תקציב הרוגע הרב-שנתי

נטייה רווחת אצל רובנו, היא כל הזמן, כל החיים, להשוות מחירים, ולחפש תמיד איך להוציא הכי פחות כסף בשביל כמה שיותר תמורה, או כמה שפחות זמן או מאמץ בשביל כמה שיותר תועלת ותפוקה. וזה כרוך הרבה פעמים גם בוויכוחים ועימותים. הרי כולנו מכירים את הפעמים שבהן גובים מאיתנו יותר כסף ממה שצריך או שהוגן, נותנים לנו קנס שלא מגיע לנו, מספקים לנו איזשהו מוצר פגום ועושים בעיות עם להחליף אותו או להחזיר לנו את הכסף, מבטיחים לנו משהו נהדר ואחרי שאנחנו משלמים מתברר שזה בפועל פחות נהדר, ונותר לנו רק להתווכח בשביל פיצוי, גובים מאיתנו מיסים או תשלומים לביה"ס של הילדים או לוועד הבית וכולי שאולי נראים מופרזים או לא במקומם, וכיוצא באלה, אינסוף מקרים ואפשרויות.

כמה שעות חיים ותעצומות נפש, משקיע אזרח ממוצע מביננו, במהלך חייו, על השוואה בין תוכניות סלולר, בין ספקי שידורי טלוויזיה או אינטרנט, בין מוסכים, בין חברות ביטוח, חנויות שמוכרות את אותם דברים, וכולי? כמה שעות של דיונים וויכוחים וגם ריבים, עם נציגי שירות ומכירות של מיליון ספקים וחברות ורשויות, כדי להבטיח שאנו מקבלים הכי הרבה, או לפחות את מה שמגיע לנו, בהכי פחות?

כמה קילוגרמים של עצבים, וכמה רגעים של לחץ דם גואה ושל מתח לא בריא, של כעסים ושל אמוציות לא נעימות ואנטי-תזה להנאה, אנחנו משקיעים בחיים, או ליתר דיוק משלמים בחיים, כדי לוודא שנו משלמים הכי פחות כסף, או לפחות לא יותר ממה שמוכרחים?

ידוע כבר שמתח נפשי, או סטרס, הוא גורם מרכזי אם לא ראשי מאחורי כמעט כל בעיה רפואית.

אילו מחירים בריאותיים אנחנו משלמים, כדי לא להפסיד או להרוויח קצת יותר בשוק המחירים הכספיים?

אפשר לבחור גישה אחרת. גישה שיש לה לטעמי גם אפילו לא מעט היגיון כלכלי.

אני משתדל להסתכל על הנושא כך:

ברוב רובן של הסיטואציות, סכומי הכסף שאנו מוצאים את עצמנו משקיעים המון תעצומות וגם כעסים וויכוחים על-מנת להציל או להרוויח, הם קטנים יחסית. ההבדלים בין מוצרים שוטפים יומיומיים ובין ספקים שונים מתחרים, נניח של סלולר, הם בד"כ בסדרי גודל של עשרות שקלים לחודש. אם קיבלנו דוח חניה או קנס לא מוצדק זה לרוב מאות שקלים בודדות, וזה קורה אם בכלל אז לעתים רחוקות. בעל מקצוע יקרן שסיפק לנו שירות לא מספיק טוב, לרוב גורם לנו להצטער על מאות או אלפים בודדים של שקלים, וגם זה לא קורה כל יום אלא לעתים מאוד רחוקות.

לעומת זאת יש בחיים מספר הוצאות גדולות ברורות מאליהן. דירה, מכונית, לימודים באוניברסיטה, חיתון של הילד/ה, ועוד שכאלה – הוצאות של הרבה עשרות או מאות אלפי שקלים, או אפילו מיליונים.

אז אני בוחר להגדיר לעצמי עוד הוצאה אחת גדולה בחיים, הוצאה בסדר גודל של נניח 100,000 ₪, חד-פעמית בחיים. ההוצאה הזו מבחינתי היא תקציב של סך כל איבודי והפסדי הכספים המצטברים מכל הסיטואציות הקטנות היומיומיות מזדמנות, שבהן דרך אחרת לשמור על הכסף או הזכויות שלי, הייתה להתווכח ולריב ולהתעצבן.

במקום כל פעם להפסיד רוגע ובריאות בשביל להציל סכום קטן שמישהו מתנהל איתי סביבו שלא כראוי, אני מגדיר פעם אחת סכום אחד גדול ורציני, שמכסה את כל הסכומים הקטנים האלה, ומהווה מבחינתי, בהגדרה, סכום שאיבדתי או השקעתי מראש, כעלות שמירת הרוגע והבריאות שלי, בכל הקשור לחיכוכים סביב כסף. בכל הסיטואציות שאחרת הייתי משלם בהן במתח ואי הנאה, במצטבר גם יחד, על-פני כל החיים.

