שלום האדם והעם

כל אחד מאיתנו בנוי באופן קצת שונה ומיוחד. כבני אדם יש לכולנו מאפיינים רבים משותפים, אבל גם איתם, בכל אדם יחיד כשלעצמו נוכח מפרט ייחודי של כישורים, רישומים רגשיים, חוויות ודפוסים מהעבר, מאוויים, תכונות ורצונות. לכל אדם יש תמהיל מעט שונה וייחודי, של דברים שהוא אוהב ועושים לו טוב, ושל דברים שעושים לו ההיפך. כל אדם זקוק לפסיפס מעט שונה וייחודי של דברים, כדי להיות מאושר.

לכל אדם ישנם הדברים המסוימים והייחודיים לו, שאם האדם הזה יעשה דווקא אותם, אזי יוכל לחוות את הסיפוק ותחושת המשמעות שנחוצים דווקא לו. וזאת כתלות במפרט או במבנה האנרגטי המיוחד וספציפי וייחודי שלו. כתלות בגנטיקה שלו, בנתונים האסטרולוגיים שלו, בנוף המולדת שלו שיצר בו תבניות מסוימות, בחוויות ובהשפעות שעבר וצבר, וכולי.

יש רמות שונות של אושר ושלווה וסיפוק ומשמעות, ולא כל אדם מודע לכל הרמות האפשריות האלה, ולכל מה שאפשר לחוות, או שחסר לו ברמת החוויה האישית שלו בעולם. לא כל אדם בהכרח יודע מה טומן בחובו עבורו ואולי גם עבור אחרים, מימוש מלא יותר של העצמי שלו. ובהתאם לכך, לא כל אדם שואף, או פועל באופן מחויב ונמרץ, למימוש העצמי המלא והמיטבי שלו. לא כל אדם יכול או מנסה להצליח לשמוע את קולו של הייעוד המסוים שלו, שמנסה אולי לדבר אליו מהפנימיות שלו, דרך ומבעד לספקטרום המיוחד וספציפי וייחודי שלו, של כישורים ותכונות ורגשות ודפוסים והשפעות ומאוויים ורצונות. אבל מי שמצליח לשמוע את קול הייעוד הפנימי שלו, וגם מספיק מחויב לעצמו כדי לנסות להוליך ולקדם את עצמו לאורו של הקול הזה, ובהמשך אכן מגיע להיות ולעשות יותר את הדברים המסוימים שיש בהם כדי לממש יותר בשלמות דווקא אותו עצמו – מי שמצליח לעשות את זה, מובטחים לו כנראה בהמשך חייו הרבה יותר סיפוק ואושר ושלווה פנימית ומנוחה ונחלה.

באופן דומה, גם לקבווצות, לארגונים ולציבורי אנשים, יש בצד המאפיינים הדומים והמשותפים שהם חולקים, גם מרכיבים ומאפיינים שהינם ספציפיים, ייחודיים ומיוחדים לכל אחד מהם בנפרד וכשלעצמו. גם לכל ארגון, או עם, יש את המפרט וההוויה והאופי, המסוים וייחודי שלו. כמו במקרה של אנשים שונים, גם לכל ארגון או עם בנפרד וכשלעצמו, יש כפונקציה של המפרט וההוויה והאופי המסוימים וייחודים שלו, את הדברים המסוימים והמיוחדים, שאם הארגון או העם יגיעו להיות ולעשות דווקא אותם, אזי ייתכנו בשבילם, השלווה והנחת והסיפוק והשלום הפנימי, של מעין מצב או חוויית מימוש עצמי אמיתי, בפורמט הקבוצתי.

"דע לך, שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו", כתבו ביחד רבי נחמן מברסלב ונעמי שמר, כשברור שהנמשל לכל עשב ועשב הוא כל אדם ואדם. למעשה גם לכל ארגון וארגון יש שירה מיוחדת משלו. ולכל עם או לאום יש שירה מיוחדת משלו.

