אהבה מושלמת

באנשים שאנחנו רוצים לאהוב יש פגמים. גם בגוף, וגם במנטלי או במנטליות שלהם. גם באופי וגם ביופי. בטוח שיש בהם תכונות נהדרות, ויתרונות נפלאים. אבל במידה כלשהי, גם אם מעט פחותה, בטוח שיש בהם גם חולשות רציניות ותכונות בעייתיות. פשוט כי גם הם לא מושלמים. לא יכולים להיות מושלמים, ולעולם לא יהיו עד הסוף מושלמים. אולי ילכו ויתקדמו וישתפרו ויהיו יותר ויותר טובים ולקראת מושלמים, אבל מושלמים באמת, באופן מוחלט וסופי, הם לא יהיו. לא הם, וגם אף אחד אחר.

אז כדי להיות יכולים לאהוב אותם, ובקלות, אנחנו צריכים לדעת ולרצות לאהוב אותם עם חוסר המושלמות, ועם הפגמים והדפקטים והתכונות הבעייתיות, שוודאי יש בהם. זה בתנאי כמובן שאנחנו בוחרים לרצות לאהוב אותם. לא בטוח שנרצה או שיהיה לנו נכון לאהוב ולקבל אל זרועותינו כל אחד או אחת, לא משנה מה חולשותיהם ופגמיהם. אבל אם כן בחרנו לאהוב ולקבל את עסקת החבילה שהיא אדם מסוים מבחינתנו, אז כדי שנוכל ויהיה לנו קל באמת לאהוב אותו, ובאמת לקבל אותו, ובאמת לנהל יחסים טובים ובריאים עם האדם הזה, אנחנו חייבים להיות מסוגלים באמת ובתמים לחיות בשלום עם עובדת היותו בלתי מושלם. עם היותו בעל פגמים ומגרעות וחולשות ותכונות בעייתיות או נלוזות שונות, כפי שיש באופנים ומינונים כאלה ואחרים אצל כל בן אנוש.

וכדי שנוכל באמת ובתמים לחיות בשלום ובאהבה עם עובדת היותו של האדם האחר בלתי מושלם, אנחנו חייבים לדעת להכיר ולחיות בשלום ובאהבה, גם עם עובדת היות אנחנו בלתי-מושלמים. גם עם הפגמים והמגרעות והחולשות והתכונות הבעייתיות או הנלוזות שקיימות בנו. אנחנו חייבים לשם כך לשאוף להתבונן על עצמנו בצורה כנה. לנסות לגלות ולזהות ולאפיין את מה שפגום או פחות מוצלח או טוב אצלנו. להגיע לדעת ולראות באמת את מי שאנחנו, על כל מה שזה כולל, גם לטוב וגם לפחות טוב. ואז, כשיש לנו תמונה אמיתית וכנה של עצמנו, אנחנו מוזמנים תמיד לעבוד על קידום ושיפור של מה שבנו שחלש וניתן לקדם ולשפר, ובמקביל, וגם בלי קשר לזה – אנחנו חייבים לתת לעצמנו להרגיש את כל המכלול שהוא אנחנו, ולגעת בו, גם אם זה קצת מבאס, בגלל כמה חלקים פחות מזהירים בנו שמצאנו וזיהינו. ומתוך המקום הזה – ולא משנה כמה חמור ונוראי בעינינו מה שלמדנו לראות שנמצא בנו – אנחנו חייבים לדעת ולבחור לקבל ולאהוב ולהיות שלמים עם עצמנו. עם עסקת החבילה שהיא אנחנו. כי גם עם עצמנו זוהי מערכת יחסים. וגם היא צריכה להיות טובה ובריאה ונעימה ומקדמת, כי מערכת היחסים הטובה שלנו עם עצמנו, היא המעגל הראשון והמתנה לכל יחסים שנרצה לקיים במעגלים יותר חיצוניים.

בלי להצליח לראות ולקבל את חוסר המושלמות והפגמים והחולשות שלנו, היכולת שלנו להצליח לעשות זאת כלפי אדם אחר שאנחנו רוצים לאהוב תהייה תמיד מאוד מוגבלת. בלי לדעת ולהצליח להיות אמפטיים כלפי עצמנו, אבל באמת עם לראות את הדברים החלשים יותר בנו, שבגינם מגיעה לנו אמפטיה – יהיה מאוד קשה לראות את החולשות שבאחר באור אמפטי.

