי שכך – עדיין אין טעם ואין עילה, לשאוף או להרגיש צורך להיות יותר מידי בשליטה על הכול. לא צריך שהכול יסתדר פיקס, ויהיה להכול אישור, בגבולות השכל הלוגי.

אפשר ומוטב גם לזרום, ולעשות את ההכי טוב, גם בעזרת השכל, ובמשולב גם ובעיקר בעזרת ומתוך האינטואיציה ומה שמרגיש ובהיר לנו כנכון ברגש.

איך מפתחים את היכולת לשמוע ולזהות ולאמץ בבהירות את הנכונות הראויה שמתוך האינטואיציה והרגש?

מתפללים "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי", (תהלים נ"א י"ב),

ועושים הרבה עבודת למידה והתפתחות פנימית, לפעמים מה לעשות גם עם הרבה ניסוי, טעיה ותהייה.