אדם שחש כי הוא מרוחק מן המימוש העצמי שלו, שרוי בהכרח בתחושת חוסר שלמות, חוסר סיפוק, וחוסר שלווה, גם אם הוא לא לגמרי מודע לפשרה של התחושה הזו, ולא תמיד יודע להמשיג לעצמו, שמה שהוא חש, או שאולי חסר לו בתחושה, קשור לפער בנושא המימוש עצמי.

באופן דומה, ניתן גם לומר, שכדי שעם ישראל יגיע אל המנוחה והנחלה שלו, גם הוא כעם חייב להגיע אל המימוש העצמי שלו. גם הוא חייב להוציא אל הפועל משהו שהוא כמו ייעוד מסוים וייחודי שטמון בו, במפרט ובאופי ובהוויה שלו, ומדבר בתוכו, או מנסה או שואף לדבר מתוכו, מבפנים, אולי כבר אלפי שנים.

וכדי שעם ישראל יוכל מבחינת המבנה ההווייתי אנרגטי המסוים והייחודי שלו, להגיע לאיזון יציב והרמוני, ולשלום ושלווה ונחלה, ברי-קיימא ולטווח ארוך, או במילים אחרות וקצת יותר רגילות – כדי שעם ישראל יהיה אי פעם באמת ובתמים רגוע ומאושר – הוא חייב להגיע להיות ולעשות כהלכה את העבודה הספציפית והתפקיד הספציפי שלו בעולם.

מצב של העדר מלחמה עם השכנים, הוא מרכיב חשוב בתמונת היעד הנכסף הזה של המנוחה והנחלה והמימוש העצמי של העם כעם, אבל זהו רק מרכיב אחד בתמונה הזו, ולאו דווקא הקריטי ביותר, או זה שאמור להנחות ולהוביל את כל יתר המרכיבים. בדיוק כמו שהיות אדם יחיד מסוים, מאוד חברותי ומקובל חברתית ובעל יחסי שכנות טובים עם האנשים שסביבו – עדיין לא מבטיח לו חוויית מימוש עצמי, ואושר מושלם.

אם יבוא אלינו אדם שסובל מקצת תסכול סביב התנגשויות בין הרצונות והמאפיינים שלו, ובין הרצונות והמאפיינים של האנשים שסובבים אותו, קרוב לוודאי שמה שנאמר לאדם הזה יהיה: "תהייה תמיד נאמן קודם כל לעצמך. שנקודת המוצא הזו של הנאמנות שלך לעצמך – שהיא תהייה זו שתוביל ותנחה אותך, ושממנה כבר תנסה לסדר את היחסים עם השכנים, כדבר השני בתור. אם היחסים האלה יסתדרו – מצוין, ואם יסתדרו רק חלקית או לא יסתדרו, אז חבל, אבל קודם כל והכי חשוב, זה שיש לך ויהיה לך את עצמך, ואת הדרך שלך, ואת מימוש העצמי שלך".

כלומר, השלום האמיתי של אדם, יכול לבוא רק כשאדם משיג מצב שלם, או של שלמות, עם עצמו, עם פנימיותו, עם מה שמדבר ומוליך בתוכו ומתוך פנימיותו, ועם הדרך האישית והעצמית שלו, שמותווית ומתפתחת בשאיפה מתוך העצמי הפנימי והייחודי שלו. רק אח"כ יכול לבוא ואף הגיוני וקל יותר שיבוא, המקום של השלום החיצוני עם השכנים.

אם אדם שם לו למטרה לייצר שלום קודם כל בחוץ עם השכנים, לפני ועל חשבון נאמנות לעצמי הפנימי שלו, למימוש העצמי שלו, ולייעוד שלו – ברור לנו לגמרי שהשלום שהוא ישיג, אם ישיג, גם לא יחזיק מים לאורך זמן, וגם לא יהיה בכוחו לעשות אותו באמת ובתמים מאושר. מקסימום יעשה אותו פחות טרוד לזמן מה.

