לעבור את פרעה וגם את זה

עברנו את פרעה, זה נכון, אבל האמת, שלא ממש עשינו את זה רק בעצמנו לבד. אם נהייה רגע טיפה כנים, אז די הצלחנו שם לא מעט גם בזכות אלוהים. היה לנו אז גם את משה שחולל לפנינו, מטעם אלוהים, ניסים, וזה עזר לנו גם להאמין, וגם קצת להיות קואופרטיביים, וממושמעים. שלא לדבר על מאוד יעילים: מתארגנים מהיום למחר על כל הפקלאות, המצות והציודים, יוצאים עם שחר וצועדים עם הכול על הגב, קילומטרים שלמים, בים וביבשה (תרתי משמע), ואז לרגע חונים, פורקים, נחים קצת, ושוב מעמיסים מחדש, ושוב ממשיכים, ככה כמה עשרות שנים. עברנו את פרעה, האם גם היום אנחנו מסוגלים? האם אנחנו מספיק אופטימיים, מגובשים, נאמנים, מאמינים, חכמים ורציניים? האם לא נחריב את עצמנו עכשיו במלחמות אחים, כפי שחרבו שני הבתים הקודמים?

מה עוד צריך לקרות, כדי שהעם שלנו יוכל ויהיה מוכן לראות? כדי שייזכר ויסכים, שיש לו למעלה, ואולי גם קצת בפנוכו בפנים, אלוהים?

עוד קיבוץ גלויות מכל כנפות תבל, ותקומה של מדינה, מול ים של קשיים ואויבים, וכנגד רוב הסיכויים, בפחות ממאה שנים? (האם לא קרעו לפנינו שוב פעם את ים סוף, לפני ספינת הציונות, כדי שזה באמת יצליח ויקרה, ושוב נגיע לחירות, מחדש בארץ המובטחת עם מדינה ועצמאות)? עוד אלבט איינשטיין, וארתור רובינשטיין, ויאשה חפץ, ובובי פישר, ופי 10 יותר מדענים וממציאים וסטארט-אפים וחתני פרסים, מאשר באופן יחסי מכל העמים האחרים? עוד ספר שנקרא בפי מיליארדים כספר הספרים? עוד ניצחון מוזר ומדהים, שמרים ומקומם מעפר ענווים, כמו במלחמת ששת הימים? עוד פעם אגרוף ישר לפנים, שמשפיל ומאפס כהוגן גאים, כמו במלחמת יום הכיפורים? עוד לא עלינו מכות, וירוסים, מלחמות, שיטפונות, או חורפים שחונים?

מי שלא מוכנים להכיר בניסים, שמתעקשים להישאר סומים, ולשמור רק לבני-אדם את הקרדיט והבעלות על כל הטבע והידע והאירועים, מזמינים לעצמם את השיעור וההתפתחות בדרך אחרת, של סתירות ומכאובים.

מי שצנועים מספיק בשביל להיות באמת קשובים ועדים לעצמם ולבוראם, שמוכנים ונכונים ליהנות מהעולם גם עם הכרה וקבלה בדבר כושר הבנתם החלקי, ובדבר חלקם המצומצם, ומוכנים גם להודות מדי פעם בטעותם – דווקא לאלה נמשכת הדרך, והצמיחה המיטיבה, מתחת רגלם.