שער הרחמים העצמיים

אם מקפידים וזוכרים לא להגזים בזה, ולא להשמט ולהשתקע אל תוך זה – אז קצת לרחם על עצמנו מדי פעם זה דווקא נחמד ובריא. וכדאי ללמוד ולדעת ולזכור לעשות גם את זה פה ושם, בחן ובנינוחות המתאימים.

להתחבר אל הכאבים והאכזבות והתסכולים שיש בנו, ולתת להם קצת מקום ומודעות ומגע יד אוהב – יכול לתת לנו קצת ריפוי במקומות היותר מאתגרים האלה שאנו סוחבים לפעמים.

לא משנה מי אנחנו – תמיד יש בנו גם חלק טוב, וכנות במידה מסוימת, ותמיד אנחנו גם עובדים קשה ומתעקשים ומחויבים על משהו, באיזשהו אופן או הקשר או רמה, ותמיד, אנחנו לא מצליחים באופן המושלם בעבודתנו ובתעקשותנו, או כן מצליחים, אבל רק עם לשלם גם מחירים שונים.

לא משנה מי אנחנו – תמיד יש בנו חלק שמגיע לו לפעמים ליטוף קטן רגיש ומבין מצידנו.

גם אם זה ברמה יותר מודעת מבחינתו, וגם אם פחות, כל אדם מתמודד תמיד עם משהו, או עם כל מיני דברים. גם כשמשהו סוף סוף נפתר, תמיד יש איזשהו קושי אחר, לפחות אחד, שמחליף אותו...

מה לעשות, זוהי סיטואציית הקיום שלנו. העולם בהחלט נפלא, אבל לא מושלם, ומספיק שיש איזשהו פגם אחד כלשהו בעולם – ויש בו הרי יותר מאחד – כדי שבכל המערכת יהיה איזשהו דיסוננס, ומן הסתם כך גם בתוך החיים של כולם.

כל עוד לא הושלם תיקון עולם במלכות שדי, העולם או הסדר העולמי עדיין לפחות קצת מקולקל, וזה למעשה משרה פוטנציאלי בעייתיים בכל מקום, כך שהחיים של אף אחד לא באמת יכולים להיות נקיים לחלוטין מכל פגם, או עיוות או קושי. תמיד ולכל אחד יש משהו שקצת מעיק וחסר. גם אם קטנה ואפילו שולית – תמיד יש איזושהי טרדה תורנית.

האם עובדת היותה של המציאות בלתי מושלמת, ומשובצת טרדות, התמודדויות ואתגרים, היא סיבה שמחייבת אותנו להיות תמיד קצת עצובים? לא ולא, הרי אפשר להיות מאוד מאושרים גם עם דיסוננסים ומצבים לא מושלמים, וגם תוך כדי שמתמודדים עם טרדות וקשיים. אפילו ניתן למצוא המון סיפוק והתפתחות תוך כדי התמודדויות שונות, ומעצם קיומם של אתגרים. מי שאוהב להקשיב למוזיקה יודע, שפה ושם צליל דיסוננטי, לפעמים רק עושה את המנגינה יותר מעניינת ויפה.

אז אפשר וכדאי להיות מאושרים יחד עם כל חוסר המושלמות וההתמודדויות והאתגרים השוטפים, וגם יחד עם חוויות קשות ואכזבות ותסכולים שיש במידה כזו אח אחרת לכולם בחיים. אפשר וכדאי ללמוד לא לקחת דברים קשה מידי, וללמוד לבחור להביט תמיד קדימה באופטימיות, ולהוציא מהכול את הטוב והמקדם האפשרי, שתמיד גם כן קיים ושזור בו.

אבל לצד המורל הרגיל הנינוח בשאיפה והחיובי, ולצד האופטימיות והצעידה העניינית והבריאה קדימה – להיות מעט נוגים מדי פעם ולרחם על עצמנו קצת, במידה, ברוגע, בלי לשקוע – חשוב ועוזר לנו לא להתעלם מעובדת חוסר המושלמות העולמית. עוזר לנו לא להדחיק מתודעתנו את גרעיני הקושי שלנו, ואת הרגשות שלנו גם הקצת פחות נוחים אולי, שעוטפים אותם. עוזר לנו לא לנתק את עצמנו לתוך איזושהי אשליה, שתשכיח מאיתנו את עצמנו, ואת הצורך שלנו להתפתח, ותקהה את המנגנונים הרגשיים והאכפתיים שלנו.

רק להיות שמחים ואופטימיים זה מעולה אך לא מספיק. אנחנו צריכים גם להיות תוך כדי בטוב ובאהבה עם מלוא מה שהננו, ועם כל מה שכלול או זכור בנו, בין אם הוא רק מאיר, ובין אם הוא גם קצת או הרבה לא. חשוב לזכור ולדעת לתת את האמפטיה גם לחלקים שקצת יותר קשה להם בתוכנו, ולנו אולי קצת יותר קשה לגעת בהם. קצת לרחם על העולם הפנימי הלא מושלם שלנו. מידי פעם. רק קצת.