From Black Bread to Black Friday

מה שאני זוכר מהמכולת מכיתה ג', חוץ מסולת ולחם קימל, זה שבארון הלחמים הייתה גם סכין גדולה, וכל לקוח שידע שכנראה לא יהיה לו צורך ביותר מזה, היה חותך לו באמצעותה וקונה רק חצי כיכר לחם שחור טרי, במקום כיכר שלם. בשביל שלא ייצא לו לזרוק בבית לפח חתיכת כיכר שהתייבשה לפני שהספיקו לאכול אותה. בשביל לא לקנות יותר ממה שבאמת צריך. בגלל שלחם שחור פשוט היה אז מספיק טוב, וחוץ ממנו ומלבד חלה של שבת – לחמניות או מיני לחמי מחמצת או אגוזים או לחמים מעשרה מיני דגנים, לא כל-כך היו ביומיום, ואם בכלל היו אז נחשבו כפינוק חגיגי לימים ומועדים מיוחדים בלבד.

אם לשאול ממילותיה היפות של המשוררת רחל שפירא, נדמה לי שכילדים למדנו אז הרבה יותר, וחיינו הרבה יותר, "את השיר הפשוט של הלחם". כמו רוב האנשים והקונים אז במכולת.

למילה "שחור" מתקשרות תמיד בקלות הרבה אסוציאציות ומשמעויות שונות, אבל נדמה לי שבשבילי, עוד מאז, אחת הראשונות שצפות שם תמיד ברקע מאחור, כשנאמרת המילה "שחור", היא זו של אותו לחם שחור...

ככה זה בשבילי, וכשאני זוכר זאת אני מודה על כך לאלוהים, תמיד, ובשנים האחרונות מדי חודש נובמבר, במיוחד. כי בשביל ילדים של היום, וגם בשביל הרבה מבוגרים אחרים, נובמבר טומן בחובו, כיום, בשקיקה, אסוציאציה חדשה ואחרת של שחור: השחור של Black Friday.

פעם השחור של לחם החול והיומיום, בבוא יום שישי היה מתחלף בחגיגיות ובקודש של החלה הלבנה של שבת. היום הצימוד החגיגי ליום שישי, שמושל בכיפת הקניונים, ושאליו נשואות בכמיהה עייני ההמונים, הוא של יום שישי השחור הזה בנובמבר. שישי שחור משחור, של השיר העצוב של השפע. שישי של תאוות העוד והיותר מעבר למה שצריך, מעבר למה שאמיתי ופשוט וחי, ונושם אוויר צלול, וצליל עדין ובהיר. שישי של עטיית שכבות ושמיכות נוספות של חומר, ושל חגיגה של עוד ושל כמה של עוד שרק אפשר של חומר, במקום שישי של כניסה חגיגית שקטה וענווה לשבת של רוח.

מהקניות במכולת בכיתה ג' לא עברו מאות שנים, אני עדיין לא כזה זקן... זה פשוט שבמעט זמן עשינו דרך ארוכה מאוד, מחצי הלחם השחור של "אבק היומיום על השכם", אל יום שישי השחור הגדוש בעגלות עם שקיות מותגים של חצי קניון.

אבל הבעיה האמיתית היא לא יום השישי השחור האחד והמסוים הזה בנובמבר.

הבעיה העצובה באמת היא שיום שישי השחור האחד המסוים הזה בשנה בנובמבר, הוא רק שפיץ ונציג של תרבות הצריכה של היותר ושל הלא באמת נחוץ, רק מתוך עיוורון היכולת הקלה והשפע – ששוררת בימינו במקומותינו ובקניונינו, במידה פחותה כמותית, אך זהה מהותית ורעיונית, גם בכל שאר ימות השנה.

ליהנות מדברים חדשים, ולקנות כשצריכים או רוצים משהו, וכשאפשר, זה לא בהכרח רע. גם אני נהנה מזה לפעמים. הבעיה היא המינונים, והאופן שבו אנשים מכווננים את עצמם בהקשר הזה, לעתים באופן כמעט בלעדי רק לזה.

כשהאנשים ממוקדים יותר מידי או כמעט רק בצריכה של דברים ומוצרים ומותגים מבחוץ, הם מסתירים לעצמם אגב כך הרבה ממה שהם הם עצמם, וממה שיש להם בתוכם עצמם. הם כמו נותנים למרכז הכובד שלהם ושל תשומת הלב שלהם לשרות רק באזור היותר חיצוני והיקפי שלהם, עם הפנים רק כלפי מה שמושך ונוצץ וחומרי בחוץ, במקום גם אל מה שעשוי להיות קיים ונוצץ ועמוק ומשמעותי יותר, ומחובר יותר, בפנים.

אפשר לחגוג צרכנות חומרית חסרת קרקעית, ולהתמקד ביום שישי שחור בלהוציא ולצרוך עוד ועוד כסף ומותגים מחלונות הראווה שבקניון בחוץ, ואפשר להתמקד ביום שישי פנימה, ולמעלה, ולרוח, אל ועם המוציא לחם שחור פשוט וחלה לבנה חגיגית, פשוט כך מן הארץ.