ישעיהו הלא נכון

ככל שידוע לי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ – אולי בעקבות הרמב"ם רבי משה בן מימון – שלל מאוד כל דבר שבעיניו נראה היה קשור למיסטיקה ולעבודת השם בצורה שאינה עוברת ומסתפקת בקריאה ותפילה ומצוות תורה והלכה, או בלמדנות ועיון שכלתניים מילוליים. ישעיהו ליבוביץ היה מלומד, איש אקדמיה, איש ספר, עיון ופירוש. אבל הוא לא היה חסיד ולא ידע דבקות ב-ה' שאיננה שכלתנית, מהי. הוא היה אדם של היגיון צרוף. לא של חיבור בלתי אמצעי, פנימי רגשי הווייתי אנרגטי. בכלים אנליטיים הוא היה חזק מאוד. אבל כל נתיב של עבודת הלבבות, של חיבר פנימי ישיר, אנרגטי או מיסטי, בן נפש האדם לאלוהיו, נראים היו לו תלושים ואף מסוכנים, כערוצים בלתי תקניים שמתקרבים לעבודה זרה. כל פעולה חיבורית מיסטית או תודעתית הווייתית שאיננה עיונית שכלתנית, או שאיננה תפילה ותרי"ג מצוות ועשייה הלכתית, מקומה היה מבחינתו מחוץ לגדר.

התיאוריה שאותה הציג, או שבה תמך ישעיהו ליבוביץ, קבעה כי תודעת אנוש לעולם לא יכולה לקלוט או באמת לתפוס ולהשיג משהו ממהותו או הווייתו של ה', ולכן גם לא יכולה לנסות להתחבר באופן כלשהו כלפי ההוויה האלוהית. לפי גישתו, כל דבר שהוא מושג או מוחשי וקליט עבור האדם בתודעתו או בדמיונו או בחושיו, כולל חושיו הפנימיים והאינטואיטיביים, לא יכול להיות בגדר מופע או חיבור מעם ה' או כלפיו, שכן ה' חייב להיות לחלוטין טרנסנדנטי, ומצוי כולו מעל ומחוץ לעולם התופעות –  למעשה מחוץ לכל מה שיכול להיות מוכר לבני-אדם. לפי ישעיהו ליבוביץ אלוהים נמצא מחוץ לגבולות התודעה האנושית, ותמיד יהיה מחוצה להם, ולכן שום חיבוריות כלפי ה' מצד הנפש האנושית, שלא בדרך של קריאה ועיון ותפילה וכללי הלכה, איננה אפשרית. מה כן אפשרי וחשוב שהאדם יעשה לנוכח המציאות הזו, לפי ליבוביץ? רק לתת ביטוי מעשי בחייו להכרתו שקיים אלוהים איפשהו באיזשהו מימד אחר בלתי מושג לו, על-ידי כך שיישם ויקיים ביומיום שלו את מצוות התורה וההלכה.

גם בקבלה שלנו, וגם מודטים ומיסטיקנים מסוימים לאו דווקא יהודים, שקדו ושוקדים על פרקטיקות שתכליתן יצירת קשר מחייה ומזין ומתחזק בין הרמות השמיימיות והאלוהיות, ובין המרחב הארצי חומרי והיבטי תפקוד והכרה של בני-אדם. טכניקות רוחניות מסוימות עשויות לסייע לאנשים לחוות בחייהם אור ותדרים מן הגבוה, וישעיהו ליבוביץ, כנראה מתוך שהיה בעצמו חסום באיזשהו אופן פנימי אישי, בחר לנסות לחסום ולמנוע את כל זה – כל חוויה אישית פנימית לא שכלתנית של חיבור בין אדם לאלוהיו – גם מאחרים. מן התלמידים שלו, ומכל מי שהתרשמו ממנו והעריכו אותו והקשיבו לו, בזכות הלמדנות והתארים השכלתניים אקדמיים יבשים שלו.

ישעיהו ליבוביץ למעשה פעל להעמדת חייץ מלאכותי מעשה ידי אדם, בין בני-אדם ובין אלוהים.

הוא צייר באזני מאמיניו תמונת חיים אומללה: בני-אדם חיים מתחת לשכינה שנמצאת מחוץ לעולמם, ומחוץ לעולמה. וכל מה שאדם יכול לעשות לנוכח התמונה הזו, הוא לקיים כללי יומיום מסוימים שניתנו לו מבחינתו מלמעלה, מהתורה ומפוסקי הלכה שונים. כיוון שהכללים האלה בעצמם נוחתים עליו באופן חיצוני מלמעלה, הוא יכול דרך הביצוע שלהם ביומיום שלו, לראות בהם דוגמא ממחישה המזכירה את התמונה הזו של אלוהים שנמצא בחוץ למעלה. וזוהי לשיטתו של ליבוביץ האמונה ב-ה'. המצב התודעתי שעצם קיום המצוות יוצר. לא משהו רגשי נפשי אנרגטי שמגיע מבפנים, אלא תופעה פסיכולוגית שמופקת על-ידי ציות לכללים שמקורם חיצוני מעליך.

ה' יצר חיבור אל אברהם יצחק ויעקב, עוד הרבה לפני שניתנה התורה, ואחר-כך יצר חיבור אל משה ואהרון ושמואל וכל נביאיו הטובים, עוד הרבה לפני שהייתה הלכה, כדי ליצור קשר וחיבור אל עולמם של בני אדם. במעמד הר סיני כל העם התוודע ישירות אל ה', בתוך העולם ובתוך גבולות התודעה האנושית. התורה ניתנה כדי להורות לעם כללים שיאפשרו לשכינה לשבת בקרבו, ממש בין אנשיו. ה' כנראה חפץ בבני-אדם, ובקשר טוב ואפילו ככל האפשר ישיר עמם. מטרתו ודאי איננה להתחבא מחוץ להישג יד או שכל או נשמה של האדם, כמשנת ישעיהו ליבוביץ, אלא להיפך. ה' הרי הודיע על שאיפתו ליצור לו גוי קדוש וממלכת כהנים, כדי שישכון וישרור בקרבם וביניהם. אז מדוע לחשוב שהוא בוחר לנעול את עצמו מחוץ להכול?

נהייה מספיק טובים ונקיים וראויים ונוכל כנראה לחוש אותו יותר ויותר ממש איתנו.

הייתי ממליץ לכולם להיסמך על ישעיהו הנביא, ולא על ישעיהו ליבוביץ.