Post Restante

כשהייתי בצבא, בעידן של לפני היות טלפונים סלולריים, היה לנו בבסיס טלפון ציבורי אחד לכמה מאות חברה', ובכל סוף יום השתרך לפניו תור של שעה שעתיים ויותר... כשיכולתי, לא ויתרתי על ההמתנה לתורי, אבל עיקר התקשורת בין מי שהייתה חברה שלי אז ובייני, לאורך השבועות שהפרידו בין היציאות הביתה, התרחשה באמצעות הדואר. לא הדואר האלקטרוני שנכנס לשימוש רציני בערך 7 שנים מאוחר יותר. הכוונה לדואר ישראל, ההוא של מעטפות עם דפים בכתב יד בפנים, ובול מעניין מעל – הדברים ההם שכונו מכתבים. גם בני משפחה וידידים כתבו אליי אז מכתבים. ואני הייתי כותב להם. לפעמים מכתב היה של חצי עמוד, לפעמים של ארבעה עמודים. בכתב יד.

כשהשתחררתי נסעתי לטייל במזרח. ערכתי בו כמה מקצי טיול, בין השנים 1995-9. גם שם טלפונים הביתה היו נעשים ממשרדי טלפונים ציבוריים. והיו עולים הרבה כסף וזמן של המתנה. הייתי מתקשר בדרך-כלל פעם בשלושה שבועות או בחודש, רק שיידעו בבית שאני חי ואיפה אני, וכדי לשמוע אם יש חדשות כלשהן חשובות בבית ובארץ. גם שם, עיקר התקשורת התרחשה בפורמט של מכתבים. ובייחוד באמצעות ההמצאה היפה של Post Restante. זה היה עובד בערך כך: אני הייתי כותב הביתה או לידידים שבערך בעוד חודש וחצי, נניח, אני צפוי להגיע לעיר הזו והזו. לפי המידע הזה, מי שרצה לכתוב לי, כתב על המעטפה אליי את שמי באנגלית, את שם הארץ והעיר שאליהן הייתי צפוי להגיע, ומעל את צמד המילים Post Restante. ואז כשהייתי אכן מגיע אל העיר הזו, לפעמים באמת אחרי חודש וחצי, ולפעמים שבועיים לפני כן או חודש מאוחר יותר, היה מגיע היום החגיגי שבו הייתי הולך לסניף הדואר, וניגש בו אל כוננית התאים שנקראה Post Restante, כלומר "דואר עומד" או "דואר מחכה". ושם, יחד עם מטיילים נוספים מכל מיני מקומות בעולם, הייתי מוציא את ערמת המכתבים שחיכו בתא הנושא את האות הלועזית הראשונה של שמי, עובר על מעטפות המכתבים הללו שחיכו בתא הזה אחת אחת, בציפייה דרוכה, ובשמחה רבה מוצא את המכתבים שהגיעו ומחכים לי. או, באכזבה מסוימת מחזיר את הערמה למקומה בלי שמצאתי בה משהו שמכוון אליי.

בין אם היה מכתב בשבילי ובין אם לאו, הביקור ב-Post Restante תמיד היה חוויה מיוחדת ושווה. תמיד נוצרו שם היכרויות ושיחות עם מטיילים אחרים. מידע וטיפים היו עוברים, וכשכל אחד מצוי עם המכתבים שלו או מחפש את המכתבים שלו, לפעמים היו גם דיבורים קצת יותר אישיים. תמיד היה חגיגי ומעניין, לעבור על-פני מעטפות עם כתב יד ובולים מכל מיני מקומות בעולם, שמחכות לכל מיני אנשים ומטיילים... לפעמים יצא לך לראות בערמת המכתבים שמחכה לאנשים ששמם מתחיל באות הראשונה של שמי, ב-Post Restante שבעיר מסוימת, מכתב שממוען למישהו, מטייל זר ואלמוני כלשהו, שאת שמו ראית על מכתב גם ב-Post Restante של עיר אחרת, לפני כך וכך שבועות או חודשים. ואז הרגשת כמו קצת שיש לך היכרות ומשהו במשותף עם המטייל האלמוני הזה... לא רק שהשמות של שניכם מתחילים באותה אות, אלא אתם גם מטיילים ועוברים בחודשים האלה כנראה קצת גם באותם מקומות... וכמו ביחד מחפשים בתא שלכם ב-Post Restante של אותן תחנות במסלול דרישות שלום והפתעות מקבילות...