ואולי זו גם אחת הסיבות לכך שדאגו שנהייה בלתי מושלמים.

אנחנו הרי כפופים ל-"ואהבת לרעך כמוך". מי שלא אוהב את עצמו הרבה, הרי שהאהבה הזהה שהוא אמור ויכול לתת לרעהו, גם כן לא יכולה להיות רבה. מי שאוהב את עצמו בלי לראות את הפגמים והחולשות שבו, ולמעשה אוהב את עצמו בסוג של אהבה מתנשאת ועיוורת – גם האהבה שהוא יוכל לתת לרעהו תהייה מתנשאת ועיוורת ולא מספיק אותנטית. רק מי שרואה את עצמו, ומקבל ואוהב את עצמו, כהווייתו, עם כל מה שטוב בו או טוב בו פחות – רק אדם כזה יכול לאהוב את רעהו גם כן באופן מלא ואמיתי ואותנטי, עם כל הצדדים המגוונים שקיימים ברעהו, טובים וטובים פחות.

כאשר אדם לא מוכן להישיר מבט אל עצמו, ולא מנסה לראות ולזהות גם את החולשות והמגבלות והתכונות הפחות טובות שבו, הוא למעשה מחייב את עצמו כל הזמן להשקיע כוחות, על-מנת לתחזק אל מול עיניו את ההסתרה של כל הדברים היותר שליליים שבו, או ליתר דיוק – את ההסתרה של הדברים בו, שהוא חושב שהם שליליים, ומעדיף לכן שלא לפגוש ולא להיות מודע אליהם. אדם שנמצא במצב כזה, למעשה צריך כל הזמן קצת (או הרבה) לשקר עצמו. ולפעמים גם לאנשים האחרים שסביבו. והפעולה המתמדת הזו, של השקעת כוחות כדי להזין ולתחזק את בלוף ההסתר העצמי הזה, עלולה להיות מאוד שוחקת, ואף מזיקה בריאותית ונפשית.

תמיד יש לנו מה עוד ללמוד על עצמנו. תמיד יש עוד תכונות ומרכיבים והיבטים בנו ושלנו, כולל כאלה שהם פחות טובים, שאנחנו עדיין לא מכירים, ושהם למעשה עדיין מאחורי איזשהו הסתר שאנחנו מחזיקים ומתחזקים בינינו לבינם. גם המאפיין הזה הוא חלק ממאפייני חוסר המושלמות, שכבני אנוש כולנו מתאפיינים בהם. אבל השאלה היא האם אנחנו בוחרים ושואפים לגלות את עצמנו יותר? האם אנחנו בוחרים ומחויבים לשאוף לכך, שהתמונה המודעת שיש לנו ביחס לעצמנו, תהייה תמיד כמה שיותר מלאה ואותנטית וכנה, שביכולתנו?

כאשר אנו מתחזקים אל מול עצמנו הסתר של חלק מן המציאות, כדי להתחמק מלפגוש צדדים שאנו בצדק או שלא בצדק פחות אוהבים בעצמנו – אנחנו לא יודעים מה עוד נהייה שם נסתר מעינינו, מאחורי מחצית ההסתר שאנו בונים ומשמרים. ויתכן שאנו מפסידים כך הרבה דברים שהיו יכולים לעשות אותנו יותר מאושרים, גם במעגל הראשון של היחסים שלנו עם עצמנו, וגם במעגלי היחסים עם שאר העולם והמציאות, ועם שאר האנשים.

אז כדי לראות את העולם כהווייתו ובמלואו, ואת האחרים כהווייתם ובמלואם, יחד עם יכולת של ממש מצדנו לקבל ולאהוב הרבה ובאמת את אלה מהם שנבחר, ראשית חכמה – לנסות תמיד לראות נכוחה ולקבל באמת, את כל מה שבנו, לטוב וגם לפחות טוב. ואז, את מה שאנחנו יכולים ורוצים, כדאי לא להתאמלל מהם, אלא לנסות לשפר אותם, אבל עם או בלי קשר ובמקביל – את כל המכלול הבלתי מושלם שהוא אנחנו – באופן פשוט וענו ואותנטי, בכל מקרה להיות שלם איתו, ולנסות ולהצליח לאהוב.