כך גם עם ישראל. אם העם שלנו יוותר על נאמנותו לעצמו, לפנימיותו, ולייעודו, או אם העם שלנו יקריב את הנאמנות הזו, או ישים אותה במקום השני, אחרי שלום עם השכנים הערבים – יכול להיות שנשיג מצב של חוסר מלחמה חיצונית, אבל נשאר עם חוסר שלמות וחוסר שלום עם ובתוך הפנים שלנו. וכיוון שלא נממש את העבודה והייעוד הייחודיים שלנו, די צפוי, שהאושר והסיפוק והשלווה והמנוחה והנחלה, שאליהם אנחנו כל-כך נכספים ומחכים, ושבשבילם בכלל אנחנו כל-כך רוצים את הפסקת היחסים העוינים עם השכנים – שהם לא יגיעו כך להיות נחלתנו.

אגב, מרתק איך שהעברית שפת הקודש שלנו העמידה את המילים "שלום" ו-"שלם", או "שלמות", על אותו שורש. (ומעניין שבו בזמן באנגלית, המילה peace המתורגמת אצלנו ל"שלום", אמנם כתובה אחרת, אבל נהגת כמו המילה piece, שאומרת דווקא בדיוק את ההפך: "חלק" / "חתיכה").

מהי מהות העצמי-הווייתי-ייעודי של עם ישראל, או מהי העבודה המסוימת הייחודית שלו, שבלעדיהן יהיה לו קשה מאוד להגיע אל הסיפוק והשקט והשלווה והאושר שלו? גם אם אין בידינו כרגע תשובה או ידיעה ברורה בנוגע לכך – אולי מפני שמן הסתם טרם הגענו לשם – עדיין ייחודיות מסוימת, ותכלית מסוימת, ודאי שישנן. כפי שקיימות ועומדות לכל קבוצה, ארגון או עם, ולכל אדם, ובכלל לכל צמח ויצור והר ונהר ומדבר ודבר בעולם. אולי כפי שהיו מי שהציעו, התשובה קשורה בצורה מעט אולי מפושטת, לביטוי "בית תפילה לכל העמים"? אני לא מתיימר בנושא, ולא רוצה לטעון. לאלוהים כנראה הפתרונים. תרתי משמע.

מה, עם ישראל הוא עם סגולה נבחר?

מה, יש לו מאת אלוהים תפקיד מיוחד ונעלה יותר מתפקידיהם של עמים אחרים?

מה, לא כל העמים שווים וזהים?

האם אנחנו אנשים יותר טובים או מובחרים יחסית לבני לאומים אחרים?

פעם – לפני שנכנסתי לעולמות של מדיטציה והתפתחות רוחנית, בעודי מושבניק צעיר חילוני שמאלני אדוק ואף נלהב ביותר – עולם מונחי החשיבה שלי היה דומה מאוד לעולמותיהם של מי שהיום באופן טבעי מבחינתם, מתקוממים מאוד בשמעם דיבורים כמו "עם נבחר", "ייעוד של עם ישראל", ואולי גם "אלוהים". גם אני בזמנו התקוממתי, ואני מאוד מבין את האוריינטציה המתקוממת מאוד נגד זה, ששוכנת בקרב רבים ממכריי שאני מעריך ומחבב, ומחשיב כאנשים טובים ויקרים ונבונים מאוד.

גם אני חשבתי פעם רק דרך עיניים ומושגים של תפיסת העולם המערבית אירופאית הומניסטית חילונית.

תפיסת העולם הזו מושלת כבר הרבה זמן בכיפת מה שאנשיה מכנים "העולם הנאור", ולכן רוב "העולם הנאור" לא מסתדר עם קונספט של ייעוד או עבודה ייחודית חשובה ומיוחדת של עם ישראל בעולם, (וזה וודאי קשור גם לכך שרוב העולם ואנחנו לא מסתדרים הכי טוב ביחד כבר לא מעט זמן).

כל עוד אנחנו מנסים להתיישר ולהתאים את עצמנו אל מול מושגי החשיבה האירופאים חילוניים, ששוללים מראש את האפשרות לייעוד מיוחד שלנו כעם, הרי שאנחנו מונעים מעצמנו את הסיכוי לממש את עצמנו ואת ייעודנו, ובתוך כך מונעים מעצמנו את הסיכוי להגיע אל השלווה והשלום והסיפוק והאושר שטמונים ומותנים בהגעה של עמנו אל המימוש העצמי שלו.

