ימי עצמאות וירושלים שמחים

עצמאות ועצמיות הן שתי מילים קרובות, בעלות חפיפה ניכרת באותיותיהן.

יום עצמאות יש להרבה מדינות, והוא תמיד מציין עצמאות של הקבוצה – של ציבור התושבים במדינה או של העם שבה. ואילו עצמיות מתקשרת לנו עם המספר אחד, עם אינדיבידואליות, עם אופי או שלב של בגרות ובשלות, שמאפיינים את האדם היחיד, את הפרט.

לעצמיות יש צלצול של משהו פנימי, אישי, ואילו העצמאות של יום העצמאות מתקיימת ושוררת וגם נחגגת, במרחב החברתי, קהילתי, חיצוני.

אם שתי המילים הללו מצביעות על מרחבים שונים, פנימי לעומת חיצוני, ועל ממדים שונים, יחיד לעומת רבים – מדוע בעברית שלנו הן כל-כך דומות ויוצאות מאותו שורש ע.צ.מ. ?

אולי כיוון שעצמאות הכלל מאפשרת התפתחות והתממשות של עצמיות היחיד – בביטחון ובקרקע היציבה והפורייה שהיא מציעה ליחיד.

אולי כיוון שעצמיות הפרט מקנה את הכוחות והעילה לביחד ולעצמאות של הקבוצה.

אולי גם כיוון, שלכל קבוצה של אנשים יש גם מעין מהות או הווייה משותפת, או סוג של אופי קבוצתי כוללני – שאפשר לראות אותם גם כסוג של עצמיות קבוצתית מסוימת.

כמו לאדם יחיד, כך גם לעם שלנו יש עצמיות, בעלת רמת בגרות ובשלות מסוימת, ודרך התפתחות מסוימת, עם שלבים שונים, והתנסויות שונות, שהוא כנראה צריך לעבור דרכם ולעמוד בהם, על מנת להגשים את עצמו ואת ייעודו.

כמו שיומולדת של אדם הוא ציון דרך חשוב בתולדות עצמיותו, כך גם כל יום עצמאות הוא נקודת ציון חשובה בתולדות העצמיות של עמנו.

"בלבב פנימה" של העצמיות שלנו, הן כיחידים, והן כקבוצה וכעם, שוכן מפגש כלשהו בין ה"נפש יהודי", ובין מה שניטע בנו מלמעלה, כברואים בצלם, ועוד מימי האבות והר סיני. מפגש שבסיסו ועתידו ב"ארץ ציון וירושלים".