העולם יפה

כשאומרים שהעולם יפה, בדרך-כלל מתכוונים שיש בו, או מונחים בו על-פניו, דברים יפים. אנשים טובים ותכונות טובות, מעשים יפים, עשירים ומגוונים, רגשות זכים ויחסים מרגשים, בעלי-חיים מעניינים, פרחים וצמחים יפיפיים, ובכלל טבע מהמם, נופים נהדרים, ידע מרנן, טכנולוגיה מרתקת ויצירות אומנות נפלאות, וכולי וכולי... והכול נכון. מאוד. אבל יש עוד משהו.

העולם יפה, גם תרתי משמע, במשמעות המילולית הישירה והפשוטה של הביטוי הזה. הכדור הזה פשוט יפה.

נדמה לי שאנחנו רגילים לחשוב על הצורות של היבשות והימים בעיקר כעל מתאר טכני של איזשהו משטח נושא... מעין פלטפורמת בסיס לכל הדברים האחרים שנמצאים כאן בכדור שלנו, מעליה, שהם בעצם אלה שאנו מתבוננים ומכוונים אליהם שימת לב, ופועלים בחיים מולם ואיתם. שהם אלה שמהווים מבחינתנו מושאים עיקריים לתהיות שלנו אודות יופי בעולם.

אבל כשמתבוננים בשימת לב קצת יותר עדינה, אל תמונת הצורות של היבשות והימים של מפת העולם, אפשר להיווכח שיש המון יופי והרמוניה, ועושר, ועניין, וגם אופי מסוים ומיוחד, באופן שבו הצורות האלה בנויות, מסודרות, ופרושות זו לעומת זו, ועל-פני הכדור.

אנחנו רגילים לתמונה הזו, והיא כמו משטח נושא מובן מאליו, אבל היבשות והימים היו יכולים להיות מסודרים גם אחרת. הבסיס הצורני שמתחת לכל מה שיש לנו פה היה יכול להיות שונה ואחר, עם הרמוניה אחרת ועם אופי אחר, וכנראה שלנו אין את היכולת לתפוס, עד כמה במצב שכזה, הכול היה פה אולי נראה ומרגיש אחרת, מעל תמונה צורנית אחרת של הימים והיבשות של פני הכדור.

האם אפשר אולי גם לומר, שהאוריינטציה וקווי המתאר של צורת החשיבה שלנו למשל על יופי ואסתטיקה – אולי מבלי שאנו מודעים לכך – יונקים משהו או קשורים באופן כלשהו להרמוניה ולסוג האסתטיקה שמגולמים בתמונת היבשות והימים הנוכחית של העולם, כפי שהיא קיימת עבורנו, ומתחתינו?

מה באמת טמון בשכבות הסלע העמוקות והכמוסות של תחום הגאולוגיה?

בפרטים הקטנים, ובפרטים הגדולים, אלוהים הוא ללא ספק מעצב מוכשר, או אולי יותר במדויק – מעצב בחסד.