זה לא שהחלק הארי הזה של העולם שבמערב בהכרח שונא אותנו, או בהכרח לא רוצה את העבודה הייחודית והייעודית של עם ישראל. פשוט, מושגי החשיבה שלו, לא מאפשרים לו לראות את האפשרות לתרומה ייעודית וייחודית כזו של עם כלשהו, כדבר שיכול בכלל להיות קיים. שהרי כל העמים לעניות דעתו או מושגיו, חייבים להיות עוד מהרמה הפיזיקלית מדעית שווים ומקבילים וזהים, כפי שכל בני-האדם חייבים לשיטתו להיות עוד מהרמה הפיזיקלית מדעית שווים ומקבילים וזהים.

ופה טמון שורש העיוות. כי בשביל להיות שווים ומקבילים, לא חייבים להיות זהים. וכמו שאנשים שונים יכולים להיות שווים ומקבילים למשל מבחינת החוק, בעודם בעלי עצמיות ייחודית, ומהות פנימית ואישית ייעודית שונה ונבדלת ומיוחדת, עם תוכן אחר של מימוש עצמי, ועם תפקיד ותכלית ייחודיים ואחרים בעולם – כך גם ארגונים שונים, ועמים שונים.

מה שלא תהייה הייעודיות הייחודית שלנו כעם ישראל, די ברור שהיא כרוכה, באופן כלשהו, אולי די מופלא, ובכל מקרה מאוד חזק והיסטורי, בנוכחות וריבונות של העם שלנו בארץ ישראל.

ואם לצורך הדוגמה, נבחר לזרום עם המושגים האירופאים ששוללים את הייעודיות הייחודית שלנו, (או של מישהו), ובתוך כך שוללים כמובן חיבוריות ייעודית מיוחדת כלשהי שלנו בארץ ישראל, ואם בשביל להתאים למושגי החשיבה האירופאים האלה, נוותר נניח על שטחים בטבורה של החיבוריות הזו, ביהודה ושומרון, "תמורת שלום", ואם אכן נשיג תודות לכך מצב של העדר מלחמה, תוך שלקחנו על עצמנו את הוויתור על היכולת להגיע למימוש המלא של העבודה הייעודית שלנו כעם ישראל בארץ ישראל – הרי שכאמור, שקט זמני בגבולות הצרים אולי יהיה לנו, אבל מימוש עצמי כעם, ואושר ושלווה ברי-קיימא וארוכי טווח, לא יהיו לנו. ולמעשה לא עשינו בזה שום דבר.

החלק הארי של העולם המערבי, שעיקר דאגתו היא שנהייה ביחסי אי מלחמה עם שכנינו, אין לו שום עניין שנגיע כעם אל המימוש העצמי והשלום והשלווה האמיתיים והעמוקים שיש לנו בפוטנציה כעם. כאמור פשוט כיוון שרעיון כזה חורג ממושגי החשיבה שלו, ומיכולת ההתבוננות שלו כיום בעולם.

.

מאז שעם ישראל יצא לגלות, ועד להגעת עידן הרנסנס, הכנסייה הנוצרית העיקה ואף הילכה איימים על אירופה. מאות השנים של חשכת ימי הביניים נתנו לאירופאים סיבה מאוד טובה, להתאמץ מאוד לדחוק מעצמם את תפיסת העולם הדתית, ולנסות במרץ רב להמליך עליהם תחתיה מלך אחר, מספיק חזק.

המלך שנמצא לשם כך היה החילוניות, על תנועת ההשכלה החילונית והמדע המערבי, והוגים כמו דארווין, פרויד ומרקס, שמבחינתם פיטרו לחלוטין את אלוהים.