עכשיו אני מניח, שאם את הנוסטלגיה הזו אספר לילדים הצעירים של היום, אז הם בטח ישאלו אותי בתגובה משהו בסגנון של "כשהיית ילד היו כבר מכוניות?"...

הילדים של היום יכירו כנראה את הדבר שנקרא מכתב, רק באותם מקרים של משהו שמגיע הביתה במעטפה מודפסת אוטומטית עם פתיחה בתלישה ממשרד ממשלתי כלשהו, מביטוח לאומי, מצה"ל, מהבנק, או מחברות הכבלים או הסלולר. הילדים של היום כנראה לא יכירו את הדבר שנקרא פעם מכתב, והתייחס למשהו שעובר ומוקדש בין אדם לחברו, באופן אישי, בשקט, ובכתב ידו.

ולדעתי זה קצת סוג של אובדן.

לא רק של צורת תקשורת והבעה אישית ומושקעת וכנה, ולרוב יותר עשירה ועמוקה, אלא גם אובדן של State of mind מסוים – זה שהיה כרוך ונחוץ פעם בתקשורת מכתבים משמעותית. אובדן של סגנון חיים ותקשורת של יותר אורך רוח, ועומק, ורפלקסיה עצמית, וסבלנות, ותהליכים ומשפטים יותר אמיתיים, יותר ארוכים, ויותר נוגעים.

כשמישהו פעם כתב מכתב אישי בכתב יד, אם הוא לא רצה לבזבז בקבוק שלם של טיפקס תוך כדי, או לא רצה לזרוק 20 טיוטות לפח ולכתוב 20 פעם מחדש – הוא היה חייב לחשוב היטב לפני ותוך כדי שהוא כתב. מלאכת הכתיבה ההיא לא הייתה רק שיגור מהיר של מילים ותכתובות החוצה, כפי שאנו עושים כיום ב-WhatsApp ודומיו. היא הייתה הרבה מאוד ואולי קודם כל מלאכת הרהור.

מעבר לקצב תעבורת ההודעות, לקצב הכתיבה, ולתמציתיות הגבוהה של הכתיבה, (שמאפשרת רק מעט מאוד יצירתיות וסגנון אישי), כיום ב-WhatsApp אנחנו גם מצופים ובדרך-כלל רגילים להגיב מיד כשאנו מקבלים הודעה, או מקסימום מעט זמן אחר-כך. זאת בעוד שבעידן המכתבים, אחרי שקיבלת וקראת מכתב, באופן שהיה טבעי ומקובל לגמרי על כל המעורבים, כמעט תמיד היית לוקח לעצמך יום או כמה ימים או יותר כדי להיות עם מה שקראת, להפנים, להרגיש באמת את מה שיש להרגיש שם... לתת לעצמך שמה שעולה בך כתשובה באמת יעלה ויופיע היטב, יבהיר את עצמו וידייק את עצמו... וייתן גם לך באמת לחוש אותו... ואת האותנטיות והטעם שלו...

כשכתבת מכתב מהטיול, זה היה כרוך בלהרהר בחוויות שעברת בו. היה כרוך בלהביט אל המשמעויות של החוויות, בפיתוח וזיקוק תחושות ועמדות כלפי החוויות האלה, בברירת אלו מהן שיש לך משהו של ממש לספר עליהן, וגם עניין ורצון או צורך ותחושת משמעות סביב פעולת השיתוף בהן.

כשכתבת מכתב לחברה שלך, זה היה אז בהכרח כרוך בלהרהר היטב במה שיש לך לומר לה. במה שאתה מרגיש כלפיה ובקשר איתה. הרגשות שהבעת אליה במכתב עמדו קודם במבחן הזמן שלך, לפני ולקראת ותוך כדי שהן נכתבו אליה. זה היה עניין של ימים ושעות או אף שבועות, של התגבשות והתבהרות וחידוד ודיוק של מה שהרגשת ורצית לומר, עד שזה הפך למילים, שהדף ספג, ואחר-כך גם היא.