זה הרי עניין של איך אנחנו מגדירים בפני עצמנו את ההוצאות שלנו. אנחנו יודעים למשל שמכונית עולה נניח 120,000 ₪, ומרגע שהחלטנו ובחרנו להוציא את הסכום הזה בשבילה, הרי שזו הוצאה שאין לנו תחושה לא נוחה איתה. אנחנו שלמים איתה ושמחים בה. גם אם יום אחד, חלילה, או אפילו בדרך הטבע ובלי חלילה, המכונית הזו תצא לגמלאות במגרש הגרוטאות.

באופן דומה לכך, אם אנחנו מגדירים עוד הוצאה לגיטימית אחת גדולה ייעודית ואחרת, שהמטרה והתרומה שלה בחיינו, היא הבטחת רוגע ובריאות וחוסר מתח ופטור מעצבים או מאי הנאה, בכל ענייני תשלומי הכספים השוטפים שלנו, לכל אורך חיינו – לדעתי בסך-הכל יצאנו מורווחים.

כאילו שהתאמצנו וקנינו בחיים עוד מכונית אחת, רק שבמקום מכונית נוספת, קנינו לנו שקט פנימי ורוגע ויותר שמחה וקלות בחיים.

זהו תקציב הרוגע החד-פעמי ורב-שנתי שלי, לענייני הפסדי כספים.

הכל הוא שאלה של דרך הסתכלות.

במישור אחר בחיים, יש לי עוד תקציב רוגע רב-שנתי שכזה.

כמו שאנו נוטים להיות תמיד מאוד טרודים בלשלם כמה שפחות, ככה אנחנו לרוב גם מאוד טרודים בלשאוף להגיע ליעדנו הגיאוגרפי כמה שיותר מהר.

אנשים מרגישים שאם הם לא נוסעים אל היעד שלהם במסלול הנסיעה הכי קצר, הכי נקי מעומסי תנועה, או אם הם לא לוחצים על דוושת הגז הכי שאפשר, על-מנת להגיע במינימום זמן, אז הם מפסידים זמן יקר מהיום או מהחיים שלהם.

כדי להגיע במינימום זמן, אנשים הופכים להיות הרבה מאוד פעמים, לחוצים, מתוחים ועצבניים.

על נהיגה של שעה שהם מבצעים אותה עם הרבה מאמצי הזדרזות ומתח ולפעמים גם עצבים, הם אכן חוסכים, נניח 10 דקות או רבע שעה, מקסימום, אבל יוצאים מופסדים מבחינת מצב-רוח, ומבחינת כל מדדי המתח והרוגע והסבלנות וההנאה מהיום ומהדרך.

אז בדומה לעקרון שהצגתי למעלה בתחום הפסדי הכספים, אני בוחר בהוצאה אחת גדולה חד-פעמית, משתלמת מאוד לדעתי, גם בתחום הזה של הפסדי זמן בכבישים.

במקום להיות טרוד מדי יום בחיסכון זמן בנהיגה, במקום להסתכן בנהיגה בתזזית, ובמקום להתעצבן כשהתנועה בכביש איטית, לכעוס על נהגים אחרים מסביב, על תשתיות הכביש ומי שמאחוריהן, או על מזג-האוויר ומי שמאחוריו, ולסבול מהמחשבה על הזמן שאני מפסיד, אני פשוט מגדיר לעצמי מראש, שנניח שנתיים מהחיים שלי אני משקיע, או משלם, מתוך בחירה, מראש, כהוצאה או כתקציב מוגדרים ומודעים, לסך כל איבודי הזמן הקטנים בכביש, באופן מצטבר, בכל הנסיעות שלי, לאורך כל החיים.

פעם אחת אני מכיר בזה, ומקבל את זה, ושלם עם זה, ומגדיר זאת כך כלפי עצמי, ונהייה לי קל יותר ליהנות כנהג, ולשמור על הרוגע והבריאות שלי, בכל הנסיעות שלי בכל השנים שיש לי, פחות שתיים..

לדעתי זו עסקה משתלמת, מה עוד שהנטרול של מתחים בנהיגה, עשוי לתרום, אני מקווה, לכך שתהיינה לי כאן יותר שנים. ומה עוד, שכשנוהגים בלי מתח וללא תחושת לחץ סביב איבוד זמן, אז גם כשהנסיעה מתארכת, או יש פקק, למעשה מתרחש פחות איבוד זמן, כיוון שאפשר יותר ליהנות גם בזמן הזה ולנצל אותו. אפשר לשמוע מוזיקה, לשוחח עם שותפים לנסיעה או בטלפון, לחשוב על דברים, ליהנות מהנוף...

האיבוד של הזמן בפקק הוא יותר איבוד של מצב-רוח והנאה מאשר של זמן. אם לא סובלים נפשית או רעיונית מעצם זה שההגעה אל היעד מתארכת או מתעכבת – כיוון שמראש קיבלנו את הרעיון שכמות רצינית מסוימת של זמן אנו מקצים מהחיים לרגעים "מבוזבזים" כאלה של נסיעות – אז גם הרווחנו רוגע בנסיעות, ובריאות, וגם הרווחנו שהרגעים האלה יהיו בפועל פחות מבוזבזים.

פשוט עניין של דרך הסתכלות...