על ברכי תנועת ההשכלה החילונית, והוגים אלה ונוספים, התבססה באירופה מערכת ערכים מסוימת, שהפכה להיות השלטת במערב, תוך שהמדע המערבי ומהפכות התעשייה והטכנולוגיה נשזרים בה. לאחר-מכן, תודות לעליונות הטכנולוגית והכלכלית של האירופאים, המערכת הערכית חילונית אירופאית הפכה להיות זו שנתפסת לכאורה בעייני רוב העולם, במאות האחרונות של האלף השני לספירה, כמושלת בכיפה וכזו "הנאורה".

אבל בבסיסו של דבר, היה זה בעיקר הפחד מן הכנסייה האירופאית של ימי הביניים, שדחק באירופאים לפתח מערכת ערכים חלופית שלא משאירה מקום לאלוהים, ושמעגנת את עצמה בימינו, בעקרונות שקובעים שהכול תחת השמש שטוח ואחיד. שכל בני האדם הם בדיוק אותו דבר, שנשים וגברים הם אותו דבר, שכל העמים הם מקבילים ואותו דבר, שלכולם מגיעות אותן זכויות ואותן חובות בהיבטים של הגדרה לאומית, ריבונות ונוכחות, בחבלי הארץ שבהם הם מצויים, וכולי.

מערכת הערכים והמושגים הזו, החילונית הומניסטית אירופאית, היא ללא ספק יפה והגיונית, וחשובה מאוד, ותרמה המון לעולם ולהתפתחותו. אבל היא לא היחידה, ולא בטוח שהיא תמיד זו שהכי קולעת, בכל עדשותיה ומושגיה, לטבע המציאות והבריאה.

היא שירתה נאמנה לא רק את האירופאים, אלא גם את עם ישראל.

רבים מבניו ובנותיו של עמנו שנולדו וחיו באירופה, שאפו ממנה לקרבם את החילוניות ההומניסטית שלה, ולאחר-מכן, במידה רבה בזכות השראת החילוניות האירופאית – עשו בני ובנות העם האלה מאירופה מעשה, ועזבו הכול ועלו לארץ ישראל הישנה, להקים בה קיבוצים ומושבים חילוניים, לעתים קרובות סוציאליסטיים, ובסופו של דבר – את המדינה.

הרי אילולי פיעפועם של הערכים החילוניים לאומיים אירופאים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אל תוך העיירות היהודיות באירופה, המוני היהודים שעלו לארץ מאירופה, בעיקר החל מהעלייה השנייה, היו עסוקים עדיין אי שם בגולה בעיקר בלימוד תורה בחדר, ולא ממש היו מגיעים לעבד את שדות עמק יזרעאל, ולהתיישב בארץ האבות לאורך הגבולות, וללחום בשורות "השומר" או "ההגנה" והפלמ"ח.

לימוד התורה בחדר או בישיבה שהוא דבר מדהים ששמר ופיתח את העם המוני דורות, אבל רק הוא לבדו, בלי עבודת כפיים נלווית, חקלאית וחילונית, ובלי עבודת שמירה נלווית עם נשק – כנראה לא היה יכול להוות או לחולל את המהלך הציוני.

החילוניות האירופאית הומניסטית וסוציאליסטית במידה רבה אפשרה את הציונות ואת הקמת המדינה.

אלא שהיא כאמור לא השיטה הערכית מושגית תפיסתית הטובה היחידה, או בהכרח המיטבית בכל חלקיה, ובזמן שהיא הפכה לזו שמולכת ומנחה במערב, בחלקים אחרים של העולם עדיין התקיימו, ומתקיימות גם כיום, גם מערכות ערכים, ושיטות מושגיות ותפיסתיות, אחרות.

בהודו למשל, הסיסטמה הייתה משך אלפי שנים, ועודנה, אחרת.

שם לא כל בני האדם זהים ושקולים זה לזה בדיוק, ולא נתפסים בכל מובניהם כאותו הדבר. שם יש למשל אנשים מסוימים שלדורותיהם הם כוהני הדת, המורים ואנשי המוזיקה, (בדומה ללוויים אצלנו פעם), ויש אנשים מסוימים אחרים שהם לדורותיהם אנשי הממשל או הצבא. ולכולם ברור שהעניינים והסיווגים מנוהלים מהגורמים האלוהיים שלמעלה. שם לא הייתה כנסיה איומה שהיה הכרח לברוח ממנה, ולא נוצרה חילוניות הומניסטית מהדגם של מערכת הערכים האירופאית, שאין בה אלוהים.