כיום לוקח לך 12 שניות לשגר ב-WhatsApp ארבעה סוגים שונים של לבבות, ביחד עם זר פרחים ואולי עוד כמה וכמה אימוג'ים ורמיזות.

הכתיבה האישית בכתב יד, ומשכי הזמן של תעבורת הדואר, זמן ההמתנה שלך למכתב שידעת שבדרך אליך, והזמן שהתגבשת והרהרת עם עצמך בדברים לקראת התשובה או המכתב הבא שתכננת – כל אלה שילבו פעם בתוך התקשורת המון מודעות ורפלקסיה עצמית. לא יכולת לכתוב ולתקשר היטב, מבלי לעבור דרך עצמך, באמת. מבלי להכיר את עצמך ואת הדברים שאתה כותב, ואת מה שהם בשבילך או כשיתוף ואמירה ממך. לדברים היה יותר זמן והם יכלו יותר לגעת. לגעת בך לפני שיצאו ממך. לגעת יותר ובמקום יותר מהותי באדם השני, כשקיבל את מה ששלחת. כך בכיוון ממך אליו וכך גם בכיוון ההפוך. כל העניין הזה של התקשורת הכתובה נע אז והתקיים ברבדים יותר נוגעים ומהותיים, יותר עמוקים ותהליכיים ממושכים ואותנטיים וברי קיימא וזמן. משהו בתקשורת ההיא היה יותר חזק וחי.

תהליכים ומסרים משמעותיים ונוגעים, ורפלקסיה ומודעות עם יותר פרספקטיבה ואמת – אלה דברים שמצריכים זמן וסבלנות. והתקשורת שלנו כיום מתרחשת כל הזמן, כאילו שאין זמן. ובטח שעם מעט מאוד סבלנות. הכול מתנהל כאילו שהוא חייב להיות אינסטנט, מידי. אנשים כיום לרוב לא יכולים ממש פשוט לחכות, בלי להרגיש את עצמם כמאבדים איזון או ביטחון, או כיוון או משהו... הזמן, השקט, ההמתנה, העצמיות... –דברים אלה כיום בשביל רוב האנשים הם דברים די מאתגרים או מפחידים.

בעולמנו הדיגיטלי, כתב היד די נעלם מהתקשורת הבין אישית. כולם פונים אל כולם ומתקשרים עם כולם באותן אותיות דפוס של ספרים, או של מסמכי עבודה ואתרים ומסכים ממוחשבים, שיש מסוגם ומצורתם באלפי אלפים. אימיילים, ווטסאפים, הודעות אס-אמ-אס, תגובות ושיתופים ברשתות החברתיות... – לא משנה מי ומה האדם, מה שמגיע ממנו כיום בכתב, בכל המדיות המתוקשבות, מגיע תמיד בפורמט ויזואלי זהה לזה של אותיות הדפוס והמילים הממוחשבות של כולם.

וכמה שזה אחיד ומשעמם ופחות חי או מיוחד ואישי, מאשר כתב יד. כמה שזה מרוחק וטכנוקרטי. כמה שאשמח לקרוא שוב כתב יד אישי, עם הייחודיות והסגנון... עם המחיקות, והצבע והקווים והנקודות של הדיו החי של האדם המסוים... עם הנשמה המיוחדת שלו שמדברת וניכרת בדרכה הייחודית דרך היד. עם הצורה הוויזואלית המיוחדת והאישית שלו, שמשלימה ומחייה ומוסיפה את עצמה לתוכן.

בלי כתב יד אישי, מיוחד, כולם הופכים כיום להיות דומים מידי, וזה הרבה יותר מידי מונוטוני והרבה פחות נחמד. עם כל הדמיון והאחידות הזו בין האנשים, למעשה זה אומר שכל אחד הרבה יותר לבד.