לראש השנה תשפ"ה

ראש השנה הוא החג שאני הכי אוהב,

ואולי זה קשור גם לכך שהמילה אוהב מתחרזת עם כואב.

אולי בגלל שכל התחלה היא גם פרידה,

ואולי בגלל שזהו מוצאי היום שבו האדם נברא.

מניין השנים העברי מציין לא בדיוק את הזמן מאז שהכול התחיל,

אלא ששה ימי בריאה פחות – את הזמן שעבר מאז שאנחנו פה בשביל.

חמשת אלפים שבע מאות שמונים וארבע שנים שלמות זה לא מעט,

עד כמה הועלנו? עד כמה קלקלנו? עד כמה עשינו מהכול סוג של סלט?

משהו איבדנו, משהו יצא פעם מן הכיוונון הראוי, זה ברור.

אולי היה זה פרי העץ האסור?

אולי אלילים שמצאנו, מן התקופה הכנענית, ועד לבינה המלאכותית?

אולי יוהרה ובצע, וחיפוש צורה ורייטינג ולייקים ונוחות, על-פני אמת ויושר ומהות?

כל ראש שנה, וכל עשרת ימי תשובה, וסליחה, נושאים בחובם הבטחה,

לתיקון עולם שיתרחש נקווה במהרה,

אם נשפר ונכוונן את עצמנו לדרך יותר מתוקנת, כנה ובריאה.

אם נבחר לראות את עצמנו יותר במידה, ונאמץ קצת יותר הסתפקות וענווה.

חשבון הנפש של ראש השנה הוא גם של שנה, וגם של האנושות מראשיתה.

יש לנו בחג הזה תמיד לומר המון תודה, בבקשה, סליחה. ויש בו גם אינסוף תקווה.

כי בנקודת המעבר יש פתח וכוח לחשב ולתקן את הכיוונון והדרך, ויש לכך רשות ועזרה,

כל אדם יחיד בעולם ומלואו שהינו, וכולנו ככלל בעזרתו ואיתו, ביחד באותה סירה.