עד לפני כמה עשורים, מהמערב הביטו על הודו בשל כך ובשל רמת הטכנולוגיה ו"הקדמה" או "הנאורות" בה, בהתנשאות ובשלילה. אבל כיום, כאשר 40 מיליון המתכנתים שיש בהודו מחזיקים למעשה את ענקיות התוכנה העולמיות, אני מניח שהפרספקטיבה כלפי הודו כבר מעט שונה. וזאת, למרות שלא מעטים מתוך 40 מיליון המתכנתים הללו, רוב הסיכויים שלא פוסחים בדרכם הביתה מהעבודה על טקסי הפוג'ה המסורתיים לאלים, במקדשים הקטנים שנמצאים בכל פינה בשכונה.

כפי שבהודו הוסיפה להתקיים תפיסת עולם מושגית ערכית אחרת מזו החילונית אירופאית, במקביל לה, כך היה הדבר במידה רבה, אם כי בצורה ובתכנים שונים, גם במדינות צפון אפריקה, תימן, עיראק, פרס, וכולי. בזמן שבגלות אירופה, יהודים סיפחו אליהם מהסביבה את מושגי החשיבה החילוניים הומניסטיים אירופאים – הערכים שעזרו להם להניע את גלגלי התנועה הציונית – בגלות ערב וצפון אפריקה היהודים לא ספחו לעצמם את נקודת המבט ומערכת מושגי החשיבה של אירופה החילונית.

כתוצאה מכך, בדומה להודים, יהודי צפון אפריקה ומדינות ערב שעלו לארץ לרוב בשלבים מאוחרים יותר, הביאו עמם יכולת חופשית יותר – יחסית לחלוצים מאשכנז – לכלול במושגיהם מקום לאלוהים ולמציאות שיתכן וקיימת מטעמו, שלאו דווקא עולה בקנה אחד עם מושגי החשיבה האירופאים, שהרחיקו וייתרו אותו.

מציאות שבה כן אפשריים מאפיינים שונים, וייעודים ומימושים שונים, ותכליות שונות ותרומות שונות בעולם –לאנשים שונים, לארגונים שונים ולעמים שונים. מציאות שבה כן ייתכנו מטעמו של אלוהים, שכן יכול תפיסתית להיות קיים, גם ייעוד ומימוש ותפקיד מסוים ויחודי לעם ישראל בעולם, כמו אלה שקיימים פוטנציאלית לכל אדם. ייעוד ומימוש וייחודיות שההשגה שלהם על-ידי העם, עשויה להיות קריטית ליכולתו להגיע אי פעם אל הסיפוק והמשמעות והמנוחה והנחלה והשלום האמיתיים שלו.

כך בעצם נוצרה לנו בארץ ובעם שלנו מלחמה בין שתי מערכות של מושגים וחשיבה. זו האירופאית חילונית, שאין בה ממש מקום לא לאלוהים, ולא למציאות שמתירה מימוש עצמי ייעודי וייחודי קריטי לעם כלשהו, או ספציפית לעם ישראל, בארץ ישראל, ומולה זו שלרוב מכונה "מסורתית", שמאפיינת יותר את עדות המזרח, ואת החברה הדתית, ששמה במקום הראשון את הסדר האלוהי, עם המקום הייחודי ששמור בו לייעוד של עם ישראל – גם כאשר המושגים החילוניים אירופאים לא כל-כך מסוגלים להכיל זאת.

המלחמה שמתנהלת כיום בארץ בין הימין והשמאל, היא למעשה מלחמה בין מושגי חשיבה אירופאים שמייתרים את אלוהים ואת המיוחדות והייעוד של עם ישראל, ובין מושגי חשיבה יהודיים מקוריים יותר, או מושגי חשיבה מן הסוג שיש גם בהודו.

כפי שהאירופאים הסתכלו ונהגו כלפי ההודים בהתנשאות, כך גם השמאל בעל האוריינטציה האירופאית חילונית אצלנו, לעתים קרובות מסתכל ונוהג בהתנשאות כלפי "המסורתיים" או הדתיים שאצלנו.

כאשר לאמיתו של דבר, דווקא מושגי החשיבה של המסורתיים או הדתיים, הם אלה הרחבים וגמישים יותר, שיכולים כן להכיל דברים, שמושגי החשיבה החילוניים מערביים דחקו והצרו מעצמם החוצה, בייאושם מן הנצרות הקיצונית וימי הביניים, וכיום לכן פחות מסוגלים להכיל.

בעשורים האחרונים, ככל שבאירופה ובמערב האנשים מתפתחים יותר, אזי יותר ויותר נשמעים בהם הדיבורים על אינטואיציה, ויכולת להקשיב פנימה, באופן אמיתי וכן.

בבסיסם, מושגי וערוצי החשיבה של החילוניות ההומניסטית האירופאית מקדשים ומכילים כמעט אך ורק רציונליות ושכלתנות.

המדע המערבי, תנועת ההשכלה, ולמעשה הפילוסופיה המערבית בכללותה, שחזרה לבמה לאחר ימי הביניים – הם כולם דברים שנולדו והתפתחו ומתקיימים אך ורק על טהרת הרציו והלוגיקה השכלתנית מילולית. ובכלי חשיבה של רציו ולוגיקה מילולית, קשה מאוד לעסוק באלוהים, ובדבר כמו סדר אלוהי, שאולי מתנהג לאו דווקא כפי שלמוח אנושי קל או נוח או מתחשק לתפוס.

לעומת זאת, בחשיבה דתית, כמו זו שיש בהודו, ושיש גם בצד הימני של המפה אצלנו, משתתפים גם ערוצי תודעה נוספים, מעבר לרציו. המונחים של אינטואיציה ואמונה – שבמערב החילוני מסמנים טריטוריות עלומות שאין כמעט איך לעסוק בהן, או להתפתח בהן – תחת מונחים אלה ניתן למצוא בתרבות הרוחנית ההודית, ולהבדיל גם בעולם הדעת היהודי, תלי תלים של רבדים ועומקים ופרקטיקות ומסלולים מובנים ושיטתיים של התפתחות וגדילה ומימוש.

ההתמקדות של אירופה והמערב בשכלתנות המילולית אפשרה את ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה של המערב, ואת העליונות שהמערב קנה לו בעולם על גבי המישורים של מדע וטכנולוגיה. אבל בו בעת ההתמקדות הזו בשכלתנות המילולית הובילה ומובילה בעשורים האחרונים אלפי אירופאים ומערביים לחפש במזרח ובהודו היותר נחשלים טכנולוגית, את מה שנזנח ואבד במערב, תוך כדי המנוסה מן הכנסייה אל החילוניות השכלתנית הצרה: הם יוצאים לחפש את האינטואיציה, והאמונה וערוצי המחשבה והתודעה הנוספים החורגים מעבר לשכליות הרק רציונלית לוגית ומילולית. הם יוצאים לחפש את התשובות לשאלות המשמעות והאושר בחיים, שכבר די ברור להם שלא ניתן למצוא רק בשכל. או רק במערב החילוני שכלתני.

רק בכלים הרציונליים ולוגיים שכלתניים של החשיבה החילונית אירופאית, קשה מאוד לאנשים מערביים ואירופאים למצוא בתוך עצמם את מה שמיוחד וייחודי בהם, את מה שמדבר את הייעוד המסוים והייחודי שלהם ואת המימוש העצמי הראוי שלהם, מתוך פנימיותם. ולכן רבים כל-כך מהאירופאים והמערביים פנו ופונים בחיפושיהם, אל מושגי החשיבה והחכמה של המזרח. ולאט לאט מביאים יותר ויותר אל המערב דברים כמו יוגה ומדיטציה.

מי שמבין ומזהה את החסך והצורך שבהקשר הזה ברמה של הפרט המערבי, ייקל עליו לראות ולמצוא זאת גם ברמה של העם העברי.